אושר גדול לחובב הספרים הוא שספר שהוא נזקק לו נמצא לו כאילו מעצמו, בלא טירחה. בעיקר מתרחשות לי מציאות כאלה בחנויות של ספרים ישנים או בבתי ידידים אוהבי ספר, אבל אתמול בשבוע הספר נמצא לי ספרו הקטן של הפילוסוף ז'אק שלנגר "בשבחי נפשי הגשמית ובשבחי מותי" בתרגומה של עדה פלדור, בארגז שלושה ספרים בעשרים שקל של הוצאת כרמל, שהרי החוט המשולש לא במהרה יינתק. במקור נקרא כפל המסות Apologie de mon ame basse suivi de Eloge de ma mort, כלומר אפולוגיה, התנצלות של נפשי הנמוכה ובעקבותיה שבחי מותי, ואני רואה לנכון להעיר על כך, כי הפילוסוף הזקן בחר את מילותיו בקפידה, ואפולוגיה היא מונח שיש לו משמעות גדולה בתולדות הפילוסופיה, ומסותיו אלה של ז'אק שלנגר אכן מתכתבות עם האפולוגיה של סוקרטס שכתב אפלטון, שכן הן דנות במות שנועד לשמור על כבודם של החיים, מתוך אהבת החיים בכל רמותיהם – מן התענוגות הגופניים שהם מעניקים לנו שהם "הנפש הנמוכה" או "הגשמית" למרות שספק גדול הוא אם העונג הגופני הוא גשמי יותר מן הרגשות או התובנות, דרך חוויותינו הרגשיות שהן "הנפש הבינונית" ועד "הנפש הנעלה", שכלנו ותבונתנו, שבכך שומר שלנגר במידה רבה את החלוקה הקלאסית המדרגת את תפקודיה של תודעתנו על פי הדרגות שבהן מיקמה אותם התרבות, ותפיסת "מותר האדם מן הבהמה" שלנו.
לפני מספר שנים צפיתי בראיון טלויזיה שערך דב אלבוים עם ז'אק שלנגר טוב המזג, ראיון שריגש אותי מאד וגם הטריד אותי מאד, בגלל הדברים שדיבר עליהם שם בכנות גדולה, פחדו להיות גוף נטול הכרה ותודעה, פחדו ממה שהוא רואה כמוות בחיים, חיים ללא יכולת לשלוט בתפקודי הגוף, אם "הגבוהים" ואם "הנמוכים", והעדפתו להתאבד או להיות מומת בידי אחרים כדי למנוע מצב שכזה, שבו לדידו יצור אנוש מאבד את אנושיותו. מבחינה זו מסתו זו הינה לא רק התמודדות עם אימת המחלה והמוות, אלא מעין צוואה או הוראה. הטענה שהזו שדוקא אותה ז'אק שלנגר מעלה כבדרך אגב, מבלי שהוא דן בה או מעלה לגביה ספקות, היא הטענה שהטרידה אותי. האם יצור אנוש שאיבד את תודעתו, הכרתו, שליטתו בתפקודיו, האם יצור אנוש שכזה "איבד את אנושיותו"? זו השאלה שהיוותה נקודת מוצא לדברים האלה שכתבתי לפני מספר שנים בעקבות ראיון הטלויזיה ההוא עם ז'אק שלנגר, וכעת אני מעלה אותם כאן שוב בעקבות קריאת מסתו, "בשבחי מותי" שנמצאה לי לפתע אתמול וקראתיה, באיחור של כמה שנים, ואני מקוה שעודנו בין החיים ושלומו בטוב ושהאל הטוב שאיננו מאמין בו יעניק לו מות כרצונו.
מדממת
מאת ענת פרי
מדממת
או מוסר החיות
מהו כבוד האדם?
באופן מוזר נקשר הדיון בכבוד האדם לא פעם בהפרשות.
כאשר אדם מתגולל בקיאו, או בצואתו, מדברים על אובדן כבוד האדם. כאשר אדם אינו שולט בהפרשותיו מדברים על אובדן כבוד האדם. כאשר אנשים מדברים על המצב שבו לא ירצו עוד לחיות, הם מדברים לא פעם על התגוללות בהפרשות.
המצב של אי שליטה בהפרשות נתפס אצל אנשים כמצב מבזה לאין קץ ובלתי נסבל.
