חיסולים, הפקרה והאשמת הקרבן

 

כששמעתי שהרגו את שלושת בניו של איסמעיל הנייה הרגשתי רק גועל ממכונת ההרג שצה"ל הפך להיות, במקום להיות צבא הגנה לישראל, שמגן על אזרחים ומציל אותם מהאויב. אולי אם זה היה קורה בימים הראשונים אחרי הטבח, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל כשהחטופים מתענים שם כבר חצי שנה, ורבים מהם כבר נרצחו או מתו בסבל ובעינויים, ובמקרה המזעזע ביותר מאש חיילי צה"ל, גם החיסול הזה מעורר בי רק גועל וחרדה ואימה לגורל החטופים שעדיין חיים ושאני מייחלת ומתפללת לשובם בחיים, וחוסר האונים מטריף אותי. אני משוכנעת בלבי שנתניהו החליט על החיסול הזה כדי להכשיל כל סיכוי לשחרור חטופים שמחייב הפסקת אש ואולי הפסקת לחימה בכלל, והוא מעוניין בהמשך המלחמה ובהמשך מצב החירום כדי לשרוד בשלטון ולכן מקריב את החטופים ושולח חיילים למות במשימות חסרות תכלית שחוזרות על עצמן: שוב חזרה לבית החולים שיפא בעזה שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר, החמאס שב אליו, ושוב חזרה לבית חולים בחאן יונס שכבר טוהר, אבל בהעדר הסדר שלטוני אחר החמאס שב אליו, וכך חוזר חלילה. דווקא ההודעה הבלתי סבירה לחלוטין שהחיסול בוצע ללא ידיעת הדרג המדיני, דבר שמעולם לא שמעתי שהוא אפשרי, והודעה שמעולם לא נשמעה כמותה, דווקא ההודעה החריגה הזו שכנעה אותי שנתניהו חושש להיתפס כאחראי לחיסול, כדי שלא יאשימו אותו בהכשלת עסקה לשחרור חטופים, ולכן רק חיזקה מבחינתי את אחריותו לחיסול, לכל החיסולים ולכל השלכותיהם הביטחוניות והמדיניות.

גם חיסול הבכיר האיראני הוא באחריות נתניהו, אבל במקרה הזה ארצות הברית ואולי גם בריטניה וצרפת היו כנראה שותפות להחלטה, ולכן גם כולם נזעקו להגן עלינו, שזה בהחלט מחמם את הלב לדעת שיש קואליציה של מדינות שיוצאות להגן עלינו, וכנראה גם על עצמן. בכל מקרה חיסולים אינם מעוררים בי שום שמחה, אלא רק אימה וגועל וחרדה מפני מה שיקרה. ברור שההסלמה בכל החזיתות משרתת בראש וראשונה את שאיפתו של נתניהו להישאר בשלטון ולדכא את המחאה נגדו, ושהאיסור על התקהלות של למעלה מאלף איש יכול לשמש כלי בידי השלטון למנוע הפגנות גדולות. בכלל יש לי מין תחושה של חזרה לימי הקורונה והסגרים, כאשר הממשלה הולכת ומשתלטת על כל תחומי חייהם של האזרחים, סוגרת את מוסדות החינוך, מונעת הפגנות ואפילו מונעת מאנשים לעבוד ולהתפרנס וכך פוגעת אפילו בקיום הבסיסי של האזרחים.

נראה שעיקר המאמץ של ממשלת נתניהו וחסידיה לא נועד לתקן ולבנות את מה שנהרס, אלא להעביר את האשמה מממשלת האסון לקורבנותיה. ביום חמישי בערב התקיימה ברחוב עזה הפגנת ימין – לא גדולה במיוחד, רק כמה מאות אנשים - שקראה להיכנס לרפיח ולחסל בכירי חמאס. עמדתי ליד מאהל החטופים כשבידי תמונתה של אחת החטופות, ללא כל כיתוב או שלט בעל משמעות פוליטית, למעט הייחול לשובם של החטופים. למשמע הקריאות מן ההפגנה ל"ניצחון מוחלט" עצר לידי מישהו בדרכו להפגנה  ושאל בהתרסה ובחיוך (לשמחה מה זו עושה): גם אתם בעד ניצחון? כי זה המסר היורד מטה ומתפשט מלשכת נתניהו: המשפחות המתחננות להשבת החטופים הן אלה שמונעות ניצחון על החמאס, שנתניהו מעולם לא התכוון לסלק, אלא אך ורק לטפח כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, והטבח בתושבי העוטף לא שינה מבחינתו דבר. אבל צריך למצוא אשמים לכך שנתניהו ממשיך לשמר את שלטון החמאס, ומשפחות החטופים האומללות נבחרו לשמש למטרה זו, כשעיר לעזאזל של כשלון המלחמה שנתניהו לרגע לא התכוון לנהל באופן שיביא לסילוק החמאס ולהשבת החטופים, אלא רק לצורך היאחזותו בשלטון. "גם אתם בעד ניצחון?" שאל אותי חסיד נתניהו בחיוך, ועניתי לו: " אנחנו בעד שהחמאס ירצח אותנו, כמו שביבי סידר לנו." לפחות נמחק לו החיוך מהפנים והוא הלך, אבל ידעתי שאנשים כאלה, שמוכנים לתקוף את משפחות החטופים כדי לעזור לנתניהו ולעצמם להישאר בשלטון, אינם מסוגלים להשתנות, וששלטון נתניהו, כמו כל הדיקטטורות הלאומניות, מוציא מאנשים רק את הרע, וחוגג על פשעים ואסונות כמו רצח הנער בנימין אחימאיר, שמבחינת תומכיו הנאמנים ביותר של משטר נתניהו, המתנחלים האלימים, הוא בעיקר לגיטימציה לפשעי שנאה נגד ישובים ערביים, מבלי לברר מי באמת אשם ברצח. למזלם מתקפת הכטב"מים והטילים מאיראן דחקה את רצח הנער ופרעות המתנחלים בערבים לשולי החדשות, יחד עם כל השאלות הקשות האחרות שאנשים העלו בתגובותיהם לרצח: היכן הוריו של הנער? מי שלח נער בן 14 לבדו למרעה בשש בבוקר באזור מועד לפורענות? מדוע הוא הולך לרעות צאן ולא לומד בבית הספר, היכן שנערים בגילו אמורים לבלות בבוקר במסגרת חוק חינוך חובה? האם מי שהפקירו את עוטף עזה מפקירים גם את ילדיהם שלהם? האם ההפקרה המוחלטת, וההפקרות המוחלטת, היא צדו השני של שיח הניצחון המוחלט?

השאלות רבות, אבל אין קול ואין עונה.