המתקפה על הזועביז והאבוז

אבי המנוח חיבב מאד את אימרת חז"ל "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". הוא לא האמין בבריתות טכניות, רק בכך שהכל הולכים אצל בן מינם. אני חושבת על כך הרבה בימים אלה, כשמדי בוקר נופלת על ראשינו הוכחה נוספת לכיוון מעורר הפלצות שאליו הולכת הממשלה החדשה, על כל מרכיביה שכנראה מתאימים זה לזה יותר מכפי שיכולנו לשער. הבוקר זו הכוונה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוזים, כלומר להכפיל אותו. מדובר בחקיקה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, אבל היא מונחתת עלינו מבלי שהתקיים דיון ציבורי בעניין, כחלק מן ההסכם הקואליציוני. כאשר מדובר בחקיקה שהיא חקיקת יסוד ודורשת הסכמה ציבורית רחבה, וזאת במדינה שבהעדר הסכמה ציבורית רחבה ויתרה על כינון חוקה. המקור ליוזמה הוא במפלגת "ישראל ביתנו", אותה מפלגה שפעלה כל העת לפגוע בזכויותיהם האזרחיות של ערביי ישראל עם נוסחת ה"אין אזרחות בלי נאמנות" שלה, שאיננה מסתפקת בזכויות ההתאזרחות שמעניקה מדינת ישראל בחוק השבות ליהודים, זכויות שבסיסן המוסרי הוא ברדיפה שסבל העם היהודי ובפרט ברצח היהודים בשואה, אלא מנסה לדחוק את אזרחיה הערביים של מדינת ישראל למצב שבו למהגרים זה מקרוב באו יש עדיפות על פניהם שנולדו כאן. אבל מסתבר שישראל ביתנו לא נותרה בודדה בהצעה זו, אלא שהיוזמה עתידה להיות חלק מן ההסכם הקואליציוני, ומפלגות "יש עתיד" וכמובן "הבית היהודי" תומכות בה אף הן.

אחוז החסימה בישראל שגובהו שני אחוז איננו גבוה במיוחד, יש מדינות שאחוז החסימה בהן הוא חמישה אחוזים ויש לכך השפעה חיובית על המערכת הפוליטית, שכן הדבר מונע כניסה לפרלמנטים של מפלגות פשיסטיות רדיקליות וכיו"ב, אבל בישראל ישנה בעיה מיוחדת של ייצוג המיעוט הערבי המונה כחמישית מאזרחי ישראל, ומיוצג על ידי מפלגות קטנות, שמונות פחות מארבעה אחוזים מחברי הכנסת. בנסיבות כאלה ההצעה להכפיל את אחוז החסימה איננה אלא ניסיון למנוע ייצוג ראוי מאזרחי ישראל הערבים, כלומר זה ניסיון לבטל את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם זהו ביטול המשטר הדמוקרטי בישראל בדרך חוקית. ביטול הדמוקרטיה בדרך חוקית איננה הופכת את ביטול הדמוקרטיה לדמוקרטי, כפי שבחירות פורמליות אינן הופכות מדינה לדמוקרטית, שהרי גם במדינות דיקטטוריות נהוג לקיים בחירות. מדינה היא דמוקרטיה כאשר הרוב שומר על זכויות המיעוט וכאשר לכל האזרחים יש אפשרות אמיתית שוה להינות מזכויות אזרח כולל הזכות לייצוג פוליטי הולם. זה לא יהיה המצב אם ההצעה להכפיל את אחוז החסימה תהפוך לחוק.

