יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

רוגל אלפר תוקף את צבי יחזקאלי



הבוקר רוגל אלפר תקף ב"הארץ" את צבי יחזקאלי, ולעג לפרשנות של יחזקאלי שריבוי המחבלים שבאים מן הכפר ג'בל מוכאבר נובע מהשתלטות חמאס על הכפר. רוגל אלפר רשאי כמובן לחשוב שיחזקאלי טועה ורואה מהרהורי לבו, ולא ההתנגדות שלו לפרשנות של יחזקאלי גורמת לי לכתוב, אלא הצורה שבה אלפר לועג לדתיות של יחזקאלי ולזקן שגידל. "גם במראה החיצוני של יחזקאלי התרחשה חמאסיזציה. יחזקאלי הוא חלק מגל הפונדמנטליזם הדתי ששוטף את המזרח התיכון. כוחה של הדת השתלט עליו," כותב אלפר. בסוף הביקורת הוא אומר שיחזקאלי הוא חבר של ינון מגל, שזאת צורה להגיד שהפרשנות של יחזקאלי היא רק ביטוי לדיעות הפוליטיות הימניות שלו, ואין לה קשר למציאות.
רוגל אלפר לא מזכיר במפורש את המזרחיות של יחזקאלי. הוא מתוחכם יותר. הוא אומר שיחזקאלי מדבר על חמאס כמו שאשכנזים מדברים על ש"ס, שהסיתה את העניים המזרחיים נגדם. אבל כך בדיוק מדבר רוגל אלפר על יחזקאלי, המזרחי הדתי ש"עבר חמאסיזציה" ומגדל זקן, והוא לדידו של אלפר המקבילה היהודית של החמאס, חלק מגל הפונדמנטליזם הדתי ששוטף את המזרח התיכון. הרתיעה של אלפר מיחזקאלי איננה רק התנגדות לפרשנות שלו, היא התנגדות לשונות שלו מהמוצא העדתי ומהחוג החברתי של אלפר, שמרבה לבטא את הרתיעה שלו ממדינת ישראל והכמיהה שלו לארצות-הברית, המדינה הדתית  ביותר במערב, שהנשיא שלה הוא נוצרי אדוק ומבקר קבוע בכנסיה, שהיא גם המדינה האלימה ביותר במערב והגזענית ביותר במערב, שאוכלוסיית בתי הסוהר שלה, שחלק לגמרי בלתי פרופורציוני ממנה הם שחורי עור, היא הגדולה במערב, והיא היחידה במערב שיש בה עונש מות, שמוטל גם הוא במידה לא פרופורציונית על שחורים, אבל בכתבות של אלפר ארצות-הברית מתוארת כמעוז החילוניות, הסובלנות והדמוקרטיה, שאליה נכסף לבו הסובל כל כך מהחברה הישראלית, שיש בה דתיים ומזרחיים ואנשים בכלל לא כמוהו, דבר שקשה לו מאד לסבול. הכתיבה של אלפר היא כאילו פוליטית, אבל היא בעצם כתיבה גזענית מובהקת, שמבטאת דחייה מהשונה וחוסר יכולת לכבד את דעתו ולהתייחס אליה עניינית.
צבי יחזקאלי הוא דתי ומזרחי במוצאו ואולי הוא גם ימני בדיעותיו, וכל זה לא ממש רלוונטי, כי העניין שלו במה שקורה בחברות הערביות והפלשתינים בכלל זה הוא אמיתי. הוא מבלה את ימיו בביקורים בישובים ערבים, בשיחות עם ערבים בערבית, בקריאת עיתונות ערבית וצפייה בתחנות טלויזיה ערביות. הוא רואה ושומע דברים, והוא מספר לנו עליהם. השבוע שמעתי אותו מספר על ההשפעה הרעיונית של דאע"ש על צעירים מוסלמים בכל העולם, ודבריו לגמרי עלו בקנה אחד עם דברים ששמעתי מהרבה מקורות אחרים. גם עמיתו של אלפר לעיתון, יאיר אטינגר, שהסתובב בג'בל מוכאבר ודיבר עם אנשים, מספר על בעל מכולת שנקראת "מכולת הר-נוף". יאיר אטינגר חשב שהשם מקרי, אבל לי נדמה שהוא לא יכול להיות מקרי, ושהוא מבטא תמיכה מצמררת בטבח בבית-הכנסת בהר-נוף שביצעו בני הכפר לפני כשנה, אבל גם אם אטינגר צודק ששם המכולת מקרי, הרי על הקיר במכולת תלויה לדבריו מודעה שמודיעה על מהרג'אן אל-אקצה, הכנס של התנועה האיסלמית הצפונית שבו הוכרז שהמסגד בסכנה, ובעל המכולת מספר לאטינגר שהיה בכנס הזה, ושביקר בחפירות הארכיאולוגיות מתחת להר-הבית, ושהוא סמוך ובטוח שמטרת החפירות היא למוטט את המסגד ולבנות במקומו את בית המקדש. דברים דומים מאד אמר צעיר ערבי תומך בל"ד שהתראיין לפני מספר ימים לירון לונדון, ואמר שאין שום ספק שממשלת ישראל מתכננת להרוס את המסגדים בהר הבית ולבנות במקומם את בית המקדש. גם הערבי שיאיר אטינגר ריאיין, וגם זה שירון לונדון ריאיין, התעקשו שהסיבה לגל הפיגועים הנוכחי היא הסכנה שנשקפת למסגדים מצד ממשלת ישראל, שהיא לדבריהם סכנה ממשית ובטוחה, והם לא מקבלים שום טענה שזו האשמה מטורפת והסתה לשמה.
