שמונים שנה לשריפת הספרים

שגיא ברונשטיין, שביים את הסרט "הסיפור האחרון של קפקא", על המחלוקת על עזבונו של מכס ברוד, שלח לי לפני יותר משנתיים סרט קצר שהוסרט בדיוק היום לפני שמונים שנה, ב-10 במאי 1933, בכיכר האופרה בברלין, ובו נראו סטודנטים גרמנים עורמים ספרים לערימה ומציתים אותם, ויוזף גבלס נואם לפניהם. שגיא ביקש שאפענח את הנאמר בסרט. זה היה די קשה כי ההקלטה היתה גרועה. צפיתי בסרט פעמים רבות כדי לפענח את הדברים הנ"ל:

בברלין ובערי אוניברסיטה אחרות ברחבי גרמניה, אספו סטודנטים ספרים שאינם גרמנים ואינם ראויים ושרפו אותם.

השר הבכיר גבלס מדבר אל הנוער:

"בני עמי, גברים ונשים גרמנים, עידן האינטלקטואליזם היהודי המופרז הגיע לקצו

הגרמנים פרצו במהפכה הגרמנית, שעל פי הדרך הגרמנית בונה גדרות.

והנה בא האדם הגרמני, הוא איננו איש של ספרים, אלא איש של אופי!

זוהי משימתם של צעירים אלה

לצעירים יש האומץ – עד היסוד ומן היסוד שוב לזכות בהצלחה

בשעה גדולה זו לסלק את הרוח השלילית של העבר

זהו מעשה גדול וסימבולי, מעשה שכל העולם צריך לתעד

כאן מושלכת לעפר רוחה של רפובליקת נובמבר..."

רפובליקת נובמבר היא רפובליקת ויימאר, שקמה ב-9 בנובמבר 1918, והנאצים ביקשו למחות את עקבותיה. אבל הביטויים המעניינים בדברי גבלס הם ה"אינטלקטואליזם היהודי" ו"האדם הגרמני, הוא איננו איש של ספרים, אלא איש של אופי!"

לתפיסתו של גבלס שורשים נוצריים קתולים, שמקורם בדברי פאולוס באגרת אל הרומיים: 

13. כִּי לֹא שֹׁמְעֵי הַתּוֹרָה צַדִּיקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם־עֹשֵׂי הַתּוֹרָה הֵם יִצְדָּקוּ׃ 14 כִּי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם תּוֹרָה בַּעֲשׂוֹתָם כְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה מֵאֲלֵיהֶם גַּם־בְּאֵין תּוֹרָה הֵם תּוֹרָה לְנַפְשָׁם׃ 15 בְּהַרְאוֹתָם מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה כָּתוּב עַל־לִבָּם וְדַעְתָּם מְעִידָה בָהֶם וּמַחְשְׁבוֹתָם בְּקִרְבָּם מְחַיְּבוֹת זֹאת אֶת־זֹאת אוֹ מְזַכּוֹת׃ 16 בְּיוֹם אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים אֶת־כָּל־תַּעֲלֻמוֹת בְּנֵי הָאָדָם בְּיַד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ כְּפִי בְשׂוֹרָתִי׃ 17 הֵן אַתָּה נִקְרָא בְּשֵׁם יְהוּדִי וְנִשְׁעַנְתָּ עַל־הַתּוֹרָה וְתִתְהַלֵל בֵּאלֹהִים׃ 18 וְיָדַעְתָּ אֶת־רְצוֹנוֹ וְתָבִין בֵּין־טוֹב לָרַע בְּהַשְׂכִּילְךָ בַתּוֹרָה׃ 19 וּבָטַחְתָּ בְנַפְשְׁךָ לִהְיוֹת מוֹלִיךְ הַעִוְרִים וְאוֹר לַאֲשֶׁר בַּחשֶׁךְ׃ 20 אֹמֵן לְחַסְרֵי לֵב וּמוֹרֵה הַפְּתָאִים וְיֵשׁ לְךָ צוּרַת הַמַּדָּע וְהָאֱמֶת בַּתּוֹרָה׃ 21 וְאַתָּה הֲתוֹרֶה אֲחֵרִים וְנַפְשְׁךָ לֹא תוֹרֶה הֲתֹאמַר לֹא תִגְנֹב וְהִנְּךָ גֹנֵב׃ 22 הֲתֹאמַר לֹא תִנְאָף וְאַתָּה נֹאֵף תְּשַׁקֵּץ אֶת־הָאֱלִילִים וְאַתָּה גֹּזֵל אֶת־הַקֳּדָשִׁים׃ 23 תִּתְהַלֵּל בַּתּוֹרָה וַתְּנַבֵּל אֶת־הָאֱלֹהִים בְּעָבְרְךָ אֶת־הַתּוֹרָה׃ 24 כִּי בִגְלַלְכֶם שֵׁם הָאֱלֹהִים מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם כַּכָּתוּב׃ 25 הֵן הַמִּילָה תוֹעִיל אִם־תִּשְׁמֹר אֶת־הַתּוֹרָה אֲבָל אִם־עֹבֵר אַתָּה אֶת־הַתּוֹרָה מִילָתְךָ הָיְתָה־לְּךָ לְעָרְלָה׃ 26 וְאִם־יִשְׁמֹר הֶעָרֵל אֶת־מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הֲלֹא תֵחָשֶׁב־לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה׃ 27 וְהֶעָרֵל מִלֵּדָה הַמְקַיֵּם אֶת־הַתּוֹרָה הוּא יִשְׁפֹּט אֹתְךָ אֲשֶׁר־לְךָ הַכְּתָב וְהַמִּילָה וְעָבַרְתָּ אֶת־הַתּוֹרָה׃ 28 כִּי לֹא־הַמְצֻיָּן לְמַרְאֵה עֵינַיִם הוּא הַיְּהוּדִי וְלֹא הָאוֹת הַנִּרְאָה בַבָּשָׂר הִיא הַמִּילָה׃ 29 כִּי אִם־תּוֹכוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא בַּלֵּב כְּפִי הָרוּחַ וְלֹא כְּפִי הַכְּתָב אֲשֶׁר־לֹא מִבְּנֵי אָדָם תְּהִלָּתוֹ כִּי אִם־מֵאֵת הָאֱלֹהִים׃

