איראן ואנחנו

 

אתמול צפיתי בסרט "לא בלי בתי". התחלתי לצפות במקרה והמשכתי לצפות עד הסוף. זו היתה הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. בזמנו פחדתי לצפות בו, והוא אכן סרט קשה לצפייה, במיוחד הקטעים שבהם בעלה האיראני של בטי מחמודי מכה אותה מכות קשות, בגלל שהמרתה את פיו והתקשרה בטלפון לשגרירות השוויצרית, שייצגה את האינטרסים של ארה"ב בטהרן, בניסיונותיה הנואשים להימלט מאיראן יחד עם בתה ולשוב לארצות-הברית. רק לאחר שנים היא מצליחה להימלט מאיראן, שבה החזיקה בה משפחת בעלה כשבויה, משום שסירבה לעזוב את איראן ללא בתה, כאשר לפחות חלק מהזמן היא נכלאה בבית ללא יכולת לצאת ממנו, ובחלק מן הזמן בתה הופרדה ממנה בכוח. הסרט הזה מצליח להעביר לצופים את תחושת המחנק והייאוש של החיים באיראן החומייניסטית. אבל מה שנורא באמת זה שהחיים בישראל מאז המתקפה באיראן הפכו גם הם למחניקים ומייאשים בלי גבול. כל הייאוש שנצבר ונצבר מאז ההפיכה המשטרית וטבח החמאס ומלחמת השנתיים שנראתה אינסופית והמאבק הנואש להשיב את החטופים שהיה כל כך ארוך ומתסכל, והזמן הקצר כל כך שהיה לנו להתאושש קצת מהמלחמה ולקוות לטוב לפני ששוב שקענו במלחמה בלתי אפשרית שנראית אינסופית, ועוד דורשים מאיתנו להתלהב ממנה, כאילו כל מי שנולד בישראל, אם הוא תינוק בן שנה או זקנה בת שבעים צריך להרגיש ולחשוב כמו חייל ולהיות קשוח ועשוי ללא חת, ואסור אפילו להרגיש צער עמוק על כל הסבל האנושי המיותר שמתפשט סביבנו כמו פצצת מצרר ענקית שנופלת על כל המדינה.

אני מניחה שעיתוי השידור של הסרט בכבלים קשור למלחמה, ואולי קשור לצורך הישראלי להדגיש כמה המשטר באיראן נורא, כאילו זה מצדיק את המתקפה הישראלית על איראן, שלא היתה לה שום הצדקה והיא אסון לישראל לא פחות מאשר לאיראן. בכל פעם שאני רואה משהו שקשור למשטר באיראן, אני חושבת דווקא על מה שקורה בישראל: על עונש המוות שרוצים להנהיג פה, דבר שגורם לי רצון לברוח מהארץ, ורק התקוה ששום דבר מזה לא ייצא לפועל עוד מחזיקה אותי פה. זה תמיד מזכיר לי את "הזר" של אלבר קאמי, שמספר שאביו צפה בהוצאה להורג ואחר כך הקיא את נשמתו. לראות את בן-גביר שותה שמפניה לחגוג את עונש המוות גורם להשפעה דומה. הממשלה הזו מעוררת בי המון כעס, אבל לאחרונה גם המון גועל, ממש תגובה פיזית של גועל למראה השרים הבהמיים וצמאי הדם שמעלים במחשבה את הגרועים באויבי עמנו. המלחמה הזו של ישראל באיראן היא כמו קללה שהופכת אותנו כמו כישוף לתמונת ראי של איראן. כשראיתי את הסרטון של שוטרת מכה באכזריות אשה קשישה שהפגינה נגד המלחמה, חשבתי על המכות שמכים את הנשים האיראניות ותהיתי, האם כשנתקרב לבחירות וממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' תפחד להפסיד את השלטון, האם הם יהיו מסוגלים להכות אנשים עד מוות כמו שקרה באיראן, או אפילו לירות בהם למוות? אני מפחדת בעיקר בגלל מה שקורה אצלנו, ומה שקורה באיראן מעסיק אותי בעיקר בתור סיוט שעלול להתרחש. כמה רחוק יילך נתניהו ומשטרו נגד המתנגדים לשלטונו? נגד מי שחשים כמוני, שאם הממשלה הנוראה הזו לא תסולק, ישראל בדרך לאבדון, והיא תהפוך למקום שאין ראוי לחיות בו. אני חושבת כמה אנשים בעולם מסתכלים עלינו כעת כמו שאנחנו הסתכלנו על מלחמת איראן-עיראק וחשבנו כמו שבגין אמר, בהצלחה לשני הצדדים. האם אנשים ימאסו בנו כמו שמאסו באיראן של חומייני ובעיראק של סדאם חוסיין? האם ישראל תהיה למשל ולשנינה לרוע ומיאוס? האם נמאס בעצמנו ולא נרצה כבר להילחם על ישראל שתהיה מדינה טובה, ורק נרצה לברוח מכאן למקום אחר?