אפשר כמובן להדוף את הבעיה ולטעון שישנה בכנסת ישראל פלגנות רבה מדי, שראוי לאחד בין המפלגות הקרובות בדיעותיהן. אבל הבעיה המיוחדת במדינת ישראל היא שהמפלגות אינן מייצגות רק דיעות שונות, אלא עמים שונים ומגזרים אמוניים ועדתיים שונים, כמו החרדים האשכנזים והספרדים, שחלקם סבלו במשך שנים רבות מהעדר ייצוג פוליטי הולם ואולי עדיין סובלים. "ישראל ביתנו" עצמה היא מפלגה שקמה כדי לתת יותר ביטוי לעולים מרוסיה לישראל. קדמה לה מפלגת העולים "ישראל בעלייה", שאף היא היתה מפלגה קטנה. מפלגות אלה מילאו תפקיד חשוב כצינור לשילוב עולי ברית-המועצות במערכת הפוליטית בישראל. דוקא אביגדור ליברמן וחברי מפלגתו, שנהנו מן היכולת להקים מפלגה מגזרית, רוצים כעת לבטל את היכולת הזו. וחוברים אליהם אנשי הבית היהודי, מפלגה שהורכבה משתי מפלגות קטנות, ומפלגת "יש עתיד" שבראשה עומד אדם שסירב להצטרף לכל מפלגה קיימת אלא התעקש לרוץ בראש מפלגה חדשה משלו, וכעת מנסה למנוע מאחרים לנהוג כמוהו. יש כל כך הרבה טעם לפגם ביוזמה הזאת ועוד יותר במניעים האמיתיים שמאחוריה, שריח רע מאד עולה מהם. במיוחד עולה ריח רע מהדרישה שהמפלגות הערביות תתאחדנה למפלגה אחת, שאמורה להיקרא כנראה מפלגת האבוז והזועביז, כי מרכיבי הקואליציה החדשה אינם רואים באזרחים הערבים ציבור אזרחים מגוון, שכמו האוכלוסיה היהודית בישראל כולל קשת דיעות רחבה מבל"ד השמאלית רדיקלית והמפלגה הקומוניסטית חד"ש שהיא בכלל מפלגה יהודית-ערבית משותפת ויש לה לא מעט מצביעים יהודים, ועד המרכז שמייצג ד"ר אחמד טיבי והימין הדתי שמייצג איברהים צרצור. אבל בשביל מרכיבי הקואליציה החדשה שמדברים על פוליטיקה חדשה אבל מציעים גזענות ולאומנות מן הסוג הגרוע ביותר, כל המפלגות שמרבית מצביעיהן ערבים צריכות להיזרק לסל אחד, זה שלפיד ובנט לעולם לא ישתפו פעולה איתו, בניגוד לליברמן שאיתו אין להם שום בעיה לשתף פעולה, כפי שאין להם בעיה לשתף פעולה זה עם זה.

ישראל היא מדינה שבה שני עמים ילידיים ומיגוון של ציבורים שהגיעו לארץ מארצות הגירה שונות, והפיצול הפוליטי משקף את תמונתה האמיתית של אוכלוסיית ישראל, ורק הוא יכול לשמר את ישראל כדמוקרטיה. יתרה מכך: בגלל השמרנות של המפלגות הגדולות בישראל והתמקדותן המובנת, עקב קשייה המיוחדים של מדינת ישראל, בשאלות של ביטחון, מילאו מפלגות קטנות בישראל תפקיד חשוב במיוחד בקידום הדמוקרטיה הישראלית וזכויות האזרח. המפלגה הקטנה מר"ץ בגלגוליה השונים תרמה תרומה מכרעת לקידום מעמד האשה בישראל, שכעת מאוים אף הוא על ידי קואליציה שאולי מדברת על קידום נשים אבל הרוח שלה היא רוח רעה של שוביניזם גברי, והמפלגה הקומוניסטית שאני אמנם מסתייגת ממנה בשל קשרי העבר שלה עם המשטרים הלא-דמוקרטים בברית-המועצות, דוקא בשל עמדת המיעוט והנידחות שלה, תרמה רבות לקידום חופש הביטוי בישראל, ובג"ץ "קול העם" הפך לאבן-דרך בביסוסה של הדמוקרטיה הישראלית. ולמרות הסתייגותי ממפלגת חד"ש, אין לי שום התנגדות להצביע לגוש משותף של מפלגת העבודה בהשתתפות מר"ץ וחד"ש ואפילו בל"ד, אם הדבר יידרש כדי למנוע את מחיקתן של מפלגות עקב גזענותה של הקואליציה המסתמנת. הגיע הזמן להפסיק לילל על כך שיאיר לפיד נוהג כאיש ימין מובהק, שזה מה שהוא תמיד היה, ואין מנוס מהתפכחות ומהתארגנות אזרחית כוללת של השמאל המוכה, כדי לשמר את הדמוקרטיה הישראלית בעינה.

ואולי בכלל לא תקום הממשלה הזאת. ואולי זה בכלל לא נורא.

