אושר שלי מת

 

אתמול בבוקר אושר, הכלב שלי, מת. הוא היה כלב זקן וחולה ובחודשים האחרונים המצב שלו הידרדר, אבל חשבתי שיהיו לנו עוד כמה חודשים ביחד, שנשב יחד בגינה בבקרים ובערבים, הוא ינמנם ואני אקרא עיתון ואסתכל בפעוטות שמשחקים. אבל ביום ראשון הוא הרגיש מאד לא טוב, ובערב כבר לא היה לו כוח לרדת לגינה או ללכת בכלל. הוא ירד כמה מדרגות וקרס, והשכנים עזרו לי להכניס אותו הביתה חזרה, ואז הוא קרס ליד הדלת ושכב שם כל הלילה בלי נוע, ובבוקר ראיתי שהוא כבר לא נושם. אושר היה איתי שלוש עשרה וחצי שנים, מאז שהוא היה גור קטן שהבאנו ממושב בנגב, ולא ידעתי שהוא יהיה כלב מאד גדול וחזק. כשהוא היה צעיר הוא היה שובב גדול והיה בורח ממני ורודף אחרי חתולים, אבל בשנים האחרונות כבר לא היה לו כוח לעשות שטויות, ובחודשים האחרונים בכלל לא היה לו כוח ללכת, והיינו רק יושבים בגינה. בכל זאת הוא אהב עדיין ללכת למאהל משפחות החטופים, שלשם הוא היה מלווה אותי שנה וחצי, וכשהחזקתי תמונות של חטופים בצד הכביש הוא היה שוכב מאחורי על הכביש ומנמנם. אפילו ביום חמישי האחרון הוא ביקש ללכת למאהל, וחשבתי שעוד מעט יחזירו את כולם, כך אני מקווה, ואני לא אוכל להסביר לו למה מפרקים את המאהל, אבל אושר כבר לא יראה שכל החטופים הוחזרו והמאהל פורק, אחרי יותר מדי זמן, כי לא חשבנו שהמלחמה תימשך שנתיים ושחטופים חיים יתענו בשבי שנתיים, שזה בלתי נסלח. אני לא יודעת מה אושר הבין מכל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא התרגל להכל, לרעש בהפגנות, לרמקולים שלפעמים החרישו אוזניים, לגדרות ברחוב סביב בית ראש הממשלה שמנעו ממנו לעבור את רחוב עזה מצד לצד כמו שהוא אהב, והוא התעקש לעבור בין הסורגים שהקיפו את ביתו הפרטי של נתניהו ועמד על זכותו לעבור במדרכות שהוא התרגל לטייל בהן, גם כשכבר לא היה לו כוח ללכת רחוק. כולם בשכונה הכירו את אושר, ואם ראו אותי לבדי שאלו איפה הכלב, ואמרתי להם שהוא בבית, ועכשיו אני אצטרך להגיד להם שהכלב כבר לא בחיים, ובאמת כשהלכתי ברחוב הרגשתי הכי חזק שאושר לא בחיים, כי בבית הוא כאילו נמצא עדיין, כאילו הנשמה שלו עדיין בבית, ואני רגילה מדי פעם להרים את מפת השולחן, כי שם הוא אהב לשכב כל היום ולנמנם, מתחת לשולחן בסלון, זה היה כאילו האוהל שלו, עדיין אני מרימה מבלי דעת את מפת השולחן ומחפשת לראות אותו מנמנם שם, ואני מרגישה כאילו הנשמה שלו עדיין בבית איתי ורק הגוף כבר איננו. הוא היה כלב עם נוכחות, ולא רק בגלל שהוא היה מאד גדול, בגלל שהוא היה כלב כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כל כך הרבה דברים עברנו ביחד, את כל המלחמות והטילים, וישבנו במדרגות כשהחות'ים ירו טילים, ובמלחמה עם איראן ישבנו במקלט ונזהרתי לא להתקרב לכלבים האחרים שבאו לשם עם הזקנים והצעירים והילדים והמשפחות. כמעט אף פעם לא נפרדתי מאושר, הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהיומיום שלי, והבוקר קמתי וחשבתי שאני לא ארד יותר לגינה עם אושר, וחשבתי על כל הדברים שאני צריכה לעשות וכאילו יש לי עכשיו יותר זמן לעשות אותם, אבל אין לי באמת חשק לעשות אותם, אני רוצה שאושר יהיה איתי ונרד יחד לגינה ונשב שם והוא לא ירצה לחזור הביתה, כי הוא הכי אוהב לשכב בגינה באוויר הצח ולנמנם וזה הזמן שלנו ביחד, וזה הזמן שכבר אין.