ונניח שלא היינו שומעים בכלל שום פרשנים, ורק היינו צופים בסרטונים של דאע"ש עורפים ראשי אנשים ושורפים אותם חיים. האם לא היה עולה בדעתנו שיש לכך השפעה שמעודדת טרור? האם לא שמענו על צעירים בכל העולם, גם כאלה שגדלו והתחנכו במערב, שמתגייסים לדאע"ש? והאם החמאס לא קרא במפורש לבצע פיגועים, והאם ניסיונות תושבי עזה לפרוץ את הגבול לישראל אינם קשורים למדיניות החמאס? האם באמת הפלשתינים חסרי הנהגה והכל ספונטני ואקראי? האם ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי אינם הנהגה? ואנשי הוואקף שקוראים להגן על מסגד אל-אקצה? והשיך ראאד סלאח? האם זו איננה הנהגה שמובילה לעימות עם ישראל? באמת רק צעירים בגילאי העשרה עושים הכל ספונטנית? וההעדפה שלהם לשימוש בנשק קר, האם איננה מזכירה את דאע"ש? והאם באמת מוזר כל כך שהנהגת בל"ד קוראת למאבק על הר הבית? האם אינם מונהגים על ידי עזמי בישארה שיושב בקטאר, והאם קטאר איננה פטרוניתו של החמאס? אכן אינני מומחית לענייני ערבים ולא פרשנית טלויזיה, אני רק צרכנית תקשורת, המומחיות שלי במקומות אחרים, אבל האם קשה כל כך לראות כיצד משתלבים דבריו של צבי יחזקאלי במציאות המצמררת באזורנו? כיצד הם משקפים אותה?
רוגל אלפר מעדיף את דברי אלון בן-דוד ש99% מתושבי מזרח ירושלים אינם חפצים באלימות הזאת. אלון בן-דוד הוא אשכנזי חילוני כמו אלפר ואין לו כיפה וזקן, וזה מעניק לו בעיני אלפר הרבה יותר אמינות מזו שהוא מייחס לצבי יחזקאלי, למרות שברור שאלון בן-דוד מסתמך על תחושתו ולא על מחקר סטטיסטי, שתוצאות של 99% נדירות בו. התושבים ברחוב הגיא שירקו על אדל בנט לא שמעו כנראה על הסטטיסטיקה של אלון בן-דוד. אני יודעת שישראל נהגה בתושבי מזרח-ירושלים בזדון ובדורסנות. כתבתי בפוסט הקודם על בניית השכונות במזרח-ירושלים על אדמות שנגזלו מן הכפרים והשכונות הערביות במזרח העיר, שהחלה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר עוד בשלטון מפלגת העבודה, וגזילת בתי ערבים בעיר העתיקה נמשכת כל העת. אני מודעת היטב לרקע הזה לשנאה ולמרירות וגם לטרור. אבל האם זו הסיבה היחידה לגל הטרור הנוכחי? האם אפשר להתכחש למרכזיות של המאבק על הר-הבית בגל הפיגועים הנוכחי, ולמשמעותו הדתית? האם ההתנפלות על צבי יחזקאלי, שהוא דתי ומזרחי ולא נראה כמו האלפרים שפעם היו הפרשנים היחידים בטלויזיה ועכשיו צריכים לחלוק את בלעדיותם עם כל מיני אנשים שממש לא נראים כמוהם וגם מדברים שוטף בערבית, אולי אפילו מהבית, איננה אלא סירוב להכיר במציאות שהיא קשה יותר להבנה ולהתמודדות למי שמסרב להכיר בקיומה של אמונה דתית ובכוח ההשפעה העצום שיש לה על אנשים בישראל ובארצות ערב, ולא יאומן, אבל אפילו בארצות-הברית שאלפר כל כך מעריץ? ברק אובמה, למשל, וגם בני הזוג קלינטון, היו מאד נפגעים לו זילזל מישהו באמונה הדתית שלהם. ולא תאמינו, אבל גם אנגלה מרקל היא אשה דתיה, בת של כומר לותרני ומקורבת לחוגים לותרניים, ובכלל גם בבונדסטאג אחוז הפוליטיקאים הדתיים גבוה מאחוז הדתיים המוצהרים באוכלוסיה הגרמנית. ייתכן שדתיות מניעה אנשים לאקטיביזם פוליטי, כפי שהיא מניעה אותם לאקטיביזם בתחומים אחרים. דתיות, כמו כל השקפה אנושית, יכולה להוביל למעשים טובים או רעים. תלוי באיזו מידה אדם מסוגל לקבל ולכבד את השונים ממנו, לפנות ולתת להם מקום מתוך התחשבות וכבוד ורצון טוב, ולא להפוך את אמונתו למכשיר לשנאת הזולת ולפגיעה בו. נדמה לי שבעניין הזה אין הרבה הבדל בין אדם דתי לאדם חילוני.   










  