מילה לדברי פאולוס היא בלב כפי הרוח ולא כפי הכתב. הצורך להצדיק את סטייתה של הנצרות מהכתובים, שהפך לצורך להתנכר לתורת ישראל, הביא לזלזול בכתובים, להעדפת האמונה בישו על קיום המצוות. לכאורה נותרה הברית הישנה קדושה, אבל היא התפרשה מחדש ברוח הנצרות, ומה שלא התאים נדחק הצדה, התלמוד היהודי הפך למוקד של שנאה. שריפת ספרי התלמוד הפכה במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה, יחד עם עלילות הדם, לביטוי המובהק של שנאת היהודים, והנאצים נטלו את שתיהן, את שריפת הספרים ואת עלילות הדם, כביטוי מובהק של רוח גרמנית אותנטית, והרחיבו את שריפת הספרים לכל מה שכתבו יהודים, ולכל מה שכתבו גרמנים שנראה יהודי בעיניי הנאצים.

לאחרונה נתקלתי שוב בדבריו אלה של גבלס בכתבתו של גיאורג דיץ (דר שפיגל 16/2013, 15.4.13) הנושאת את השם הנאה "אחרי האש הטמטום". שם הוא מספר שבין הצופים בשריפת הספרים עמד גם הסופר אריך קסטנר, שנכלל אף הוא ב"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים לרייך" וספריו אף הם הועלו על המוקד, במיוחד הרומן שלו "פביאן" שהתפרסם בשנת 1931, על תיאורי המין שבו, בתי הזונות בברלין, הומוסקסואליות, נואפים, זכה לגינוי מיוחד בעיתון המפלגה הנאצית, ונשרף בערים רבות בגרמניה. בניגוד לסופרים נרדפים אחרים קסטנר לא נמלט מגרמניה, הוא ניסה לחזור ולהתקבל לארגון הסופרים של הרייך ולפרסם את "הכיתה המעופפת" שלו. לשוא. הוא כתב מחזות ותסריטים בשמות בדויים וקיוה שהסיוט הנאצי יחלוף במהרה, גם זה לשוא. היו מי שהאשימו אותו אחרי המלחמה בפחדנות. אינני שותפה להם. קסטנר שמר תמיד על עצמיותו. הוא לא פעל נגד הנאצים באופן גלוי, אבל כתיבתו תמיד כיוונה חצים מחודדים נגד הלאומיות הגרמנית ונגד כל התנכרות לאנושי. אני מביאה כאן תרגום לשירו "האפשרות האחרת", שדיץ מצטט ממנו במאמרו. כאן המקור. זהו בעיניי שיר גם מצחיק וגם מצמרר מאין כמוהו.

אֶרִיךְ קֶסְטְנֵר / הָאֶפְשָׁרוּת הָאַחֶרֶת

לוּ נִצָּחוֹן פֹּה נַחֲלָה

בִּשְּׁאוֹן סַעַר וְרֶגֶשׁ גּוֹאִים

לֹא הָיְתָה לְגֶרְמַנְיָה הַצָּלָה

מִלַהֲפֹךְ לְבֵית מְשֻׁגָּעִים.

אָז הָיוּ מְאַלְפִים אוֹתָנוּ בִּכְלָל

כְּמוֹ גֶּזַע פִּרְאִי לַהֲלִיכָה

הָיִינוּ קוֹפְצִים לְמַרְאֶה רַב-סַמָּל

וְעוֹמְדִים דּוֹם עַל הַמִּדְרָכָה.

לוּ נִצַּחְנוּ בְּמִלְחַמְתֵּנוּ

הָיִינוּ גֵּאִים עַד הַשָּׁמַיִם

הָיִינוּ שׁוֹכְבִים בְּמִטּוֹתֵינוּ

בְּיָדַיִם צְמוּדוֹת לַמִּכְנָסַיִם.

הַנָּשִׁים הָיוּ יוֹלְדוֹת – בְּאִיּוּם שֶׁל מַאֲסָר -

יֶלֶד כָּל שָׁנָה לִשְּׂדוֹת-הַקּטֶל

הַמְּדִינָה הָיְתָה אוֹכֶלֶת אֶת בָּנֶיהָ כְּמוֹ בָּשָׂר

וְהַדָּם הָיָה טָעִים לָה כְּמוֹ מִיץ פֶּטֶל.

