יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א