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

אין מקום כמו הבית



לרוב כשאני נמצאת בארץ זרה, ולו לימים ספורים, אני קוראת את עיתוניה וצופה ברשתות הטלויזיה שלה, אבל בביקורי כעת אצל בתי באנגליה לא הצלחתי להתעניין בשום חדשות מקומיות, ורק קראתי כל הזמן באינטרנט מה קורה בירושלים ובישראל, ובכל פעם שמעתי על עוד פיגוע ועוד נפגעים. כשיצאתי מירושלים במונית של "נשר" שהזדחלה שעה ארוכה בסמטאות של שכונות ירושלמיות שכף רגלי לא דרכה בהן בכל ארבעים שנותי בירושלים עלתה בכיכר הדוידקה נוסעת נרגשת שסיפרה שראתה שוטרים רצים ברחוב בן-יהודה, ובמהרה עידכן אותנו הנהג שהיה פיגוע ברחוב שמעון הצדיק, לא רחוק מן המטה הארצי של המשטרה. כשהתעוררתי למחרת בביתה של בתי בקיימברידג' לבוקר מאד לא אנגלי ומוצף שמש, כבר קראתי על כמה וכמה פיגועים, כפי שאמר חתני, "במקל, בסרגל, מה שבא ליד", ואתמול שבתי הביתה למהדורות חדשות עצובות ולמראה פרצופם העגמומי של הקריינים, שעוד בטרם פצו את פיהם לדווח כבר בישר רעות, והבוקר כשחזרתי עם הכלב מהפיצוציה עברו לידינו שלושה אמבולנסים שצפרו נוראות, וידעתי מיד, כפי שלמדתי בימי אינתיפאדת אל-אקצה, שאמבולנס אחד זה אולי התקף לב, אבל שלושה זה פיגוע, וראיתי במהרה באינטרנט שאכן היה פיגוע דריסה ברחוב מלכי ישראל, ועכשיו ראיתי באינטרנט ששלושה אנשים נרצחו הבוקר בירושלים, שניים מהם בשכונת ארמון הנציב שהתגוררתי בה שש שנים וכשגרתי שם, למרות שזה היה הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה, תמיד מאד פחדתי, כי בנו את השכונה בין שני כפרים ערביים, כדי להשתלט על אדמותיהם, ועכשיו הכפרים האלה מתנקמים בנו. מלכתחילה לא רציתי לגור שם, אבל הוריי והורי בעלי העדיפו לקנות דירה זולה בשכונה שהיתה די חדשה באותם ימים, ואני מודעת לכך שהיכולת שלי לחסוך לרכישת דירה ברחביה היתה מותנית ברכישה הזולה הזו של דירתנו הראשונה, ולכן גם אני נושאת באחריות. זו היתה טעות מרה של ממשלת ישראל, לבנות שרשרת שכונות במזרח ירושלים שיחנקו את השכונות הערביות וישתלטו עליהן, וליישב שם אנשים שאין להם ברירה, כמו ילדי עולים ממרוקו ועולים חדשים ממדינות ברית-המועצות לשעבר – רוב האחרים ברחו משם מזמן: לשכונות היהודיות במזרח ירושלים קוראים באירופה התנחלויות, אבל לא גרים בהן מתנחלים אלא אנשים מעוטי אמצעים, שקשה להם לחיות בשכונות האלה וקשה להם עוד יותר לעזוב אותן. כמו לרוב תושבי ישראל גם לי אין מושג מה יקרה עכשיו. בכל יום אומרים שהיום הוא הגרוע ביותר ולמחרת שוב אומרים אותו הדבר. אני מסתכלת כל הזמן בחשש מה קורה ומה עוד קרה, ואין לי שום רעיון חכם מה צריך לעשות עכשיו. האמת שאלה שיודעים בדיוק למה הכל קורה ומה צריך לעשות עכשיו די מרגיזים אותי, בלי קשר מאיזה מחנה פוליטי הם באים. אני גם לא מאמינה