לוּ בַּמִּלְחָמָה נִצַּחְנוּ

הָיָה הַרָקִיעַ לְאוּמָנִי

אֲזַי לַכְּמָרִים כּוֹתָפוֹת כִּתַּפְנוּ

וְאֱלֹהִים הָיָה גֶּנֶרַל גֶּרְמָנִי.

הַגְּבוּל הָיָה חָפִיר שֶׁנֶּחְפָּר

הַיָּרֵח – כַּפְתּוֹר טוּרָאִי מִפְּלָדָה

בְּרֹאשֵׁנוּ הָיָה עוֹמֵד קֵיסָר

וּבִמְּקוֹם רֹאש הָיְתָה לָנוּ קַסְדָּה.

לוּ בַּמִּלְחָמָה הָיִינוּ מְנַצְּחִים

כָּל אִישׁ הָיָה אָז גִּבּוֹר-חַיִל.

הָיִינוּ עַם שֶׁל תּוֹתָחִים

מֻקָּפִים בְּגֶדֶר תַּיִל.

הָיוּ נוֹלָדִים אָז בִּפְקוּדָה

כִּי אֲנָשִׁים יוֹתֵר זוֹלִים מִפְּלָדָה

וְכִי רַק עִם קְנֵי הַתּוֹתָחִים

בַּמִּלְחָמָה לֹא מְנַצְּחִים.

הַחָכְמָה הָיְתָה בִּכְבָלִים אֲסוּרָה

וְעוֹמֶדֶת לְמִשְׁפָּט

וְהָיוּ מִלְחָמוֹת כְּמוֹ עַרְבֵי שִׁירָה

לוּ בַּמִּלְחָמָה נִצַּחְנוּ כִּמְּעַט

לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל זֶה לֹֹא קָרָה.

פרנץ קפקא / הזוג

מצב העסקים הכללי כה גרוע, שלפעמים, כשיש לי זמן פנוי במשרד, אני לוקח בעצמי את תיק הדוגמאות כדי לבקר אישית אצל הלקוחות. בין השאר תיכננתי כבר זמן רב ללכת פעם לנ. שעמו הייתי קודם לכן בקשרי עסקים יציבים, שמסיבות שאינן ידועות לי כמעט נותקו בשנה האחרונה. להפרעות כאלה לא חייבות להיות סיבות מיוחדות, בתנאים המעורערים של ימינו מכריע כאן לעתים קרובות דבר של מה-בכך, מצב-רוח, ובה במידה יכול דבר של מה-בכך, מלה אחת, להשיב הכל על מקומו. אבל קצת מסובך להגיע לנ.: הוא איש זקן, בזמן האחרון מאד חולני, וגם אם הוא עדיין אוחז בידיו את ענייני העסקים, הוא בקושי מגיע לעסק בעצמו: אם רוצים לדבר עמו, צריך ללכת לדירתו, והתנהלות עסקית מסוג זה מעדיפים לדחות.

אבל אתמול בערב בשעה שש יצאתי בכל זאת לדרך: בוודאי כבר לא היה זה זמן לביקורים, אבל לא צריך היה לראות בזה עניין חברתי אלא עניין מסחרי. מזלי שיחק. נ. היה בביתו. כפי שאמרו לי בכניסה, הוא בדיוק שב עם אשתו מטיול וכעת נמצא בחדר בנו שהיה חולה ושכב במיטה. נתבקשתי להיכנס לשם גם: תחילה התמהמהתי, אבל אז הכריעה כמיהתי לסיים את הביקור המעיק מהר ככל האפשר, והנחתי להובילני כפי שהייתי, במעיל, כובע ותיק הדוגמאות בידי, דרך חדר אפלולי אל חדר מואר באור עמום, שבו נאספה חבורה קטנה.

אינסטינקטיבית נפל מבטי תחילה על סוכן מוכר לי טוב מדי, שחלקית הוא מתחרה שלי. ובכן כך הוא התגנב לשם עוד לפני. הוא נצמד למיטת החולה כאילו היה הרופא: במעילו הנאה, הפתוח, התפוח, הוא ישב שם במלוא-הדרו, חוצפתו עוברת כל גבול: דבר מה בדומה לכך חשב כנראה גם החולה, ששכב שם כשלחייו קצת סמוקות מחום ולפעמים הביט בו. בנוסף לכך כבר איננו צעיר, הבן, אדם בגילי עם זקן מלא קצר, מעט פרוע מחמת חוליו. נ. הזקן, איש גדול, רחב-כתפיים, שעקב סבלו החשאי מאד רזה לתמהוני, הפך כפוף וחסר-ביטחון, עמד עדיין, כאילו זה עתה הגיע, בפרוותו, ומילמל דבר מה לעבר בנו. רעייתו, קטנה ושברירית אך מלאת-חיים, ולו גם רק בכל מה שנוגע לבעלה – אותנו האחרים היא בקושי ראתה – היתה עסוקה בהפשטת הפרווה מבעלה, מה שעקב ההבדל הגדול בין השניים עורר כמה קשיים, אבל לבסוף הצליח. אולי הקושי היה נעוץ בין היתר בכך שנ. היה מאד קצר-רוח ושוב ושוב גישש בידיו חסר-מנוח אחר הכורסה, שגם אותה, לאחר שפשטה ממנו את פרוותו, מיהרה אשתו לדחוף לעברו. היא עצמה נטלה את הפרווה, שתחתיה היא כמעט נעלמה, ונשאה אותה החוצה.