אבל הוא לא נתפס כמצב בלתי נסבל אצל תינוק. אולי מפני שההנחה היא שאצל תינוק זה מצב זמני.
אולי מפני שתינוקות הם קטנים וחמודים מאד, גם כאשר הם מלוכלכים בהפרשות.
מדוע אי שליטה בהפרשות מבזה כל כך את האנשים, עד שהם מעדיפים על פניה את המות? האם מפני שזהו מצבו של התינוק, למרות שאצל התינוק אין הוא נתפס כמצב מבזה?
מדוע אנשים קושרים את רצונם במות באובדן השליטה בהפרשות?
האם הביזיון הוא באי השליטה או בלכלוך? האם הלכלוך הוא הפגיעה בכבוד האדם?
האם חייו של אדם אינם חיים ראויים כאשר אינו שולט בהפרשות?
איש לא יאמר כך על תינוק. מדוע אומרים כך על אדם מבוגר? מדוע מובן מאליו לומר כך על אדם מבוגר?
האם הבוז לנשים קשור בהיותן מדממות? הרי הדימום הוא ההפרשה הבלתי נשלטת ביותר.
אבל אין בזים לדימום מפצעים. גם לא לדימום מהפה.
בזים לדימום מאבר המין הנשי.
אבל אין אומרים שדימומן של הנשים הופך את חייהן לבלתי ראויים. ובכל זאת, הדימום הופך את הנשים לבלתי ראויות.
*
הפעם האחרונה שבה נכנסתי לבית הכנסת היתה בשמחת תורה, עם הבנות. מתי בדיוק אינני זוכרת, אבל אני מניחה שזה היה לפני שנים רבות, כי הבנות היו עדיין קטנות, וניפנפו בדגלים. את ניצן החזקתי על הברכיים.
ישבתי על כסא למטה, אצל הגברים. הניחו לנו להיכנס לשם וחילקו שקיות של סוכריות לילדים. נדמה לי שלא נותרה שקית לבנותי, ולא היה להן אבא שישמור להן שקית.
גם לא היה להן אבא שירקיד אותן על הכתפיים.
בכל זאת היה נעים לשבת באולם הגברים מול ארון הקודש ולצפות בהם רוקדים ומרקידים את ילדיהם על הכתפיים.
אחר כך אמרו לנו ללכת. נשארתי לשבת.
גברת, אמרו לי שוב, בבקשה לעלות לעזרת הנשים, מוציאים את ספרי התורה.
יצאתי מבית-הכנסת ולא שבתי עוד.
הדבר שלא יכולתי להבין הוא למה בכל השנים קודם לכן לא היה איכפת לי כלל, ופתאום בשנה הזאת, כן.
פתאם לא יכולתי לסבול שמשלחים את הנשים כדי להוציא את ספרי התורה מהארון. פתאם נמאס לי להיות טמאה.
אני מדממת, אבל אני לא טמאה. אני טהורה.
זו אמורה להיות סתירה.
לא בשבילי.
*
לו נשאלו אנשים מהי החוויה הבסיסית של האשה, סביר שהיו אומרים לידה. אבל לא כל הנשים יולדות.
החוויה הבסיסית של האשה היא ההדרה. הסתלקי מכאן. לכי לדמם בחוץ.
בימים עברו היה קשה יותר להסתיר את הדימום.
ההתנגדות הגברית לנוכחותן של נשים נושאת אופי קמאי. מול האשה הדוברת בשער הם הופכים לחיות המגינות על טריטוריה. הסתלקי מכאן אשה. זה מקום לגברים. לתוקפנות אין כמעט גבול.
בנותי אומרות שאני מייחסת חשיבות יתרה לנשיות. גם לגברים מתייחסים גרוע. גם אותם מנצלים לפרקים ומסלקים לפרקים.
גם לגברים מתייחסים לפעמים גרוע. אבל הדרת הנשים היא חוויה בסיסית, קיומית, לא תלויה בכוח, בכסף, בגיל, במעמד. הנשים מודרות מלידתן עד סוף ימיהן. מאחר שרגילים להדירן מן הקודש, קל מאד להדיר אותן גם ממקומות אחרים.