שאפשר להבין דברים שקורים מיד כשהם קורים, כי תמיד לוקח לבן-אדם, וגם לשלטונות, הרבה זמן להבין את המצב ולהציע לו פיתרונות. אני עדיין לא באמת מעכלת את מה שקורה. אני מרגישה פחד אבל גם מין קהות חושים, קשה לי אפילו להבין מה אני בדיוק מרגישה, ואני מתפללת כל הזמן שהפיגועים יפסיקו והמצב יירגע, ובאופן מוזר אני שמחה שכבר חזרתי, כי דוקא כשקורים בישראל ובמיוחד בירושלים דברים מאד רעים, מאד חשוב לי להיות כאן ולהיות חלק מזה. כשהייתי אצל בתי חשבתי הרבה אם הייתי יכולה להתרגל לחיות במקום אחר, אבל בעצם מאז שהתיישבתי בירושלים לפני ארבעים שנה לא הצלחתי לחיות בשום מקום אחר, וזה לא שלא ניסיתי. כשהאנשים בוינה שאלו אותי מדוע אני שבה עם בנותיי לירושלים למרות שהיינו אמורות להישאר שם, אמרתי להם שאנחנו יותר מדי קשורות לישראל. אמרתי את זה כאמירה של נימוס, כדי לא לומר להם שהיה לנו מאד לא נעים בוינה ונתקלנו בהרבה אנטישמיות מצד אנשים שם וגם בקהילה היהודית שם הרגשנו מאד לא נוח כי האנשים שם היו מאד שונים מאיתנו, אבל בדיעבד אני חושבת שזאת היתה האמת, אני יותר מדי קשורה לישראל ולירושלים בשביל לחיות במקום אחר, ואני מאד אוהבת את ירושלים, למרות שאין בה שום שלוה, צפירות נוראות של אמבולנסים הן כמעט פסקול החיים שלי, ואני גם מאד אוהבת את האנשים בירושלים, למרות שחלק מהם מאד גסי-רוח, והמיפגש שלי אתמול כשחזרתי לישראל עם הנהג של נשר היה כמעט קומי. הוא צעק עלי לא לעלות למונית ואז צעק עלי כן לעלות למונית, צעק עלי לשים את התיק מאחור, ואז צעק עלי להעלות אותו לתוך הרכב, צעק על נוסעת שהשאירה את ארנקה מאחור וצעק עליה כשביקשה לקחת אותו, צעק על הנוסעים האחרים שלא יניחו את המזוודות בעצמם אלא יניחו לו לסדר אותן לבדו, ואז, כשישבנו כולנו צפופים ומותשים במונית הוא הביט בערימת המזוודות שסידר בעצמו וצעק עלינו דקות ארוכות איך הנחנו את המזוודות ושבכלל לא סידרנו אותן טוב וסידר אותן מחדש, ובמשך כל הצעקות האלה הוא לא הפסיק לקלל את הסדרן של נשר שנותן לו לנסוע לגילה כשהוא גר בפיסגת זאב, וחזר וצעק ללא הרף אני גר בפיסגת זאב, שולחים אותי לגילה, וכשאמר זאת בפעם האחרונה טרק בכעס את דלת המונית. כבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לנוסע שלידי שאילו נסע כבר במקום להתמרמר ולצעוק היה מגיע הביתה הרבה יותר מהר, והנוסע החביב, שהגיע מטיסה ארוכה של אחת-עשרה שעות מארצות-הברית. אמר שזה היה לו יותר קל מהשעתיים שלוקח לו להגיע משדה-התעופה הביתה. אבל מרגע שהתיישב בכסא הנהג, השתתק הנהג ונסע בשקט גמור ובתשומת לב רבה למתרחש לפניו בכביש, שהיה עמוס פקקים, וכשהגענו לרחוב בנימין מטודלה ביקשתי שיוריד אותי בתחנה הריקה של קו תשע וכבר אלך משם הביתה דרך קיצור דרך שרק ירושלמים מכירים, וכבר לא התעצבנתי, אמרתי לנהג הנה כבר נפטרת מאחד ושתהיה בריא, ובבית שוב הסתכלתי באינטרנט וראיתי שהיה פיגוע מאד קשה בפיסגת-זאב שנער ערבי צעיר מאד דקר נער יהודי מאד צעיר ופצע אותו אנושות, ואני מתפללת בכל לבי לשלומו, ואני אפילו חושבת שזה בסדר אם הורגים מישהו שמנסה לרצוח אנשים, אפילו אם הוא נער צעיר, כי כל מי שמסכן חיי