עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.