זו לא הכניסה לעזרת הנשים שפוגעת. עזרת הנשים היא מקום נעים למדי. זה הסילוק מהיכל הגברים, ההרחקה מארון הקודש. מודרות מן המגע בתורה.
*
אצל החיות הנקבות בולעות את הפרשותיהם של הגורים. החיות מרבות ללקק הפרשות. זה דוחה בעינינו.
אני תוהה האם יחסן להפרשות נכון יותר משלנו.
אני תוהה מדוע בני האדם שונים כל כך מן החיות ביחסם לגופם, והאם זה מוצדק.
אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה לישראל היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך-ארץ מתרנגול.
אבל מוסר החיות נוגד את התורה. אולי נכון יותר לומר: תורת האדם מנוגדת למוסר החיות.
החיות היו מלקקות את ספר התורה. מוסר החיות איננו מרחיק אשה וכלב מן התורה.
*
הנפש הקרובה אליי ביותר היא כלב. כלב שנולד אצלי בבית, לכלבה שאימצנו.
שבעה גורים הם היו, ארבעה זכרים ושלוש נקבות. ששה מסרנו, ואותו השארנו. למסור אותו לא הייתי מסוגלת. הוא היה התינוק שלי וכזה הוא נשאר. גם כאשר מסרתי את ששת האחרים נשבר לי הלב. לעתים אני מהרהרת בגורלם ונתקפת חרדה: האם הגיעו לבית טוב? האם נשארו בו? האם טוב להם? האם עודם בין החיים?
הייתי מעדיפה ללדת עוד ילדים, אבל לא נולדו לי עוד ילדים. התמסרתי איפוא לטיפול בכלבים.
מלכתחילה היה הכלב כרוך אחרי.
בגיל שנה וחצי הוא קיבל את התקף האפילפסיה הראשון. בארבע לפנות בוקר התעלף. אחר כך התרומם ונבח בכל הכוח. לא הכיר אותי במשך זמן רב. פחדתי ממנו וכמעט פרצתי בבכי.
לאפילפסיה קוראים בעברית כיפיון. פעם זו נחשבה למחלה שגורמים שדים.
כאשר הכלב מקבל התקף הוא מגיר ריר, ולפעמים גם משתין על הרצפה.
אני כבר יודעת לתפוס אותו בתחילת ההתקף ולשאת אותו לחדר הכניסה, שם הוא איננו יכול לגרום נזק גדול מדי.
לפעמים ההתקפים קורים מדי כמה שעות במשך יומיים או שלושה. זה קשה מנשוא. אחרי ההתקפים הוא מיילל כזאב בליל ירח. קשה להרגיע אותו.
תמיד אני חושבת האם אצליח לעמוד בכך, ואם חייו של הכלב שלי ראויים. בעצם זו אינה שאלה על חייו, זו שאלה על חיי. האם הזמן שאני מקדישה לטפל בו ראוי, או שאני מבזבזת את חיי.
זו אינה שאלה בעלת השלכות מבחינתי, כי ממילא לא הייתי מסוגלת להרוג או לזנוח אותו. אבל אני כן חושבת על כך. אני אנוסה לחשוב על כך.
האם אני מבזבזת את חיי בטיפול בכלב חולה?
אני נאלצת להודות ביני לבין עצמי שהכלב הוא הנפש הקרובה לי ביותר. מעולם לא היה לי חבר נאמן כמוהו.
זה מעליב במידה מסוימת את הבנות שלי. לפעמים הן אומרות שהכלב חשוב לי יותר מהן. זה לא באמת נכון.
אבל הוא זקוק לי יותר מהן ורוצה בי יותר מהן.
כאשר אתה מטפל במישהו שתלוי בך הוא קרוב אליך יותר מאחרים.
למרבה המזל כלבים אינם מוטרדים מכך שאין להם שליטה על ההפרשות.
*
יש אנשים ששואלים אותי: אנשים דתיים מחזיקים כלבים? חשבנו שאנשים דתיים לא מחזיקים כלבים.
ואשה אחת אמרה לי: כלב הוא יצור טמא.
אמרתי להם שאני לא אוכלת אותם, רק מגדלת אותם.
לא אמרתי להם: גם אשה היא יצור טמא. אבל היה לי חשק לומר.
לא אמרתי להם שטומאה וטהרה מעניינים אותי כקליפת השום.