אדם מותר להרוג אותו כדי להציל חיים, אפילו אם הוא רק מנסה ולא מצליח לרצוח, ועדיף שהוא ימות ולא יצליח. מי שמנסה לרצוח אנשים לא יכול לצפות שינהגו בו ברחמים, ולא משנה בן כמה הוא. אפילו עובר מותר להרוג אם הוא מסכן את חיי אמו. לרצוח זה אסור ואין הקלות ותירוצים לזה, ואפילו להרים יד שלא כדי לרצוח זה אסור ואין הקלות ותירוצים לזה, ורק להגנה עצמית מותר להרוג. ואז כשראיתי בבית שהיה פיגוע קשה בפיסגת-זאב, הבנתי שהנהג העצבני רצה להגיע מהר הביתה דוקא מפני שהיה שם פיגוע, והוא רצה להיות עם אשתו ועם משפחתו. לי כבר אין קרובי משפחה בירושלים, רק הכלב שלי שמאד אוהב לגור פה ובשלוש השנים וקצת שהוא חי איתי היכרתי בזכותו את העיר הרבה יותר טוב, ועוד מעט אני אצא איתו לעוד טיול בירושלים ואני עוד לא יודעת לאן נגיע ומה נראה. הוא מאד שמח שחזרתי ומיד סחב אותי למסעדה המזרחית "בין עזה לברלין" שנמצאת בין רחוב עזה לרחוב הרב ברלין, אבל אנשים אוהבים לייחס לשמה גם משמעויות אחרות ואפילו חיברו עליה יצירה מוסיקלית, ואושר מאד מאד אוהב את הקובה נבולסיה שלהם, שיש בה מילוי בשר מתובל בקינמון, והוא בלע את הקובבות שלו בהתלהבות גדולה ובמהירות שיא. אני מאד אוהבת את ירושלים וזה יהיה כנראה הבית שלי עד שאמות, מות טבעי או לא טבעי, כי בירושלים אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה בדקה הבאה, אבל כמו שאמרתי לשכן שבא לכאן מאירופה וכל הזמן מאיים לעזוב אם תהיה מלחמה או אינתיפאדה, אני חיה במלחמות כל החיים שלי, ובכל זאת אני לא רוצה להיות היהודי הנודד, ואם לחשוב על אבותי בפולין שאפילו קבר אין להם, אני גם לא חושבת שיש לי זכות להתלונן, וגם אין לי חשק להתלונן, כי אין שום מקום כמו הבית – אפשר לצחוק מזה, אבל לא להתכחש לזה.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

רוצחי משפחת דוואבשה עדיין חופשיים



כמו נתניהו גם אני שמחה שהשב"כ פיענח בתוך ימים אחדים את רצח בני הזוג הנקין ועצר את החשודים. למצוא רוצחים ולעצור אותם זה אחד התפקידים החשובים ביותר של המדינה, ויש בהחלט לברך על כך שהרוצחים נתפסו בתוך מספר ימים מאז רצחו את בני הזוג לעיני ילדיהם, שניצלו בנס. אבל גם בערב הזה, אחרי רצח כפול נוסף של יהודים בעיר העתיקה בירושלים, אני זוכרת ולא שוכחת, שהרוצחים של משפחת דוואבשה מהכפר דומא עדיין חופשיים, יותר מחודש לאחר ששרפו את בית המשפחה ורצחו את האב והאם והתינוק, והותירו את הבן הקטן פצוע קשה ויתום משני הוריו. ואם יכולנו אולי לחשוב, שבמקרה הזה השב"כ איננו מצליח למצוא את הרוצחים, הרי הודיע לנו שר הביטחון, דברים שהתקשיתי להאמין למראה עיניי כשקראתי אותם בעיתון, שידוע לכוחות הביטחון מי הרוצחים, אבל אין עוצרים אותם, כדי לא להסגיר מקור. אפשר להבין שלא מעמידים לדין עבריינים קלים כדי לא להסגיר מקורות, אבל להניח לרוצחים מסוכנים ביותר להסתובב חופשי ולא לבוא על עונשם כדי שלא להסגיר מקור? קשה לדעת מה גרוע יותר, שאין מתביישים לנהוג כך, או שאין מתביישים להודות בכך, שדם ערבי מבחינתה של מדינת ישראל הוא הפקר. איש איננו מתחייב שלא ינוח ולא ישקוט עד שרוצחי ערבים ייתפסו ויובאו לדין.