כעת נראה לי שהגיעה סופסוף שעתי, או ליתר דיוק, היא לא הגיעה וגם לא היתה מגיעה לעולם: אם עוד רציתי בכלל לנסות משהו, זה היה צריך לקרות מיד, כי על פי תחושתי התנאים לשיחת עסקים יכלו רק להידרדר: אבל להתמקם כאן לתמיד, כפי שהסוכן התכוון בגלוי לעשות, זה לא היה הסגנון שלי. בנוסף לכך לא רציתי להתחשב בו כהוא זה. אז התחלתי להרצות את ענייני בקיצור, למרות ששמתי אל לבי שנ. בדיוק חפץ לשוחח מעט עם בנו. לצערי יש לי הרגל, שאם דיברתי מעט בהתרגשות – וזה קורה די מיד ובחדר-החולים הזה זה קרה עוד יותר מוקדם מהרגיל – לקום ותוך כדי דיבור להתרומם ולגחון. אמצעי טוב במשרדי הפרטי, אבל בבית זר קצת מעיק. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, במיוחד שחסרה לי שם הסיגריה שאני מורגל בה. ובכן, לכל אחד יש ההרגלים המגונים שלו, את שלי אני משבח עדיין בהשוואה לאלה של הסוכן. מה צריך למשל לומר על כך שאת כובעו, שאותו החזיק על ברכו ושם הניע אותו באיטיות אנה ואנה, לפעמים הוא חבש פתאם בלי שום התראה. אמנם הוא מיד הסיר אותו שוב, כאילו קרתה טעות, אבל בכל זאת במשך רגע ארוך חבש אותו על ראשו, וחזר על כך שוב ושוב מעת לעת. התנהגות כזאת היא באמת הס מלהזכיר. לי זה לא מפריע, אני מתרומם וגוחן, שקוע לגמרי בענייני ומתעלם ממנו, אבל יכולים להיות אנשים שתעלול הכובע הזה מוציא אותם לגמרי מדעתם. אמנם בלהט דבריי אני מתעלם לא רק מהפרעה שכזאת, אלא בכלל מכולם, אמנם אני רואה מה קורה, אבל כל עוד לא סיימתי את דבריי או שמעתי התנגדויות, הדברים במידה מסוימת אינם מגיעים להכרתי. כך למשל הבחנתי היטב שנ. בקושי מסוגל לקלוט: ידיו על משענות הכורסה, הוא נע באי-נוחות אנה ואנה, לא הביט בי, אלא בהה בקהות-חושים בחלל, ופניו נראו כה אדישים, כאילו אף לא צליל מדבריי, אפילו לא תחושת נוכחותי, חדרו אליו. את כל ההתנהגות החולנית הזאת, שלא העניקה לי הרבה תקוה, ראיתי אמנם, אך למרות זאת המשכתי לדבר, כאילו עוד היה לי סיכוי להשיב הכל סופסוף על מקומו באמצעות מילותיי, באמצעות הצעותיי המיטיבות – התמקדתי בוויתורים שעשיתי, ויתורים שאיש לא דרש ממני. לסיפוק מסוים זכיתי מכך שהסוכן, כפי שהבחנתי בחטף, עזב סופסוף את כובעו במנוחה ושילב את זרועותיו על החזה: נראה שדבריי, שכוונו בחלקם אליו, נעצו סיכה דקיקה בתכניותיו. ובתחושה הטובה ששאבתי מכך הייתי אולי ממשיך לדבר עוד זמן רב, לולא הבן, שבתור האדם הכי טפל לענייני הזנחתי עד כה, התרומם למחצה פתאם במיטה והשתיק אותי באיום אגרוף. הוא רצה בוודאי לומר עוד משהו, להראות משהו, אך לא היה לו מספיק כוח. תחילה ראיתי בכל זה שיגיון קדחת, אבל כאשר מיד אחר כך הבטתי שלא מרצוני בנ. הזקן, היטבתי להבין זאת.

נ. ישב שם בעיניים פקוחות, מזוגגות, מיוסרות, רק לרגע מתפקדות עדיין, נוטה לפנים ברעד, כאילו מישהו אחז או היכה בעורפו. שפתו התחתונה, הלסת התחתונה עצמה עם החך החשוף תלתה בלתי נשלטת, כל הפרצוף התהפך: הוא עדיין נשם, אם כי בכבדות, אבל אז כאילו השתחרר הוא צנח אחורה כנגד המשענת, עצם את עיניו, הבעה של מאמץ גדול עוד חלפה על פניו ואז נמוגה. במהרה זינקתי אליו, תפסתי את היד המצמררת, הקרה, התלויה חסרת-חיים: לא היה בה עוד דופק. ובכן, זה היה ברור, איש זקן. ולוואי ומותנו לא יהיה קשה יותר. אבל כה הרבה יש לעשות עכשיו! אבל במה להתחיל? נשאתי עיניי לעזרה, אבל הבן משך את השמיכה מעל ראשו, שמעו את התייפחותו האינסופית: הסוכן, קר כצפרדע, ישב זקוף בכורסתו, שני צעדים למול נ., והיה נחוש בבירור שלא לעשות דבר, מלבד להמתין שהזמן יחלוף. ואני, רק אני נותרתי לעשות דבר מה, ובדיוק כעת הדבר הקשה מכל: כלומר להודיע לרעיה בדרך נסבלת כלשהי, כלומר דרך שאיננה קיימת, את הבשורה. וכבר שמעתי את הצעדים הנלהבים, הגומאים, מן החדר הסמוך.

