הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.