מול בית נתניהו

 

רק כשקראתי את טורו של רוגל אלפר  על עינב צנגאוקר. הזועקת לבדה מול בית ראש הממשלה הריק, הבנתי איך נראים הדברים בטלויזיה, ולא מגובה הרחוב, כפי שאני צופה בהם ליד ביתי. רק בני משפחות חטופים הורשו להיכנס לשטח הכביש שמול הבית – האחרים חויבו לעמוד מעבר למחסומים, בצומת עזה- בנימין מטודלה, ולכן נדמה היה למי שראה רק את קטע הכביש שמול הבית, שהמשפחות נמצאות שם לבדן. הן לא. תומכי המשפחות נמצאים מעבר למחסום. חלקם קרובים רחוקים יותר, וחלקם פעילי מטה החטופים ותומכים אחרים. הייתי רוצה שיבואו עוד הרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שמיליונים יציפו את הרחובות. אבל באים מאות ולפעמים אלפים. יש גם אנשים שמגיעים ממקומות אחרים בארץ. רובם בעלי מכוניות. הרבה פעמים שואלים מדוע מספר המפגינים איננו גדול כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושוכחים שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה אחרי כמה שבועות. מלחמת עזה נמשכת כבר שנתיים, ומאות אלפי אנשים עדיין מגויסים, שלא קשה לנחש שביניהם נמצאים מי שבוודאי היו מוחים לולא היו מגויסים, וכמובן אין זה מקרה שהם עדיין מגויסים ושלמלחמה אין סוף. את המחאה והאהלים אפשר היה להעביר לגן טיכו שמול בית נתניהו, ללא הפרעה לתנועה בכביש. אבל המשטרה תמיד התנכלה בצורה הקשה ביותר להפגנות בגן טיכו, שנמצא בדיוק מול ביתו של נתניהו. נראה שחסימת רחוב עזה רצויה לא רק למוחים, אלא גם למשפחת נתניהו, שכבר שלוש שנים דואגת לחסימת הכביש גם כשאין ממש צורך בכך. רחוב עזה הוא ציר תנועה מרכזי בעיר שעוברים בו כעשרה קווי אוטובוסים החוצים את העיר מצפון לדרום וממערב למזרח. כאשר רחוב עזה חסום, תושבי ירושלים שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מצבם של רוב תושבי ירושלים, אינם יכולים לנוע בעיר, וגם לא להגיע להפגנות. זה כמובן מצב רצוי לנתניהו, וכך הוא יכול גם להסית את חסידיו נגד המפגינים, שכביכול אחראים לחסימת הרחוב והתנועה בעיר, למרות שהמשטרה, מן הסתם לא למורת רצונה של משפחת נתניהו, היא זו שחוסמת את רחוב עזה. כל הפגנה שמושכת תשומת לב מביאה גם להקמת יסודות נוספים בארכיטקטורה של הדיקטטורה: מדי פעם נוספו והוגבהו הגדרות ברחוב, והמחסומים התעבו, הניידים הוחלפו במחסומי לחץ קבועים ואף בשערי בטון שננעלים. כעת לכבוד הפגנת המשפחות הנואשות כוסו הגדרות בבדים לבנים שמסתירים את מבוא הבית, ובאמצע הוקם מין ריבוע כחול דמוי מאהל, קוסטרוקציה שמסתירה את הכניסה לבית ומאפשרת למשפחת נתניהו לצאת ולהיכנס לבית מבלי שייראו על ידי העוברים ושבים ברחוב. כאשר חושבים על מתחם בלפור-סמולנסקין שבו התגוררה המשפחה בטרם הפכה את ביתה הפרטי ברחוב עזה למעון רשמי, שגם שם הוקמו בשלבים סורגים ושערים ולבסוף מאהל שחוסם את רחוב סמולנסקין, נראה שגם רחוב עזה עלול להפוך למתחם מגורים סגור של המשפחה, ושרחביה כולה הופכת אט אט לעיר האסורה, שהמתרחש בה ממחיש את חסימת הגישה של אזרחי ישראל לראש הממשלה, שהופך לבלתי נראה, ובניגוד לדני דין גם איננו רואה את אזרחיו, בחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

מזמן חדל נתניהו לדבר אל האזרחים שאינם נמנים על חסידיו המושבעים, ומיד לאחר השביעי באוקטובר הקפיד להקים לו פורום משפחות חטופים משלו, בן שלוש משפחות שמאוחר יותר פחת מספרן לשתיים בלבד, אבל הן הצליחו לגרום נזק לא קטן לכל מי שפעל לשחרור החטופים, ובפרט למטה משפחות החטופים שייצג כמאתיים וחמישים משפחות. הביקור המאד מאוחר בניר עוז נועד להרגיע את השטח לפני הנסיעה לארצות הברית, ולטעת בלב המשפחות האומללות תקוות שווא שנתניהו מעולם לא התכוון למלא, אבל איפשרו לו לעבור את הביקור בארצות הברית ללא מחאות סוערות. הוא היה שמח לחזור על התרגיל גם כעת, לפני נסיעתו לאו"ם, אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר לרמות את אותם האנשים, ועם תחילת התמרון בעזה המשפחות כבר אינן קונות את השקרים והולכת השולל. נתניהו כבר איננו מעז להיפגש עם משפחות החטופים וגם לא להביט בעיניהן הכלות. כעת הוא לא רק מופרד בגדרות ומחסומים אלא גם מוסתר ביריעות בד, לא רואה ולא נראה.

הרבה זעם יש ברחוב עזה, ועוד יותר ממנו עצב. בכל עת מישהו פורץ בבכי, ואחרים מנסים לעודד. האם נתניהו באמת ירוויח מהייאוש והצער שהוא זורע? אתם לא לבד, אנחנו אתכם, זועקים הפעילים למול המשפחות. מגשי אוכל מגיעים בהמוניהם לאהלים הקטנים, כמו משבים קטנים של אהדה ותמיכה. למרות הכל, הם לא לבד, ויש גם אוזניים שמקשיבות ושומעות.