*
כולי מתקוממת למחשבה שאנשים שאינם שולטים בהפרשות נחשבים לאנשים שמותר לשים קץ לחייהם. שחייהם נחשבים לחיים בלתי ראויים.
האם ערכו של אדם, כבודו של אדם, ערכם של חיי אדם, נגזרים ממצבו של הגוף?
האם זהו ערך פיזי או ערך מטפיזי? האם ערכם של חיי אדם נמדד בערכים חומריים, או שהוא ערך מוחלט שמעבר לעולם התופעות?
אם צלם האל טבוע באדם הרי ערכו הוא מעבר לעולם התופעות. מצב הגוף אינו צריך איפוא לשנות. אובדן השליטה בגוף אינו צריך להשפיע על ערך החיים. גם לא על כבוד האדם.
*
כיצד מתיישבת אמונה בערכם המטפיזי של החיים עם אמונה כה נחרצת בטומאה וטהרה? כיצד יכולה הגופניות המוחשית למלא תפקיד כה רב משקל, אם ערכם של החיים וערכו של האדם הם מעבר לעולם התופעות?
מדוע אנוסות הנשים לנהל את חייהן בנתיב הדם, במחזורי הטומאה והטהרה? מדוע אינן רשאיות לגעת בספר התורה?
*
שמעתי פילוסוף זקן מדבר על מותו, גופו וכבודו. הוא אמר שאם יאבד את מהותו ואנושיותו לא יהיה עוד הוא עצמו, ולכן ירצה למות.
הוא דיבר בעיקר על מוחו, לא על גופו. הוא פחד מאובדן התודעה וההכרה. הוא לא האמין בדבר מעבר לעולם התופעות.
הוא היה אפיקורוס זקן שאומר שאסור לפחד מן המות אבל ככל האדם הוא פחד מן המות. הוא נגע מאד ללבי.
הוא לא שלל המתה. אפילו הביע רצון בכך.
דבריו נגעו ללבי וגם קוממו אותי.
מתי מאבד האדם את מהותו ואת אנושיותו? מהי המהות ומהי האנושיות?
האם אדם ללא הכרה איננו אדם? האם אדם ללא הכרה איננו הוא עצמו? אנחנו אומרים לעתים על אנשים: הוא אדם אחר.
אבל בעצם זה אותו אדם עצמו, רק שהשתנה.
ואם היה לאחר, האם האדם האחר איננו אדם?
אני מפחדת להותיר את ההחלטה בידי אדם.
אני זקוקה לאל כדי שלא להותיר את החיים והמות בידי אדם. אני מפחדת מן האדם.
*
אינני מאמינה שאנשים חולים רוצים למות מרצונם החופשי.
הביטוי המתת חסד מקומם אותי. התירוץ שהמות חוסך סבל מקומם אותי.
האם חיי סבל אינם טובים מן המות? מהו המות? לא כלום. אי קיום. האם קיום שיש בו סבל אינו עדיף על אי קיום?
האם המתת הסובל היא חסד לסובל, או חסד לסביבתו? ולרוב חיסכון בכספים ובמשאבים.
האם השימוש במושג כבוד האדם כדי להצדיק את המתת הסובלים אינו אלא תירוץ כדי לחסוך בטירחה ובמשאבים?
האם אפשר להאמין באנשים שבכוחם להחליט על חיים ומות?
אני מפחדת מהעדר אלוהים כי אינני מאמינה דיי באדם.
שלא לדבר על המונח היווני אוותנסיה, המות הטוב, שהפך לסיסמה של הנאצים.
עדיין משתמשים במונח הזה להמתת הסובלים. זה מצמרר.
*
שמעתי את הפילוסוף הזקן והוא נגע ללבי והתקוממתי בכל לבי נגד המחשבה שמותר להמית אדם שניטלו ממנו תודעתו והכרתו.
גם אני כיבדתי את הגוף. אם הגוף הוא הכל ואין נפש, הרי שהגוף הוא האדם. גם כשהגוף נפגע, הגוף הוא האדם, ואם הגוף הוא האדם, אסור להמית. בכל מקרה אסור להמית.
חשבתי מדוע אני מתנגדת כל כך לדברי הפילוסוף הזקן. מדוע איני מוכנה לראות באדם שאיבד את הכרתו ואין לו תודעה ואינו שולט בהפרשותיו את מי שחדל להיות אדם.