היא הביאה – עודנה בבגדי הרחוב, לא היה לה עוד זמן להחליף בגדים – כתונת לילה שחוממה על התנור, שהיא רצתה כעת להלביש בה את בעלה. "הוא נרדם", היא אמרה בחיוך ובניד ראש, כשמצאה אותנו כה שקטים. ובאמון האינסופי של החפים מחטא היא נטלה את אותה היד שבאי-רצון וברתיעה החזקתי בידי, נשקה לה כמו במשחק נישואים קטן – כפי שיכולנו אנו, שלושת האחרים, לראות, נ. התנועע, פיהק בקול רם, הניח להלבישו בכתונת, סבל בפנים כעוסות-אירוניות את דברי הגנאי העדינים של אשתו על מאמץ היתר בטיול הארוך מדי ואמר לעומתה באופן ראוי לציון, כדי להסביר לנו אחרת את הירדמותו, משהו על שיעמום. אז הוא נשכב, כדי שלא להתקרר בדרכו לחדר אחר, במיטה לצד בנו. ליד רגלי הבן הונח ראשו על שני כרים שהובאו במהרה על ידי אשתו. לאור ההתרחשויות הנ"ל לא מצאתי שם עוד שום עניין מיוחד. כעת הוא ביקש את עיתון הערב, לקח אותו מבלי להתחשב באורחים, אבל לא קרא עוד דבר, רק הביט פה ושם בדף ותוך כדי כך אמר לנו בחריפות עסקית מפתיעה משהו באמת לא נעים על הצעותינו, בעוד הוא מחוה בידו הפנויה כל העת תנועות סילוק, ובמצמוצי לשון רומז בפיו לטעם הרע, שהתנהגותנו העסקית גרמה לו. הסוכן לא יכול היה להימנע מלהעיר כמה הערות בלתי הולמות, הוא חש היטב, אפילו בחושיו הגסים, שלאחר מה שקרה היה צריך להיות כאן איזה פיצוי, מבחינתו היה מדובר כמובן לכל הפחות בכך. אני נפרדתי כעת מהר, כמעט הייתי אסיר-תודה לסוכן: ללא נוכחותו לא היה לי כוח-ההחלטה להמשיך ללכת.

בכניסה פגשתי את גברת נ. למראה פניה האומללים אמרתי לה שהיא מזכירה לי קצת את אמי. ומכיוון שחיכתה עדיין, המשכתי הלאה: "מה אפשר לומר עליה, היא יכלה לחולל נסים. מה שאנחנו קלקלנו, היא תיקנה. איבדתי אותה עוד בילדותי." בכוונה דיברתי באיטיות ובהדגשה מוגזמות, כי שיערתי שהגברת הזקנה היתה קשת-שמיעה. אבל היא היתה חירשת לגמרי, כי היא שאלה בלי קשר: "ואיך נראה בעלי?" בנוסף לכך הבחנתי מכמה מלות פרידה, שהיא מחליפה ביני ובין הסוכן: רציתי להאמין שהיא רוחשת לי יותר אמון.

אז ירדתי בגרם המדרגות למטה. הירידה היתה קשה מן העלייה קודם לכן, וגם העלייה לא היתה קלה בשום אופן. אח, אלו דרכי מסחר כושלות יש, וחייבים לשאת בעול הלאה.            

הערות: קפקא כתב את הסיפור בסוף שנת 1922, כשנתיים לפני מותו, אך נמנע מלפרסם אותו, והסיפור פורסם רק לאחר מותו, לדעתי משום שהסיפור מבוסס, מן הסתם בהגזמה סאטירית, על דמויות הוריו ועל מנהגו של אביו, הסוחר בעל החנות הגדולה, בסוכנים שהטרידו אותו. בשונה מרוב סיפוריו זהו סיפור קומי. הבן החולה המוטל במיטה וצופה במחזה הוא לדעתי קפקא עצמו, ולמרות שאיננו המספר, הסיפור מסופר במידה רבה מנקודת מבטו. המספר הוא בן גילו, מעין השתקפות שלו. בסיפור "הגלגול" גרגור סמסא המתעמת עם אביו בדמות חרק הוא במקור סוכן נוסע, ושם מזדהה קפקא לגמרי עם דמות הסוכן הנוסע המתעמת עם אביו. גם מסיבה זו הסיפור "הזוג" מעניין, באופן שהוא פורש את המאבק שאינו בוחל באמצעים בין הסוחר לבין הסוכנים, ופורש את הסיפור מפיו של אחד הסוכנים, תוך שהוא מלגלג על שני הסוכנים, שהרעיה איננה מצליחה להבחין ביניהם, למרות שהמספר משוכנע שהוא אדם שונה לחלוטין באופיו מיריבו הסוכן. מוטיב דומה מופיע בסיפור "החפרפרת הענקית", שם משוכנע המספר שחיבורו שונה לחלוטין בטיבו מזה של המורה, אבל הקוראים אינם מבחינים בין שני החיבורים.