הערב מפגינים המתנחלים מול בית ראש הממשלה. איזו מין הפגנה זו? הרי המתנחלים תומכים בממשלתו, ובעצרת נאם השר חיים כץ, שקרא להחמיר את הענישה. למי הוא קרא? הרי הוא הממשלה, ויכול להביא לכנסת כל חוק שהוא מעוניין בו. האם הוא מפגין נגד עצמו? נגד המחבלים? זו איננה הפגנה אלא מפגן שנאה לערבים ותאוות נקמה, של מי שכל חייהם סובבים סביב הפגיעה בערבים, והם מנצלים לכך כל הזדמנות. הרי גם לפני מעשי הרצח האחרונים הורה נתניהו לנהוג בזורקי אבנים פלשתינים, ולו גם ילדים, ללא רחמים.
מאז הבחירות כבר אינני מצליחה לראות נאום של נתניהו בלי להיזכר בו מודיע שהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות, ואיננו מאמין בעצמו במה שהוא אומר. האיש שמעולם לא ראה בערבים אזרחים לגיטימיים, איננו מסוגל לנהוג כלפיהם בצדק, כי תפיסת הצדק הדיפרנציאלית שלו איננה כוללת אותם. זה בולט במיוחד בגלל הצדקנות וההתחסדות המאפיינים אותו כל כך. הרי בכל הזדמנות, ראויה או בלתי ראויה, הוא מקפיד לשבח לכאורה את עמנו ובעצם את עצמו, רק כדי לגנות את הפלשתינים. כך לא התבייש לגנות את הרשות הפלשתינית שלא גינתה את רצח בני הזוג הנקין, בטענה ש"אנחנו גינינו את הרצח בדומא". מי זה אנחנו? באמת יפה שממשלת ישראל ונתניהו עצמו גינו את הרצח בדומא. תמיד יפה לגנות רצח. אבל תפקידה של ממשלה איננו מסתיים בגינוי הרצח, הוא רק מתחיל בו. ממשלה צריכה לתפוס את הרוצחים ולהעמיד אותם לדין ולתבוע מידיהם את דמי הנרצחים. תפקידה של הממשלה הוא לעשות צדק, עם כל קורבנות הרצח, כולל אלה שאינם יהודים ונרצחו בידי יהודים. לו היתה לבנימין נתניהו טיפת בושה הוא היה נמנע מלהזכיר בכלל את הרצח בדומא, שממשלת ישראל, כך על פי דברי שר הביטחון, יודעת מי מבצעיו אבל איננה עוצרת אותם, כלומר שההחלטה להניח לשורפי משפחת דוואבשה למות להלך חופשי היא החלטה ממשלתית שמגיעה הכי מלמעלה, מלשכת שר הביטחון וללא ספק בתיאום גמור עם לשכת נתניהו. ההתחסדות של נתניהו מלאה זדון.
גם בעניין הפיגועים נדמה כי כל התנהלותו של נתניהו איננה מכוונת אלא ליציבות שלטונו הארוך. המתנחלים שהוכו בבחירות האחרונות הם תומכים חיוניים להמשך שלטונו, ולכן הוא רגיש מאד להלך רוחם ולענייניהם. הערבים אינם מצביעים עבורו, ולכן הם אינם מעניינים אותו. הוא מגנה וגם משבח את עצמו על עצם הגינוי, ובכך מבחינתו סיים את תפקידו, כאילו היה נציג האו"ם ולא מי שעומד בראש פירמידת השלטון האפקטיבי בשטחי יהודה ושומרון וכמובן בישראל. והנורא מכל שהוא אפילו איננו מתבייש, כאילו חשב שאיש איננו רואה את האפליה הצועקת לשמיים, ואין שומע את דם הקורבנות הזועק מן האדמה.

