מגן וחץ

 

מאז שהתעוררתי בבוקר יום שלישי והבנתי שבלילה הרגו שלושה בכירים מהג'יהאד האיסלמי ומצפים לירי טילים מעזה אני מרגישה פחד גדול. אני דואגת לבתי ונכדי שחיים בדרום יפו, קרוב מאד לחולון, וכשנורו אתמול טילים לעבר חולון לא ידעתי את נפשי. הכל נראה לי מיותר: את מותו של פעיל הג'יהאד האיסלמי חדר עדנאן לאחר שביתת רעב ארוכה, שבגללה ירה הג'יהאד האיסלמי יותר ממאה טילים על ישובי עוטף עזה, היו חייבים למנוע. מי שמחזיק אנשים בכלא, בצדק או שלא בצדק, חייב לשמור על חייהם, גם אם הם שובתים רעב. מי ששולל את חירותו של אדם אחראי על חייו וחייב לשמור עליהם. גם אם היו משחררים את האיש, שהגם שהוא תומך בטרור של הג'יהאד נגד ישראל, איננו טרוריסט בעצמו, לא היה נגרם לישראל כל נזק. אינני יודעת מי החליט לתת לו למות ובכך פתח את שערי הגיהנום, אבל הממשלה אחראית לכך בכל מקרה. שמחתי כשיירי הטילים נפסק והשתרר שקט, ולא שמחתי שישראל הרגה את בכירי הג'יהאד האיסלמי והתחילה בכך סבב מלחמתי חדש, שעדיין אנחנו בעיצומו, ואתמול הוא גבה חיי אדם גם אצלנו, בנוסף לחיי האדם שגבה בעזה, ולמחיר המצב המלחמתי שאיננו מאפשר לתושבי עוטף עזה לחיות בשלוה את חייהם, וגובה מחירים קשים, כלכליים ונפשיים.

מעבר לנזקי המלחמה מציקה לי העובדה שלולא הניחו לחדר עדנאן למות, כל מבצע המלחמה הזה שמכונה מגן וחץ, לא היה בא כנראה לעולם, וכל האנשים שנמנע מהם כעת לחיות את חייהם בשלוה היו פשוט חיים: המבוגרים היו עובדים, הילדים היו לומדים ומשחקים בחוץ ולא כלואים בממ"ד, וגם אלה שפונו צפונה, שזה דבר טוב, היו כנראה מעדיפים להישאר בביתם ולהמשיך בשגרת חייהם. מציק לי שכל המבצע וההרג כאילו נעשה לשמם של תושבי ישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה שסובלים קשה מירי הטילים, אבל בשנים הרבות ולאחר שצה"ל הרג רבים מבכירי הג'יהאד האיסלמי, בכל פעם מישהו אחר או כמה מהם, לא היה שום שינוי משמעותי במצב, ורק נגרם סבל נוסף לתושבים בדרום, במיוחד בעוטף עזה. אז לשם מה הורגים עוד ועוד בכירים בג'יהאד האיסלמי, מה שגורר בהכרח ירי טילים על ישראל? הרי רק נגרם לתושבי הדרום סבל נוסף מכך, ולאחר פעמים כה רבות שבהן נהרגו בכירי הג'יהאד ובמהרה תפסו את מקומם אנשים חדשים והטרור נמשך, מדוע ממשיכים במעשים שאינם משפרים את המצב, ובמקום להרגיע את הדרום רק מגבירים את ירי הטילים? האם המניע האמיתי הוא בעצם גאוה ורצון להוכיח את עליונותנו הצבאית, שהיא ברורה מאליה, ומלבד תחושת הסיפוק שמעניקה הנקמה איננה מועילה לנו כלל?

נכון שהמסר של רבים מתושבי העוטף עזה לממשלה הוא "תמשיכו להלום בעזה, כדי שלא יירו עלינו יותר". אבל את המטרה הזו אי אפשר להשיג, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר להשיג אותה, אז למה להצית שוב ושוב סבבי לחימה שיגרמו סבל, נזק ונפגעים? למה אנו עצמנו גורמים לסבבי לחימה שאינם הכרחיים כשיכולנו פשוט להתאפק? ואינני מאשימה רק את הממשלה הנוכחית, כי כל הממשלות נהגו כך. גם בנט ולפיד היו מאושרים להרוג מחבלים בכירים ולשתק את הדרום לכמה ימים, וגם אז לא הבנתי לשמחה מה זאת עושה. האיום על תושבי עוטף עזה לא השתנה, ולא נעלם.