האם מפני שאני אשה יש לי יחס שונה לגוף, למוח, לאדם? האם אני שמדממת, שרגילה להיות מודרת בשל היותי מדממת, שמועמדת יותר לרצח בשל היותי מדממת, איני מוכנה לקבל את אי השליטה כסיבה להמתה? איני מוכנה לקבל את אובדן התודעה כסיבה להמתה?
או משום שהאשה חשה ביתר קלות את אנושיותו של התינוק, של הזקן? את תודעתה של החיה?
כך נוהגים לומר: הנשים קרובות יותר לטבע, לחיות, לילדים, לאדמה.
אומרים זאת דוקא כדי להשפיל את הנשים ארצה, כדי להרחיקן מן השמיים ומן התורה.
*
חשבתי שהתנגדותי לדברי הפילוסוף היא התנגדות דתית. עבורי ערכו של האדם וערך חייו הם מעבר לעולם התופעות. האדם נברא בצלם אלוהים. באדם נטבע צלם אלוהים. אסור להכרית את צלם אלוהים.
זו תפיסה דתית. לכן איני יכולה להסכים עם האפיקורוס הזקן.
אבל יותר מיראת האל המה בי הפחד מן האדם. האדם שקל לו יותר להרוג את החלש, את הזקן ואת האשה.
*
כתבתי מאמר לעיתון נגד הרצח של טרי שיאבו.
פגועת המוח נטולת ההכרה טרי שיאבו עונתה שבועיים למות במניעת מזון ומשקה. בעלה שקיבל סכומי עתק בתביעת ענק כדי לטפל בה, הוא זה שביקש להמיתה. היתה לו כבר אשה חדשה.
תחילה אמר לי העורך שהמאמר ארוך מדי. קיצרתי את המאמר וגם את המאמר המקוצר העורך לא פירסם.
אחרי שבועיים טרי שיאבו מתה מרעב וצמא, והעורכים פירסמו ידיעה בלשון זו: טרי שיאבו נגאלה מיסוריה.
זה היה מוזר. כי הללו שביקשו להמית את טרי שיאבו ברעב ובצמא אמרו שאינה חשה דבר ואינה סובלת דבר. אם לא היתה אמורה לחוש דבר כאשר הרעיבו והצמיאו אותה למות, מדוע "נגאלה מיסוריה"? הרי לא היו אמורים להיות לה יסורים, בוודאי לא כאשר האכילו והישקו אותה.
אנשים שרוצים להמית משקרים תמיד. אם לא לעצמם, לפחות לאחרים.
*
תהיתי האם קל יותר היה להסכים להמתה של אשה. האם לא היתה מתעוררת התנגדות גדולה יותר אילו דובר בגבר, שאשתו מבקשת להמיתו. האם אשה היתה מבקשת להמית את בעלה, או שמהאשה מצפים לטפל בכל מקרה בבעלה, ואין אומרים שעדיף לו למות. תוית של קלות ראש דבקה באשה המבקשת לה גבר במקום בעלה.
רק לאשה עדיף למות, כאשר בעלה אינו רוצה עוד לטפל בה. משום שמראש חייה של אשה נחשבים פחות.
חשבתי על כל המאמרים שהעורך פסל לי: נגד המתה של אשה נטולת-הכרה שבעלה ביקש להמיתה והוריה ביקשו להחיותה. נגד תקיפות והטרדות מיניות, בעצם נגד הזלזול בתקיפות ובהטרדות מיניות, נגד האיסור שהטילו בצרפת על לבישת כיסוי ראש לנערות מוסלמיות.
ברבים מן המאמרים שנפסלו נגע העניין לזכויותיהן של נשים. גם לפסול מאמרים קל יותר, כאשר מדובר באשה. ואולי גם המאמרים מפחידים יותר, כאשר מדובר בחייהן של נשים. מאיימים יותר על הסדר הגברי, כמו עצם נוכחותן של הנשים. כמו כניסתן להיכל.
*
השעון התקלקל. לקחתי אותו אל השען. ברדיו דיברו על גבר שרצח את אשתו.
מסכן, אמר השען. אשה צריכה לדעת לא לעצבן את הבעל.
שתקתי מבועתת. רציתי להסתלק מיד, אבל היה עלי להמתין עד שהשעון תוקן.