יום חמישי, 1 באוקטובר 2015

מדוע התאכזבתי מנאום נתניהו באו"ם



הבעיה שלי עם נאום נתניהו היום באו"ם היא קודם כל העובדה, שנתניהו תיאר בין פשעי איראן את תמיכתה במשטרו של אסאד, כשהוא מכוון כנראה לאוזני קהלו הנאמן ביותר – האוונגליסטים הרפובליקאים בארצות-הברית, שבמקרה זה תומכים בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד ולהחליף את השלטון בסוריה. ואילו אני חושבת שולדימיר פוטין צודק, ושהדרך היחידה לעצור את האיום של דאע"ש, שהוא כרגע האיום הכי מפחיד ומחריד בעיניי, על המזרח התיכון וכמובן גם על ישראל, היא להחזיר את שליטתו של בשאר אל-אסאד בסוריה, שזה מה שפוטין מנסה לעשות עכשיו, ואיראן והחיזבאללה משתפים איתו פעולה בכך, ואני מאמינה שזה לטובת ישראל, ואני חשה שאינני היחידה שחושבת כך. אני חושבת שבשלב זה פוטין הרבה יותר קרוב לישראל, מה שהופך באופן פרדוקסלי גם את איראן ואת אסאד לקרובים יותר לישראל ולאינטרסים שלה, מאשר ברק אובמה, שמדבר ביוהרה בלתי נתפסת על כך שאסאד צריך ללכת, למרות שלא ברור מי שמו להחליף את המשטר בסוריה, ומה שגרוע יותר, לא ברור מה התחליף לאסאד שאובמה מציע, בהנחה שאיננו מתכוון להעביר את סוריה לידי דאע"ש או אפילו אירגון איסלמי מתון יותר. למה הביאה דרישתו של אובמה ממובארק לפרוש כבר ראינו. אפשר היה לכבד את גישתו של אובמה לו היתה עקבית, אבל היא איננה עקבית: כאשר המשטר האיראני ירה במתנגדיו ברחובות אובמה שתק, ובהזדמנות אחרת גינה את נתניהו כמי ששואף להחליף את המשטר באיראן, דבר שלדעת אובמה איננו עולה על הדעת. מדוע חושב אובמה שמותר לו לדרוש את סילוקם של מובארק ואסאד, אבל אסור בשום אופן להחליף את משטר האייטולות באיראן? אין לי תשובה לכך, ואינני רואה במדיניותו של אובמה במזרח התיכון לא היגיון מעשי ולא עקביות אידיאולוגית. לכאורה מנסה אובמה להסיק מסקנות מההתערבות הכושלת בעיראק, אבל לא ברור מדוע מסקנתו היא לנסות לשנות את המשטר בסוריה, בעזרת התערבות כושלת נוספת, שמזכירה את הסיוע שהעניקה ארצות-הברית לתומכי אל-קעידה בלוב להפיל את קדאפי, סיוע שהסתיים ברצח השגריר האמריקני בלוב. מבחינה חוקית דוקא העזרה של פוטין לאסאד היא מוצדקת יותר: הוא מסייע למשטר המוכר בסוריה, וזאת התנהגות חוקית יותר מקריאתו של אובמה לסלק את אסאד, שמאד לא ברור מה הבסיס החוקי או המוסרי שלה. הרי אסאד לא תקף את ארצות-הברית, ובשונה מסדאם חוסיין, גם לא תקף מדינות אחרות. הוא רק מנסה לשמר את שלטונו. ישנה אמנם מסורת פילוסופית שמצדיקה הפלה של רודנים, אבל ההצדקה הזו מתייחסת לנתיניו של הרודן, לא למעצמות זרות שמחליטות מי רצוי להן ומי לא, ומחליטות בצורה שרירותית לגמרי, מבלי לתת את הדעת על התוצאות, ומבלי לשלם את המחיר שמשלמים תושבי המדינות הנפגעות. כבר בראשית מלחמת האזרחים בסוריה הזהירו אנשי דת נוצריים מפני השתלטות גורמים איסלמיים על המדינה, וטענו שאסאד הוא המחסום היחיד בפני השתלטות כזו, ואלה אנשים שחיים בסוריה ויודעים על מה הם מדברים.
