החייל הנעלם

 

מה שעצוב כל כך בסרט "החייל הנעלם" הוא, שהסרט נוצר כדיסטופיה פנטסטית על חייל שעורק מיחידתו, שמוקפצת לאירוע בעזה, ומכאן הולך החייל ומסתבך, וגם מטריף את כל המערכות, אבל כשצופים בסרט היום הוא נראה ריאליסטי לגמרי. שום דבר בסרט, שהושלם והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחג הסוכות 2023, אותו פסטיבל שנקטע בגלל הטבח, לא נראה מוגזם או בלתי אפשרי, כאשר צופים בו כעת: לא ריבוי האזעקות בתל-אביב, בוודאי לא החשד שהחייל שנעלם נחטף בידי מחבלים ואולי כבר איננו בחיים, ולא האלימות, זאת שאיפיינה את החברה הישראלית לפני הטבח, והתעצמה עוד יותר אחריו, גם לא האטימות, הנמהרות, הכוחנות, והקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות לאלימות בלתי נתפסת. ממכשירי הטלויזיה צופה החייל בדיווחים על היעלמותו ובתגובת צה"ל, שנחוש לא לאפשר גלעד שליט נוסף ולכן, מבלי שיש כל וודאות שהחייל אכן נחטף, מפציץ את עזה והורג עשרות עזתים, כולל ילדים. אי אפשר לצפות בכך היום מבלי לחשוב על צה"ל שמפציץ והורג עשרות חטופים ושבויים בעזה, שלא לדבר על העזתים עצמם, כאשר אין חדלים לומר לנו ש"רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". אי אפשר לצפות בחלומו של שלומי שהוא שב בלילה לבסיס, נתקל ברכב צבאי שנוסעיו פותחים עליו באש וזועק: "אל תירו, זה שלומי!" - בחלום הם מפסיקים לירות ואוספים אותו, אבל מיד הוא מתעורר ומתברר שזה היה חלום – מבלי לחשוב: בוודאי שזה חלום. לו זה קרה במציאות, היו יורים בו למוות, כמו שירו בשלושת החטופים ששחררו את עצמם. זה דוקא יכול היה להיות פיתרון עלילתי לא רע: אילו נהרג, לא היו חושבים שערק וחזר, אולי היו חושבים שנמלט משוביו ורואים בו גיבור טראגי, מה שהיה הופך את הסרט לטראגיקומדיה, ואכן יש בו לא מעט רגעים קומיים. אבל שובו של שלומי לבסיס הוא רק חלום. במציאות של הסרט, כמו במציאות הישראלית שמחוצה לו, קודם כל יורים, או מרביצים, אחר כך חושבים, וכל האלימות ובכלל הכל קורה במהירות ובדחיסות, אין זמן לנשום, אין זמן לישון ואין זמן לאהבה. רק לסבתא הסנילית יש זמן לנוח או ליהנות ממוזיקה. מי שמחובר למציאות נמצא בתנועה מתמדת, מתרוצץ כעכבר הנמלט על נפשו, כשכל מחסה הוא זמני בלבד, במהרה יגיע אליו האיום.

ובכל מסע ההימלטות שלו, שלומי מצמיד אליו את הנשק. "אסור לאבד נשק", הוא אומר לאמו כשהיא מנסה לטכס עצה לחלצו מהצרה שהביא על עצמו - שאולי הצילה את חייו ואולי להיפך, כל האפשרויות יכולות להיות נכונות – הסרט איננו רומז לסוף טוב, אבל משאיר את הסוף פתוח. אולי יש לשלומי סיכוי, אולי חברתו לא תהגר לקנדה, או תחזור אליו. אבל קל יותר לדמיין אותו בכלא, או משוחרר משירות כבלתי כשיר. לא קל לדמיין סוף טוב, לא לדמויות בסרט ולא למדינת ישראל, שכולה רצה ויורה לכל עבר ומקבלת מכות מכל עבר ומכה חזרה וממשיכה לרוץ, ורק לעצור ולחשוב ולטכס עצה בשקט, או להמתין בסבלנות שדברים יתבהרו, רק לכך איננה מסוגלת, ולכן הסרט הזה שנוצר והושלם לפני הטבח והמלחמה הבלתי נגמרת נתפס בדיעבד כנבואה או כתמונת הדנ"א האומלל שלנו, שדוחף אותנו לרוץ כל עוד נשמה באפנו ללא מטרה, לאין מוצא.

 

החייל הנעלם: במאי: דני רוזנברג, תסריט: עמיר קליגר ודני רוזנברג

שחקנים: עדו טאקו כשלומי, מיקה רייס כחברתו, אפרת בן-צור כאמו, שמוליק כהן כאביו, תיקי דיין כסבתו. כל השחקנים שובי לב - ושוברי לב.