מה את שותקת, אמר השען. כמעט צעק. מה את שותקת.
במהרה התקלקל השעון שוב. השארתי אותו מקולקל.
בהעדר שעון, לא ידעתי במדויק את הזמן. וגם סירבתי לדעת את הזמן. סירבתי לחכות שיגיע הזמן. הפסקתי להאמין שיגיע הזמן.
כבר לא הייתי צעירה והזמן לא בא. הדברים שלא הגיעו במהרה, לא הגיעו גם בחלוף הזמן.
הפסקתי להאמין במזור שיביא הזמן, בגאולה שתבוא עם הזמן.
הזמן חדל להביא נחמה.
הציפיה לעתיד חדלה להיות ציפיה לשיפור. שוב לא ציפיתי לכסף, כבוד, משרה, מעמד, רווחה, חיים טובים יותר. הציפיה לטוב שיבוא התחלפה בציפיה לקשיים הולכים ורבים, לזקנה ולמות.
ובכל זאת רציתי לחיות הרבה ככל האפשר, ושלא ימיתו אותי בבקשה.
אילולא הייתי מוכנה לסבול, עדיף היה מותי מחיי.
אבל אני לא מפחדת מהסבל, ואני רוצה עוד להספיק לעשות דברים.
הזמן חיוני לי, למרות שאיני מצפה ממנו לדבר מעבר לזמן עצמו.
בשעונים אני מביטה פחות ופחות. ברור לי שאבזבז חלק מן הזמן הקצוב לי. אולי את רובו. זה נראה לי בלתי נמנע.
פחות ופחות אני מצטערת על כך.
*
הכלב היה חולה כל השבוע. שלושה ימים של התקפים חוזרים ונשנים. בלילות הסתובב, התקשה לישון, בכה.
לא יכולתי לעזוב אותו אפילו לרגע. תחילה מפחד שיקבל התקף בהיעדרי. אחר כך מפחד שיבכה.
ניסיתי ללכת למכולת אבל בעודי במדרגות שמעתי את קול יללתו. יללה איומה, כאילו מענים אותו.
שבתי הביתה בריצה.
*
התחושה להיות רתוקה לבית קשה לי. אני חשה כלואה, אסירה. למרות שגם בימים כתיקונם איני מרבה לצאת מהבית.
אולי דוקא משום כך, היציאות המעטות מן הבית יקרות לי.
וקשה לי שהכלבים צמודים אלי כל הזמן, הולכים אחרי כל הזמן לכל מקום בבית, מחדר לחדר. לפעמים אני מתרגזת, צועקת, מגרשת אותם ממני.
שוב התלכלך הבית מאד למרות שניקיתי בלי סוף.
נשבעתי שהיום לא תיפול עלי מרה שחורה, ובכל זאת נפלה. אולי אמצא נחמה בשינה.
החיים קשים לי מאד, אבל אני רוצה להמשיך בהם עד אין סוף.
בלילה אימצתי ללבי את הכלב שפרוותו הדיפה ריח שתן מן ההתקפים הרבים שעבר במשך שלושה ימים. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שלא אעזוב אותו לעולם, ושגם הוא לא יעזוב אותי לעולם.
*
אשה אחת ששנאתי אמרה לי: החיה הבאה שלך תהיה חתול. כי לה היה חתול, והיא רצתה תמיד שכולם יהיו בדיוק כמוה. את הכלבים שלי היא כבר הרגה.
לפעמים אנשים מדברים אתי על מות של כלבים. הם מניחים תמיד שהכלבים ימותו לפני בעליהם.
לי זה בכלל לא ברור. אני חושבת שגם אני יכולה למות פתאם, למרות שזה לא מתאים לטבלאות תוחלת החיים שהולכות ומתארכות.
כל אחד יכול למות פתאם מאסון או ממחלה. האם באמת אנשים אינם חושבים על כך, אינם מודעים לכך, שאפשר למות לפתע פתאם, בניגוד גמור לציפיות?
באמת שאיני בטוחה שהכלבים ימותו לפני. הרבה פעמים אני חשה בלבי שלא אאריך ימים.
אני מפחדת לעזוב אחריי את הכלבים. איש מלבדי איננו רוצה באמת לטפל בהם.
הסיבה הטובה ביותר לחיי היא הצורך לטפל בכלבים.
