זרזיף של תקוה

  

אתמול היה יום כל כך עצוב ולא הצלחתי להתרכז ולכתוב, אבל רציתי לפחות להתייחס לפוסט שכתבתי אחרי פרסום מתווה טראמפ, כשהייתי מאוכזבת מאד, כי ראיתי שנתניהו הצליח להכניס למתווה את המוקשים הרגילים שלו, שמאפשרים לו לטרפד כל עסקה, כמו הדרישה מחמאס למסור נשק אישי, דבר שממילא אי אפשר לבדוק ולפקח עליו. אבל לא הבאתי בחשבון די הצורך את המעורבות של טראמפ, שהחליט לסיים את המלחמה בעזה ויהי מה, וישמור אותו אלהים שאכן יצליח בכך. התכונות הגרועות של טראמפ ידועות ובולטות לעין, אבל לא מספיק מעריכים את התכונות הטובות שלו, שהן למעשה אותן תכונות עצמן: קוצר-רוח, או העדר סבלנות יתר לתככים של נתניהו, העדר קטנוניות, שקל היה להגדיר כשטחיות וחובבנות, כשמה שבאמת חשוב לצורך סיום המלחמה הוא ראיית התמונה הגדולה וההזדמנויות, ולאו דווקא ההתעמקות בפרטים, שתמיד שירתה את ניסיונות הטרפוד של נתניהו, וכמובן הכוחנות, שבמקרה זה משקפת כוח אמיתי, שהכרחי למי שמנסה לכפות פשרה בין ממשלת נתניהו ונתניהו עצמו בפרט לבין הנהגת חמאס. אחרי שהקשבתי להסבריו של אליאור לוי, פרשן ערוץ "כאן" שאני מעריכה מאד, מדוע תשובת חמאס היא בעצם סירוב למתווה, כי לא הסכימו לשום תנאי במתווה כלשונו, שמעתי את טראמפ מודיע שחמאס הסכים למתווה, ומיד את דבריו שעכשיו ישראל צריכה להפסיק להפציץ בעזה, וזאת היתה תגובה כל כך חכמה, להגיד שחמאס ענה כן, ומיד לדרוש מישראל להפסיק להפציץ בעזה, הפצצות בלתי פוסקות שכבר עברו כל גבול, וכבר מזמן אינן מגינות על ישראל, אלא מחריבות את עזה וזורעות מוות, בתקווה שעל נהרות הדם בעזה יקים נתניהו עוד ממשלת אסון שתמשיך את החרבת ישראל ועזה גם יחד עוד שנה ועוד שנה. כמו כותב המכתבים של גבריאל מרקס, שכותב מכתבים מהבחור לבחורה ומהבחורה לבחור, וכך מחבר את שני האנלפביתים באהבה, מכתיב טראמפ לצדדים מה עליהם להשיב ומה לכאורה השיבו, שזה כנראה הסיכוי היחיד להשיג את מימוש העסקה.

וכך אנחנו מיטלטלים בין יאוש לתקווה, בין האימה מכשלון נוסף שמפחיד אפילו לדמיין, לבין הסיכוי שטראמפ יצליח לגרור את הצדדים בציצית ראשם להגיע להסכמות ולסיים סופסוף את המלחמה, כשכל אחד מהם מנסה להכריז על נצחונו, בזמן שבפועל אין מנצחים במלחמת ישראל והחמאס, יש רק מפסידים רבים והרבה יותר מדי קורבנות. ולמרות שמימוש העסקה עדיין בסימן שאלה, לתוך הייאוש הגדול והשחור ששרר פה שנתיים נכנס זרזיף דק של תקווה שמתפשט אט אט ומחייה את הרוח הנכאה כמו מים רעננים שנשפכו על צמח שקמל בצמאונו וזוקפים את קומתו. פתאם האנשים שמחים יותר, מחייכים יותר. פתאם מעזים לייחל למשהו טוב, שעדיין איננו כאן, אבל אולי מצפה מעבר לפינה, פתאם הברכה "בשורות טובות" נשמעת כמו משהו שיכול להתממש ולא רק כמו קלישאה.

וכמו בלידת תינוק אסור להרפות לרגע מהלחץ. יותר מתמיד חשובות המחאות וההפגנות. כמה מחזקים ומעודדים דבריו של טראמפ שצפה במפגינים שנושאים שלטים שקוראים אליו להשיב את החטופים ולסיים את המלחמה, ואלה עודדו אותו לפעול. מכל המאמצים של משפחות החטופים והציבור התומך בהן, מתגלה החנופה לטראמפ כמעשה הנכון ביותר, כאפיק המועיל ביותר, וכהכרח לא יגונה, שהרי בהצלת חיי אדם מדובר, ובשונה מנתניהו, טראמפ באמת יכול, ומה שחשוב יותר, טראמפ באמת רוצה. ולא נותר לנו אלא לברך על רצונו הטוב ולחזק את ידיו, ולהתפלל שלמען כולנו יצליח הפעם במלאכתו, ושהחג שבו נצטווינו לשמוח, יהיה שמח באמת.