ספר תרגומי קפקא שלי

הזלזול בנישואים ובמוסר

אולי הבעיה מתחילה בכך שמעמידים הכל על העניין הפלילי. כאילו כל מה שאיננו פלילי הוא כשר ומותר. והרי כולם יודעים שאדם יכול להיות מנוול גמור ולפגוע מאד בזולתו גם מבלי לעבור על החוק. לכן בחברה מתוקנת לא רק הפלילי אסור, אלא גם הבלתי מוסרי ובלתי ראוי שאיננו פלילי, ואולי בעצם כולם מבינים את זה, אבל מעדיפים להיתמם "זה לא פלילי", כי זה נוח.

ולפעמים זה דוקא כן פלילי, אבל גם אז נוח להיתמם.

רביב דרוקר, למשל, בפוסט שמדגים את הפתגם הערבי "ההתנצלות גרועה מן החטא", מתאר הטרדה מינית חמורה למדי וגם אונס, ששמעם הגיע לאוזניו, אבל נראו בעיניו כסתם חוסר-רגישות, מין חיזור שכזה, והוא דוקא בעל השכלה משפטית.

כדאי להזכיר שגם לפני שנחקק החוק כנגד הטרדה מינית היתה עבירת הטרדה בספר החוקים, כפי שהיא קיימת עדיין לכל סוגי ההטרדה. כלומר, להתקשר לאשה בשעת לילה מאוחרת ולהציע לה הצעות מיניות, לפני שנחשב ל"הטרדה מינית" נחשב פשוט ל"הטרדה", שגם זו עבירה פלילית. הטענה הרווחת הזו, שלפני חקיקת חוק הטרדה מינית היו כל המעשים האלה מותרים זו שטות גמורה. לא רק שהם לא היו מותרים, ולא רק שלא השלימו עם מעשים כאלה, אלא שבישראל של לפני כמה עשרות שנים, אדם שהיה מטריד אשה שאין לו איתה שום מערכת יחסים רומנטית, בוודאי אדם שהיה מטריד אשה שנשואה לאחר, בחצות הלילה בהצעות מיניות, היה נחשב לסוטה מין, והיה לו סיכוי רציני למצוא את עצמו באישון לילה בבית חולים לחולי נפש במצוות הפסיכיאטר המחוזי.

מבחינות רבות חוק ההטרדה המינית לא הביא ערכים חדשים אלא ניסה להתמודד עם מציאות שבה מעשים רבים שנחשבו קודם לכן לעבירות מין ומוסר הפכו לפחות מוקצים ויותר מקובלים חברתית, היו לכך השלכות חיוביות במקרים של ביטול רדיפת הומוסקסואלים ויחס סלחני כלפיי גירושים ומתגרשים – בזמנו בחירתו של הנשיא רונלד ריגן, למרות היותו גרוש שנישא מחדש, נחשבה לפריצת דרך. קודם לכן מי ששאפו לקריירה פוליטית בארצות-הברית הקפידו לשמור על נישואים למופת, לפחות כלפיי חוץ. הצרפתים טענו שהם חופשיים יותר, אבל הסתירו בכל מחיר את פילגשו של פרנסואה מיטראן ואת הבת שנולדה לו ממנה והציגוהו כאיש משפחה למופת, עד לאחר מותו. פרשיות המין של ביל קלינטון כבר התקבלו בסלחנות, גם אם בלב ולב, כפי שמעידה פרשת מוניקה לוינסקי. אם קודם לכן די היה בדיווח עיתונאי על רומן מחוץ לנישואין של מועמד לנשיאות ארצות-הברית כדי לחסל את סיכוייו, כעת נחשב דיווח כזה ללא יותר מרכילות עסיסית, וגם לחדירה לפרטיות. בצרפת התגרש נשיא ונישא מחדש במהלך כהונתו, ומי שהחליפו בתפקיד כבר הגיע לארמון האליזה עם בת זוגו החדשה, שאפילו מריבותיה עם בת זוגו הקודמת ואם ילדיו נחשבו לסיפור עסיסי אבל לא לאיום על מעמדו כנשיא. כל זה לא עלה על הדעת כמה עשורים קודם לכן. בבריטניה מתאמצים עדיין ראשי הממשלה להפגין משפחתיות מהוגנת, ונישואיהם של וויליאם וקייט מנסים לתקן את מבוכת פרשיות הגירושים של הדור הקודם במשפחת המלוכה. גירושיו של יורש העצר צ'רלס מדיאנה הולידו לא מעט דיבורים על כך שהמלוכה תפסח עליו.   

טבעי שכאשר שיעור הגירושים הוא גבוה, קדושת הנישואים מתערערת, ובכל זאת, דוקא העובדה שהנישואים בימינו מתבססים הרבה יותר על בחירה מאשר בדורות הקודמים, היתה צריכה להקנות יותר כבוד למוסד החברתי הותיק הזה. זה כנראה לא קורה, וחבל שכך.

