האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדלוגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.