*
בעצם יש פסול בכך שאדם מחפש סיבה לחיים, כי החיים הם סיבה לעצמם. לא צריך סיבה נוספת.
חיים כי החיים יקרי ערך, סופיים ונדירים.
אבל ההזדקקות של הכלבים נותנת לחיי ערך מוסף. אני אדם חשוב, כי תלויים בי חייהם של אחרים. נעים להרגיש חשובים.
נעים שלא חשוב לכלבים איך אתה נראה, איך אתה לבוש, האם השמנת, האם אתה מזדקן. רק אתה חשוב.
כאילו החיות לבדן יודעות לקלף את כל הקליפות חסרות הערך ולהביט באדם אל המהות שמעבר לזמן.
לולא ניתנה תורה לישראל היינו לומדים מוסר מן החיות.
*
הדבר החשוב ביותר שלמדתי מן הכלב הוא שמחת החיים. בימים שבהם לא הציקה לו המחלה לא היה מאושר כמותו.
הוא קיפץ משמחה כשיצאנו לטיול ובלע בשקיקה את האוויר והשמש, הוא יצא בריקודים אחרי ארוחת-הערב, וכשחזרתי הביתה הוא לא חדל לקפץ באושר.
הדברים ששימחו אותו היו פשוטים: אוכל, אהבה, טיול.
איחלתי לעצמי ללמוד ממנו את שמחת החיים, את חדוות הרגע.
לא ידעתי לשמוח בחיים כמוהו.
*
אהבתי את הרעיון שלכל החיים מקור אחד. שהאדם קרוב לקוף, לחתול ולכלב. שיש אחדות בבריאה.
לא הבנתי למה הנוצרים התנגדו לתורת דרווין. המחשבה שהכל נברא מתא אחד, מגרעין אחד, נראתה בעיני מחשבה אלוהית.
בעיתונות האמריקנית תמיד כתבו בנשימה אחת על אלו שהתנגדו לתורת האוולוציה וועל אלו שהתנגדו להמית את טרי שיאבו.
מה הקשר בין ההתנגדות להמתת אנשים פגועים לבין ההתנגדות לתורת האוולוציה, ולמה אלה שקיבלו את תורת האוולוציה רצו להמית את טרי שיאבו?
האם רק אנשים דתיים מתנגדים לרצח חסרי ישע? ואם כך הוא – כמה עמוקה התהום בין דתיים וחילוניים. כמה קלוש הסיכוי לגשר.
*
הדבר הראשון שברא אלוהים אחרי שברא את העולם היה אור.
אבל סביר יותר שהאור היה הדבר הראשון שנברא.
כל כך הרבה שנים לפני תורת היחסות ידעו שהאור הוא דבר. אולי גם ידעו שהחושך הוא אין.
ויהי אור.
*
את האנשים שמתים בשלות נפש מכבדים. אפילו את המתאבדים בגלל מחלה מכבדים.
שלות הנפש מול המות מעוררת כבוד, ובכל זאת היא טפשית.
מדוע להיות שוה נפש מול המות? מה יש לאדם חוץ מגופו, חוץ מחייו?
האם להשלים נכון יותר מאשר לזעוק חמס מול המות? לזעוק חמס על המות? האם לא ראויים החיים שידבקו בהם בכל הכוח? שיתפסו בכנפי בגדם? שיסרבו להניח להם לגווע? האם הזעקה המרה כנגד המות אינה ראויה יותר מן ההשלמה השקטה, האצילית?
ובכל זאת, רוצים למות בכבוד. להיות נקיים, יפים, להיראות ישנים ולא מתים. להיראות שלווים.
כאילו המעבר לעולם הבא הוא קל. כאילו צריך לצאת מן העולם אחרת מכפי שבאים אליו. הרי התינוקות צועקים, מדוע לא יצעקו גם הנפטרים?
*
מירי סיפרה לי שכשאמה חולת הסרטן עמדה להוציא את נשמתה היא אחזה בפעמון הקריאה לאחות וצילצלה בכל כוחותיה הדלים.
כמה בן אדם רוצה לחיות, אמרה מירי.
היה נדמה לי שהזיכרון הזה נתן לה כוח. אמה ציוותה לה לדבוק בחיים בכל כוחה.
איזו דרך מפוארת למות.