כל הנשים שנפגעו הן מעמנואל רוזן והן ממשה קצב היו נשים צעירות, אבל בניגוד למה שאפשר היה לשער, אין מדובר רק בנשים פנויות, אלא גם נשים נשואות הוטרדו בצורה דומה. גם זה שינוי בלתי נעים שנדמה לי שאיננו מעיד רק על אופיים של המטרידים, אלא גם על שינוי ביחס החברתי לנישואים, שאיננו בלתי קשור לעליית אחוז המתגרשים: אשה נשואה כבר איננה נחשבת לאשה שאיננה פנויה, והצעות מיניות לאשה נשואה אינן נחשבות אוטומטית לדבר שלא ייעשה. לכן יכולים מי שמתנכלים לנשים ומגיניהם להציג את ההטרדה והכפייה כ"חיזור", דבר שלא עלה על הדעת בימים שבהם חיזור אחר אשה נשואה נחשב לבל ייעשה. לכן אינני בטוחה שהמטרידים והאנסים המציגים את מעשיהם כחיזור ואהבה הם באמת שריד מעולם ישן. ייתכן שהם בעצם אנשים שמנצלים לרעה את הגישה הסלחנית החדשה יחסית כלפיי הפרת נאמנות בנישואים, כדי לנצל נשים כאוות-נפשם.

נישואים כבר אינם מגינים על אשה כפי שהגנו עליה בעבר. לא רק מכיוון שהם נתפסים כדבר שעשוי להיות זמני, גם מפני שאפילו בהיותה נשואה אין האשה נחשבת מחוץ לתחום למחזרים כפי שנחשבה בעבר. אפשר אולי להתפעל מכך שאשה איננה נחשבת עוד לרכושו של בעלה, וחיזור אחר אשה נשואה כבר לא יוליד הזמנה לדו-קרב מצד הבעל, כפי שהיה עדיין מאד מקובל לפני קצת יותר ממאה שנה. אבל העובדה שגברים, ולו גם גברים שהתנהגותם בעייתית, מרגישים שאשה נשואה, שלא לדבר על מי שרק "יש לה חבר", מה שהרתיע בעבר, פנויה לחיזוריהם, היא בעיניי בעיה גדולה, כי פירוש הדבר שחיזור איננו צריך להתחשב במצבה המשפחתי של האשה, פירוש הדבר שכל הנשים פנויות לחיזור, גם אם אינן פנויות כלל. לכאורה כבוד לאוטונומיה של הפרט לבחור בכל רגע נתון איך לחיות ועם מי, למעשה חוסר כבוד גמור לבחירתו של הפרט שכבר נעשתה. הזלזול בכך שהמחזר הוא נשוי והמחוזרת היא נשואה, נותן לגיטימציה לחיזור מטריד ולא רצוי במקומות עבודה, כי אם הצעות מיניות של גבר נשוי לאשה נשואה נחשבות לחיזור לגיטימי, פירוש הדבר שנשים מוגנות הרבה פחות מפני עבירות מין, וגם שבשם האהבה לכאורה מזלזלים בזוגיות שנקשרה מתוך אהבה, וראוי לכבדה בכך שתישלל הלגיטימציה החברתית מחיזור של גבר נשוי אחרי נשים בכלל, כל שכן אחרי אשה נשואה. חיזור של גבר לא פנוי אחר אשה איננו ראוי ואיננו מכבד את האשה, כל שכן כאשר היא עצמה איננה פנויה.

אחי

שלשום אחי התקשר להגיד לי שגילו לו סרטן במוח. עד לפני שבועיים הוא הרגיש בסדר גמור ואז בביקור בלונדון הוא לא הצליח לדבר וכשהם חזרו לארץ אישפזו אותו, ובהתחלה חשבו שהיה לו שבץ, אבל אחר כך ראו שזה הרבה יותר גרוע. אחי אמר את מבינה את המצב, את מבינה שהפרוגנוזה מאד גרועה, ואמרתי לו כן, כי לא היה טעם לדבר שטויות, והוא אמר אני מצטער שאני מנחית עלייך ככה בשורת-איוב כזאת, ואמרתי לו מה אפשר לעשות, אף אחד לא מזמין את זה. לא שאלתי אותו הרבה שאלות, רק מה שלום הנכדה שנולדה לו לפני מספר חודשים, כי ידעתי שלדבר עליה ישמח אותו. אחר כך הוא כבר התעייף והיה לו קשה לדבר. הוא אמר שבבוקר הוא מרגיש יותר טוב, ובאמת בבוקר הוא דיבר בקלות ומהר ואמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, וסיפר לי יותר פרטים על מה שקרה, ואמר שהוא ידווח לי מה קורה, ושיש לו הרבה דברים לסדר. אחי אף פעם בחיים לא ביזבז זמן. הוא גידל חמישה ילדים ותמיד עבד מאד קשה על העבודות שלו והספרים שלו, וגמר את כל מה שהוא התחיל. עכשיו הוא לא מסוגל לעבוד אבל נראה לי שזה פחות מטריד אותו, מטרידה אותו בעיקר היכולת לתקשר שנפגעה מהמחלה, והוא משקיע את המאמצים שלו בלתקשר בשלוש השפות שהוא צריך, ואם הוא מרגיש יותר טוב הוא יכול לדבר גם בעברית וגם בגרמנית ובאנגלית.

לפני שאחי התקשר היה לי יום מאד רגיל ומאד רגוע. תירגמתי סיפור אחד של קפקא שאני אוהבת ומזמן רציתי לתרגם וקראתי סיפור מצחיק ששירלי תירגמה מאיטלקית. אני חושבת שהייתי די שמחה. עכשיו הכל נראה לי לפני ואחרי, וגם אחי אמר שבבת אחת הוא הפך מאדם בריא לשכיב מרע. יש מחלות שבאות לאט, מזדחלות אליך לאט, אבל המחלה הזאת נפלה כמו מכת אלה. זאת מחלה אכזרית מאד ואי אפשר לעכל אותה.

