אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.