המשורר הבריטי אנדרו מושן כתב ביוגרפיה של המשורר ג'ון קיטס שעל פיה
ביימה ג'יין קמפיון את סרטה "כוכב בהיר", על שנותיו האחרונות של קיטס,
שמת ממחלת השחפת בהיותו בן 25 בלבד. בספר השירים של אנדרו מושן Salt Water שקיבלתי מבתי ניצן ליום
הולדתי, ותרגמתי כאן שיר מתוכו, מוקדש החלק השני בספר לשחזור מסעו של ג'ון קיטס
לאיטליה בחודשי חייו האחרונים. קיטס יצא למסע בספטמבר 1820 מלונדון לנמל נפולי,
משם נסע לרומא ובה התגורר עד מותו ב-23 בפברואר 1821. ליוה אותו במסעו וטיפל בו עד
מותו חברו הצייר ג'וזף סיוורן Severn)).
קיטס נסע לאיטליה בעצת רופאיו ובתמיכת חבריו, שקיוו ששם יחלים ממחלת
השחפת, אבל תיאור מסעו שובר לב: העובדה שבחודשי חייו האחרונים היטלטל בתא מחניק בספינה
קטנה כשהוא חולה מאד וחש ברע, ומת אמנם כשחברו לצדו, אך רחוק מארצו ומיקיריו,
נראית כמו תוספת נוראה ומיותרת של סבל למשורר יוצא הדופן שחייו נגדעו באבם. ב-24
באוקטובר 1820 הוא כתב לאמה של פאני אהובתו: "לו הייתי בריא די הצורך, די
בנמל נפולי הזה למלא יריעת עמודים – אך זה נראה כמו חלום – כל אדם שמסוגל לחתור
בסירתו וללכת ולדבר נראה כמו בריה שונה ממני – אני לא חש בעולם... איזה תיאור
יכולתי לתת לך של מפרץ נפולי, לו יכולתי לחוש את עצמי עוד פעם כאזרח העולם
הזה."
בחרתי לתרגם כאן שניים משיריו של קיטס שכנראה קדמו למסע המוות הזה,
אבל נקשרו בו במחשבתי.
כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֵד שֶׁאֶחְדַּל לִחְיוֹת
בְּטֶרֶם מוֹחִי הַגָּדוּש נֶאֱסָף בְּעֵטִי
בְּטֶרֶם עֲרֵמַת סְפָרִים בְּאוֹתִיּוֹת
תָּכִיל כְּמוֹ אָסָם עָשִׁיר אֶת מְלֹא תְּבוּאָתִי.
כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בְּפָנָיו הַמְּכוּכָבִים שֶׁל הַלֵּיל
אוֹתוֹת עֲנָק מְעֻנָּנִים שֶׁל אַהֲבָה תַּמָּה
וְחוֹשֵׁב שֶׁלְעוֹלָם לֹא אֶחְיֶה לְהַלֵּךְ
אַחַר צִלְלֵיהֶם, עִם יַד הַמִּקְרֶה הַקְּסוּמָה.
וּכְשֶׁאֲנִי חָשׁ, יְצוּר נָאֶה לְשָׁעָה קַלָּה,
שֶׁלְעוֹלָם עוֹד מַבָּט בָּךְ לֹא אֶחְטֹף,
שֶׁלְעוֹלָם לֹא אֶתְעַנֵּג עַל כּוֹחָה הַמֻּפְלָא
שֶׁל אַהֲבַת חוּשִׁים – אָז עַל הַחוֹף
אֲנִי עוֹמֵד בָּדָד לְצַד עוֹלָם רָחָב, חוֹשֵׁב עֲדַיִן
עַד אַהֲבָה וּתְהִלָּה שׁוֹקְעוֹת לְאַיִּן.
When I have fears that I may cease
to be
Before my pen has gleaned my teeming
brain
Before high-piled books, in charactery,
Hold like rich garners the full
ripened grain.
When I behold' upon the night's
starred face,
Huge cloudy symbols of a high
romance,
And think that I may never live to
trace
Their shadows, with the magic hand
of chance;
And when I feel, fair creature of an
hour,
That I shall never looke more,
Never have relish the fairy power
Of unreflecting love; - then on the
shore
Of the wide world I stand alone, and
think
Till love and fame to nothingness do
sink.
עַל הַיָּם
הוּא מְשַׁמֵּר לְחָשִׁים נִצְחִיִּים מִסָּבִיב
לְחוֹפִים נְטוּשִׁים, וְעִם גֵּאוּתוֹ הָעֲצוּמָה
שׁוֹפֵעַ פַּעֲמַיִם רִבְבַת מְעָרוֹת, עַד שֶׁלַּחַשׁ קִסְמָה
שֶׁל הֶקָאטֶה, אֶת צְלִילָן הָעַתִּיק הֶעָמוּם מֵשִׁיב.
תְּכוּפוֹת רוּחוֹ כֹּה עֲדִינָה
שֶׁבְּמֶשֶךְ יָמִים הֹקָּטָן בַּצְּדָפִים
בְּקֹשִׁי יָזוּז מִמְּקוֹם נָפְלוֹ בַּחוֹפִים,
כַּאֲשֶׁר רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם הוּתְרוּ לַָאַחֲרוֹנָה.
הוֹ אַתָּה! שֶׁיָּדְעוּ גַּלְגַּלֵּי עֵינֶיךָ עֲיֵפוּת וְטִרְדָּה,
עַל מֶרְחֲבֵי הַיָּם הַתְקֵן לָהֶם סְעוּדָה,
הוֹ אַתָּה! שֶׁאָזְנָיו מְצַלְצְלוֹת מִשְּׁאָגָה רָמָה
אוֹ הֻלְעָטוּ יָתֵר עַל הַמִּדָּה בְּמֶתֶק נְעִימָה
שֵׁב לְךָ לְיַד פִּי מְעָרָה עַתִּיקָה וְהַרְהֵר מֵהַתְחָלָה,
כְּאִלּוּ הַנִּמְפוֹת זִמְּרוּ בְּמַקְהֵלָה.
הֶקָאטֶה Hecate היא אלת
הכישוף במיתולוגיה היוונית
On the Sea
It keeps eternal whisperings around
Desolate shores, and with its mighty
swell
Gluts twice ten thousand caverns,
till the spell
Of Hecate leaves them their old
shadowy sound.
0ften 'tis in such gentle temper
found,
That scarcely will the very smallest
shell
Be moved for days whence it sometime
fell,
When last the winds of heaven were
unbound.
Oh ye! Who have your eye-balls vexed
and tired,
Feast them upon the wideness of the
sea;
Oh ye! Whose ears are dinned with
uproar rude,
Or fed too much with cloying melody,
-
Sit ye near some old cavern's mouth,
and brood
Until ye start, as if the sea-nymphs
quired!