אתמול רק ניקיתי את הבית, כמה שהצלחתי, כי על ערימות העיתונים אני כבר מזמן לא משתלטת. כשהלכתי להביא מגבת שכחתי מה בעצם רציתי והייתי צריכה ללכת שוב. גם כשהלכתי להביא מטאטא נוצות שכחתי מה רציתי. אבל בסוף הצלחתי לנקות קצת, וכל הזמן נזכרתי בדברים, למשל שכשאחי חזר מירושלים לחיפה, היו לו אז שני ילדים קטנים ותינוקת, והם שכרו דירה ברחוב שושנת הכרמל, מול גן החיות, ואפשר היה לשמוע אצלם תמיד בבית את קולות החיות מגן החיות והיתה גם מרפסת, ואחי אמר במבטא בולגרי שהוא יישב במרפסת בגופיה ויאכל אבטיח עם גבינה מלוחה. אבל בעצם הוא ישב רוב הזמן ליד השולחן וכתב עבודות וספרים. אחר כך נולדו לו עוד שתי בנות והם עברו לדירה הרבה יותר גדולה ששם הוא גר עד היום, ועכשיו כל הילדים כבר בוגרים ובאים לטפל בו. הם ילדים מאד טובים, ואילי, הבן הגדול, הוא סטודנט לרפואה. גם אחי רצה פעם ללמוד רפואה אבל בסופו של דבר הוא נהיה היסטוריון, אולי גם קצת בגללי שכבר למדתי היסטוריה ואולי בגלל אבא שלנו שלא הבין כלום בהיסטוריה אבל מאד התעניין בזה. בהתחלה אחי למד לימודים קלאסיים והתעניין ביוון העתיקה, אבל אחר כך הוא עבר לעסוק בשואה ובגרמניה אחרי המלחמה, כי כמו שהוא אמר בשבילנו זה דבר חי, והיה לי מוזר כששמעתי אותו אומר את זה, כי תמיד אמרתי אותו דבר, אבל לאנשים אחרים. אצלנו במשפחה היתה שתיקה גדולה. כולם שתקו ולא דיברו על המלחמה ועל מה שקרה למשפחה, ועד היום אנחנו יודעים על כך מעט מאד, ובכל זאת חיינו את השואה מבלי שדיברו איתנו עליה, ולמרות שאני חלמתי לעסוק ברומא העתיקה ואחי חלם על יוון העתיקה, בסוף הוא עסק בגרמניה ואני באוסטרו-הונגריה, ולמרות שהתחלנו מדברים אחרים בסופו של דבר שנינו עסקנו בעיקר בשואה או בזיכרון שלה, אבל אחי עשה הכל מסודר וגמר את מה שהוא התחיל ועשה את כל התארים מהתחלה עד הסוף וכתב ספרים מהתחלה עד הסוף ואני בכל פעם התעסקתי בדברים אחרים והתחלתי דברים ולא גמרתי דברים.

לפעמים קרו לנו דברים משונים, כמו כשתירגמתי ספר של סופר שלא ידעתי עליו דבר ולא רציתי לחתום על התרגום כי כל מיני דברים מאד עיצבנו אותי, ואחי ידע הכל על הסופר הזה וגם כתב עליו, ורק ממנו נודעו לי עליו דברים, והיו דברים שבכל ישראל רק שנינו ידענו ודיברנו על זה רק בינינו, וזה היה קצת מוזר. אחי דוקא הצטער שלא חתמתי על התרגום, כי הוא חשב שזה ייתן לי מוניטין. הרבה פעמים הוא לא הבין למה אני חיה כמו שאני חיה ולמה אני עושה כל מיני דברים שעשיתי, כי ככל שאנחנו דומים אנחנו גם די שונים, הוא גבר ואני אשה והוא גדול וגבוה ואני תמיד הייתי מאד קטנה, ולמרות שאני מבוגרת ממנו הרבה אנשים חשבו שאני האחות הקטנה, ועם השנים החיים שלנו נהיו מאד שונים אלה מאלה וכמעט חיינו בספירות שונות, ועכשיו תמיד שואלים אותי מה שלום אחיך ואני אומרת שהוא כבר פרופסור ואז אומרים לי אנחנו יודעים. ועכשיו אני מפחדת ששוב ישאלו אותי את אותה השאלה.

הייתי רוצה לעשות משהו בשביל אחי אבל אין כל כך משהו שאני יכולה לעשות. אני מתפללת הרבה ואני מבינה שאנחנו זקוקים לנס. אני חושבת כל הזמן שזה לא הוגן. המוח זה כלי העבודה של אחי, ואפילו עכשיו כשקשה לו הוא חושב כל הזמן. אני לא כל כך מצליחה לחשוב בהיגיון, רק נזכרת בכל מיני זיכרונות, אין לי מושג למה דוקא בדברים האלה אני נזכרת, הם לא דברים כל כך חשובים. אבל מי יודע בעצם מה חשוב. דברים שנראו לי אתמול חשובים כבר בכלל לא נראים לי עכשיו חשובים, ברגע אחד החיים יכולים להתהפך ושום דבר לא יהיה כבר אותו הדבר.