ואינני כותבת את הדברים חלילה מפני שאני חושבת שתושבי עוטף עזה פחות ראויים להגנה מאחרים. המדינה חייבת לשמור על בטחונו של כל אזרח ואזרח. אני תוהה על הדרך שבה מדינת ישראל פועלת, שנראה לי שהיא מביאה לתוצאה הפוכה משמירת בטחונם של תושבי הדרום, ושהיא סותרת לגמרי את מטרתה.

לא רציתי להתייחס לרוגל אלפר שכתב שתל-אביב חשובה יותר משדרות, אבל מאז קראתי הבוקר את דבריו אני מרגישה כל כך הרבה כעס ואפילו גועל. לכאורה יחסנו להרג בכירי הג'יהאד דומה: שנינו חושבים שאין בו תועלת, אבל אני אינני חושבת שתושבי שדרות ראויים פחות להגנה. אני חושבת אפילו שמותר לנו להרוג תושבים בעזה, אם הם מסכנים את תושבי שדרות, ואם ההרג הזה מעניק לתושבי שדרות ביטחון, כי מדינה חייבת להגן על כל אזרחיה, גם אם לשם כך היא נדרשת להרוג אזרחים של מדינה עוינת. ההתנגדות שלי להרג המחבלים – ולהרג של בני משפחותיהם יחד איתם, נובעת מכך שהדבר נראה לי מיותר ובלתי מועיל ואפילו מזיק לביטחונם של תושבי הדרום וכל תושבי ישראל, שנמצאים כעת במצב מלחמה שעל פי ניסיון העבר, לא יחסוך מהם סבל נוסף ולא ישפר את בטחונם, רק יעודד אלימות נוספת נגדם.

אלפר כותב: "תל אביב היא בירתה הפיננסית והתרבותית של ישראל, סמל כוחה המודרני כמעצמת הייטק, בירת החלק "האירופי" – הליברלי, הקוסמופוליטי, החילוני (להבדיל מירושלים, בירת החלק "המזרח תיכוני" – הדתי, הגזעני, השבטי). המרכז המטרופוליני שתל אביב שוכנת בטבורו הוא מקום מגוריה של רוב רובה של האליטה המשכילה, שמשקלה הפוליטי והחברתי גדול הרבה יותר מחלקה באוכלוסיה."

קשה לכתוב טקסט יותר גזעני ושבטי מזה שכתב אלפר, שמאחר שהוא עצמו משכיל, חילוני ותל אביבי, הוא משוכנע שהוא ושכמותו שווים יותר מאנשים אחרים. אין דבר מגוחך יותר מראיית תל אביב כ"אירופית". האירופים דווקא רואים בתל אביב עיר מזרח תיכונית לגמרי ולא בכדי, ובכך הם מוצאים את קסמה. האליטות המשכילות של ישראל אינן מתגוררות רק בתל אביב ובסביבתה. אליטה משכילה יש גם בירושלים, עיר של כמעט מיליון נפש, שאוכלוסייתה מגוונת ביותר. התיאור הדיכוטומי של אלפר איננו מתאר את תל אביב וירושלים, אלא מייצג סטריאוטיפים שהם גזעניים ושבטיים למהדרין. הרי כל ההולך בתל אביב דרומה ברחוב אלנבי בואך רחוב העלייה רואה כיצד הופכת האוכלוסיה ה"אירופית" שמתאר אלפר לאוכלוסיה מזרחית יותר, דתית יותר, שחולקת את מגוריה עם עובדים זרים ומהגרים מארצות שאינן אירופיות. מאי גולן היא נציגה אותנטית של מגזר תל אביבי לא פחות מרוגל אלפר, וכשקוראים את דבריו הגזעניים והמתנשאים קשה שלא להבין מהיכן מגיעה השנאה הבוערת של מזרחיים למי שבעיניהם מייצג, למרבה הצער, סטריאוטיפ של "אשכנזי מתנשא שחושב שהוא שווה יותר". כמה עצוב. במה שונה ההתנשאות הגזענית של אלפר מהתנשאותו הגזענית של בנימין נתניהו, שהסביר בנאומו לרגל מבצע "מגן וחץ" כי אנו טובים מן הערבים, כיוון שאצלנו אין מחלקים עוגות וממתקים אחרי הרג ערבים? אני שמחה שאין מחלקים אצלנו עוגות וממתקים לאחר הרג אויבינו, ותמיד אני זוכרת את הפסוקים "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". אני הרי אשה מסורתית, ואת התנ"ך לימדוני בעל-פה מנעורי, ואני גם ירושלמית, ואוהבת את העיר הזאת. אבל אינני חושבת שהיהודים בהכרח טובים מן הערבים משום שאינם מחלקים ממתקים אחרי הרג אויביהם. הלואי שהיינו מחשיבים את חיי אויבינו יותר ופוגעים בהם פחות, ואולי היינו מעוררים פחות שנאה מצדם. גם את תל אביב אני אוהבת, אבל תמיד הרגשתי שמקומי בירושלים, עוד כשביקרתי בה כאורחת בימי ילדותי בחיפה. תחושת שייכות היא עניין של רגש ולא של הגיון. אני יכולה להבין תל אביבים שאוהבים את עירם יותר מערים אחרות. אבל אינני יכולה לקבל גזענות ושבטיות שמתחזות לנאורות וחכמה. אין דבר פחות נאור מלייחס לעצמך עליונות על בני אדם אחרים, שאורחות חייהם ומנהגיהם שונים משלך. אפשר בהחלט להיות גזעני ומרושע מבלי לחלק ממתקים אחרי הרג של אויבים. בנימין נתניהו מצליח בכך יפה, ורוגל אלפר איננו טוב ממנו.

