אתמול
היו ארבעה פיגועים ונהרג החייל הבודד מקסים מולצ'נוב שעלה לבדו מאוקראינה כדי לשרת
בצה"ל והיו גם לא מעט פצועים. הפיגוע בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, שבו נדקר
צעיר ונפצע בינוני, משך פחות תשומת לב מהפיגוע המורכב שבו נהרג החייל ועוד חיילים
נפצעו, ופרטי התקרית הובאו מפי עדים שונים ללא התייחסות נוספת, ואלה היו פרטים
מטרידים בעיניי. עובדה היא שהדוקר היה בן 14, על כך אין מחלוקת. עובדה היא שאיש
ביטחון ירה בו והרגו, לדבריו "כדי שלא ידקור עוד אנשים". אבל אזרח שהיה
בתחנה סיפר שבעט בפרצופו של הנער-המחבל והוא הפיל את הסכין, ואז הגיע איש הביטחון
וירה בו למוות.
אם
דברי האזרח נכונים, ובינתיים לא שמעתי שמישהו סתר אותם, הרי שדי היה בבעיטה
בפרצופו של המחבל כדי שיפיל את הסכין, וכל מה שנדרש היה שמישהו ירים את הסכין
וירחיק אותו מהמחבל, או יתפוס אותו בכוח, כדי לשים סוף לסכנת החיים שנשקפה ממנו.
אם איש הביטחון ירה בו לאחר שהפיל את הסכין והיה המום מהבעיטה של האזרח בפניו, אין
מדובר בהגנה עצמית אלא בהוצאה להורג של מחבל שהיה נער בן 14. יש אנשים שסוברים שיש
להוציא להורג רוצחים, אבל ספק כמה אנשים היו תומכים בעונש מוות לרוצח בן 14, לולא היה
ערבי ומחבל. במקרה זה גם אין מדובר ברצח אלא בניסיון רצח, שהעונש עליו, בצדק או
שלא בצדק, קל יותר. אבל העובדה שאיש ביטחון ירה למוות במחבל בן 14, לאחר שאזרח
שנכח במקום בעט בו וגרם לו להפיל את הסכין, לא עוררה שום תהיות. איש לא שאל שאלות
מה קרה כאן ומדוע. כאילו אין דבר טבעי ומובן יותר מכך שאיש ביטחון יורה למוות
במחבל בן 14 לאחר שכבר גרמו לו להפיל את הסכין, במקום לתפוס אותו בכוח ולמסור אותו
לידי הצבא או המשטרה.
זה
מזכיר כמובן את פרשת אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע ששכב על הכביש וכבר לא
היווה איום, וגם את הנערה-המחבלת שדקרה אדם בעזרת זוג מספריים שנשאה עמה. שני
האירועים אירעו במהלך כהונתו כרמטכ"ל של גדי אייזנקוט, שאמר: "לא הייתי
רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". כי לירות למוות מותר רק כשאין
ברירה, ואם מצליחים לעצור את המחבל מבלי להרוג אותו, אין שום הצדקה לירות בו למוות,
בוודאי כשמדובר בנער בן 14, שגברים חסונים יכולים לתפוס ולעצור בכוח מבלי לירות בו
ולמסור אותו חי לרשויות הביטחון.
הימין
הגזעני חיבק את אלאור אזריה ואיים על חייו של גדי אייזנקוט. "רבין מחכה
לגדי" הם שרו לו. מאז עלה הימין הגזעני לשלטון ויושב בממשלה, ועוסק בהתרת דמם
של הערבים, לא רק מחבלים ולא רק רוצחים, אלא גם חפים מפשע, ובהגנה על חבריהם שרצחו
ערבים, שלהם לדברי איתמר בן-גביר, כל חייו בריון גזעני אלים וכעת גם השר לביטחון
לאומי, מגיע צל"ש. אבל היכן העיתונאים? האם איש מהם לא חש שיש מקום לפחות
לשאול שאלות, לתהות, על מה שכבר איננו מכונה הריגה אלא "חיסול", מונח
שמשלים את הדה-הומניזציה של הערבי כאדם, שאיננו נהרג או נרצח אלא
"מחוסל" כמובן מאליו, גם כשהוא בסך הכל נער מוסת בן 14 שנים בלבד, שאפשר
וכנראה גם הצליחו לנטרל בבעיטה בפניו, או לכל היותר לירות ברגלו או בידו, אבל ירו
בו למוות, ואיש בתקשורת לא תהה על כך ולא שאל שאלות.