ואני מודה שאכן קיויתי שבשיחה בין נתניהו לבין פוטין דובר גם על עתידה של סוריה, והובעה הבנה ישראלית למאמציה של רוסיה לשמר את שלטונו של אסאד ולייצב את האיזור, קודם כל במטרה לעצור את הטרור האיסלמי, שרוסיה לא פחות מישראל רואה בו איום גדול על ביטחונה שלה. אני מאמינה שהאינטרס הישראלי מחייב הסכמה בשתיקה לפעילותה של רוסיה לשמר את שלטון אסאד, ולפיכך גם בשיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה לאותה מטרה. כמובן שראש ממשלת ישראל צריך להעלות בפני פוטין את הסכנות הנשקפות לישראל מפעילות איראנית בסוריה ובלבנון ולדרוש שהסיוע לאסאד לא יהפוך בשום אופן למתקפה על ישראל מצד סוריה או מצד חיזבאללה. אבל יהיה זה טירוף מצד ישראל לתמוך בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד, וחס וחלילה לדחוף את סוריה לזרועות אל-קעידה ודאע"ש, כפי שעשתה ארצות-הברית בלוב.
נכון שבאופן עקרוני אני מעדיפה את הברוטאליות של רוסיה על הברוטאליות הלא פחותה של ארצות-הברית, מהסיבה שרוסיה ישרה יותר: היא פועלת בגלוי להבטיח את האינטרסים שלה. ארצות-הברית הורסת ארצות שלא פגעו בה מעולם: למשל יוגוסלביה, למשל עיראק, משאירה אחריה נחילי דם וחורבן, ומנסה לכפר על כך בהתחסדות בלתי פוסקת. זה כמובן נכון גם לגבי נתניהו, שמכריז ללא הרף על הושטת יד לשלום, אבל ממשיך בהתנחלויות. בכך אני מתייחסת לחלק הנאום שבו חזר נתניהו וקרא לאבו-מאזן לחזור למשא ומתן והאשים את הפלשתינים בסירוב לדון עמו כאילו לא היה זה הוא שדיבר, ולא מזמן, על כך שכעת אי אפשר להסכים להקמת מדינה פלשתינית, כי היא מיד תהפוך למדינה של דאע"ש וחמאס, אירגונים שדוקא נלחמים זה בזה.  
למרות ההצהרות המתלהמות נגד ישראל מצד מנהיגים איראניים, בעיקר חמינאי, שבוודאי לא נעים לשמוע אותן, אני מאמינה שאיראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלת שלטונו של אסאד בסוריה ובמניעת התפשטותו של דאע"ש. בכלל, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של א-סיסי והמלך עבדאללה מירדן, יש כיום מידה רבה של תמימות דעים בעולם הערבי מהו סדר העדיפויות, או במלים אחרות, בראש וראשונה מעוניינים מנהיגי המדינות הערביות, מתונים וקיצוניים כאחד, בשימור שלטונו של אסאד ובהפסקת הטירוף של דאע"ש, שלעומתו מחווירים פשעי הרודנויות הערביות הגרועות ביותר. המצב הזה דוקא ממתן לדעתי את האיומים על ישראל, גם מצד איראן. אנחנו אולי בראש התעמולה האיראנית, אבל איראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלתו של אסאד ובמציאות הקשה באיזור מאשר במימוש איומיה להשמיד את ישראל, שספק אם יש לה בכלל יכולת לכך.
לא מצאתי בנאומו של נתניהו שום התייחסות למצב הנוכחי. זה היה נאום שיכול היה לשאת מבלי לשנות בו מלה גם לפני שנה או שנתיים או שלוש ואולי יותר מכך, וזה עצוב, כי זה אומר שראש ממשלתנו איננו משנה את הערכת המצב וההתנהלות שלו לפי הנסיבות, שהוא איננו מעריך מחדש את מדיניותו, על הישגיה וכישלונותיה, ומתאים אותה למצב, אלא נשאר תקוע בעידן אחר, כשהוא פונה שוב ושוב – ואני חולקת על דברי פרשנים שנתניהו דיבר לציבור בישראל, לדעתי הוא דיבר לציבור האמריקאי שאוהד אותו, לאוונגליסטים הרפובליקאים, כפי שכבר ציינתי, שמהם מגיעה עיקר התמיכה הפוליטית בו בארצות-הברית. אבל לא היתה בנאומו שום בשורה, לא לעולם הרחב, וגם לא לתושבי ישראל.