ומה שאירוני במיוחד הוא שמי שתיאר את ישראל כ"מדינת תל אביב" הם דוקא הערבים, מאחר שסירבו להכיר בשלטון ישראל בירושלים, מאחר שהיא עיר קדושה להם, בין אם נוצרים הם שירושלים היא עבורם עירו של ישו המשיח בן אלהים, ובין אם מוסלמים הם שרואים במסגד אל אקצה את מקום חנייתו של הנביא מוחמד. מפני שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות הגדולות ולכן גם מושכת אוכלוסיה דתית – ולא משום סיבה אחרת – הופקעה ירושלים בתודעת העולם משלטון מדינת ישראל, וזו זכתה לכינוי "ממשלת תל אביב", שנים רבות לפני שישראלים דיברו על "מדינת תל אביב", אם לגנותה ואם לשבחה. לא מזרח תיכוניותה של ירושלים, שאיננה שונה בהרבה ממזרח תיכוניותה של תל אביב, מבחינה בינה לבין העיר המודרנית תל אביב, אלא קדושתה הדתית בעיני מיליארדי אנשים הפכה אותה בעיניהם לישות יחודית ונבדלת.

תושבי שדרות הם בעיני גיבורים. חלקם גיבורים מבחירה וחלקם גיבורים מכורח, וזה איננו מפחית מגבורתם. מדינה היא פסיפס של אנשים ומקומות שכולם תורמים את תרומתם לתרבותה. המשוררת רחל חיה גם בתל אביב, אבל את מיטב שירתה כתבה על ים כנרת. גם נעמי שמר חיה בבגרותה בתל אביב, אבל ילדותה בכנרת עצבה את שירתה. קובי אוז חי בתל אביב, אבל שירתו נטועה בילדותו בשדרות. חיים גורי ויהודה עמיחי חיו וכתבו בירושלים ואת ירושלים, גם זלדה. מאיר ויזלטיר חי וכתב בתל אביב ואת תל אביב. מאיר שלו חי בנהלל, בירושלים ובאלוני אבא. הספרות שכתב נשמה את עמק יזרעאל. כולם, כמו רבים רבים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מפסיפס התרבות הישראלית. בכל מדינה יש ערים גדולות יותר ועשירות יותר, אבל האנשים שחיים בהן אינם חשובים יותר מאחרים, ושרידותה של ישראל איננה תלויה רק בתל אביב, אלא ביכולתו של המגוון היחודי של תושביה להשתלב ולחיות יחדיו אלה עם אלה, אלה שיודעים שחביב אדם שנברא בצלם, וגם אלה שאין להם אלהים.