בחתונה שלך / שיר

בַּחֲתֻנָּה שֶׁלָּךְ הִגִּישׁוּ עוֹפוֹת נְטֻלֵּי כְּנָפַיִּם

כָּמוֹךְ.

אֶת הַכְּנָפַיִּם הִגִּישׁוּ פְּרִיכוֹת צְלוּיוֹת בְּרֹטֶב

הָאוֹרְחִים גָּרְסוּ אוֹתָן עִם הָעֲצָמוֹת.

הַחֲתֻנָּה הִתְקַיְּמָה בַּמַּרְתֵּף כִּי מִמֵּילָא הָיָה כְּבָר חֹשֶׁךְ

חֲדַר הַיִּחוּד הָיָה בַּמַּעֲלִית וְנָסַעְתֶּם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה

מִן הַגַּג לַמַּרְתֵּף.

אִמֵּךְ תָּקְְעָה לָךְ מַכְבֵּנָה בַּשֵּׂעָר וְשָׂרְטָה אֶת קָדְקָדֵךְ

בַּעֲלֵךְ הַטָּרִי שָׁלַף אוֹתָה וְהֶחֱלִיק אֶת שְׂעָרֵךְ.

פָּתַחְתְּ אֶת הַמַּתָּנוֹת. הָיוּ שָׁם מַפּוֹת רְקוּמוֹת שֶׁאָהַבְתְּ.

הָיִית עֲיֵפָה. סֵרַבְתְּ לִסְּפֹּר אֶת הַכֶּסֶף.

מחוה לשיר של ענת לוין שפורסם בגלריה, הארץ, 5.3.2013:

ענת לוין

בְּגִיל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה הִגִּיעָה עֵת לְהִתְחַתֵּן.

נִמְצָא חָתָן, נִתְפְּרָה שִׂמְלָה

(מְעַט צְמוּדָה מִדַּי. הַתּוֹפֶרֶת אָמְרָה:

תָּרִימִי וְתּוֹרִידִי אֶת הַיָּדַיִם כְּמוֹ צִפּוֹר, זֶה יִתְרַחֵב)

שָׂכְרוּ אוּלָם קָטָן וְלַהֲקָה, נִגְּנוּ אַרִיס סַאן

וְרָקְדוּ, אַתְּ פָּרַשְׂתְּ יָדַיִם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה

וּלְכָל הַכִּוּוּנִים וְלֹא הוּקַל לָךְ.

הָיָה עוֹף.

(מתוך "מִפֶּה לְפֶה" הוצאת קשב)

פרנץ קפקא / חבורה

אנו חמישה חברים, פעם יצאנו בזה אחר זה מבית אחד. תחילה בא הראשון והתייצב ליד השער, אז בא, או ליתר דיוק החליק מן השער השני, החליק בקלות כמו כדורית של כספית, והתייצב לא הרחק מן הראשון, אז השלישי, אז הרביעי, אז החמישי. לבסוף עמדנו כולנו בשורה. האנשים שמו לב אלינו, הצביעו עלינו ואמרו: "החמישה יצאו כעת מבית זה". מאז אנו חיים יחדיו. אלה יכלו להיות חיי שלום, לולא התערב הששי בלי הרף. הוא לא עושה לנו כלום, אבל הוא מכביד עלינו, זה די והותר: מדוע הוא נדחף, להיכן שאין רוצים לקבלו? איננו מכירים אותו ואיננו רוצים לקבלו אצלנו. אנו חמישתנו גם כן לא היכרנו איש את רעהו קודם לכן, ולמען האמת גם כעת איננו מכירים זה את זה, אבל מה שאפשרי ונסבל בין חמישתנו איננו אפשרי ולא נסבול אותו אצל הששי. חוץ מזה אנחנו חמישה ואיננו רוצים להיות ששה. ומה הטעם בכלל להימצא כך תמיד ביחד? גם אצל חמישתנו אין בזה שום טעם, אבל כעת אנו כבר יחד ונשארים כך, אבל התחברות חדשה איננו רוצים, דוקא על רקע ניסיוננו. אבל איך אפשר להסביר כל זאת לששי? הסברים ארוכים ישתמעו כבר כמעט כמו קבלה לחבורתנו, אנו מעדיפים לא להסביר דבר ולא לקבל אותו. כמה שלא יעקם את שפתיו, נהדוף אותו במרפק, אבל כמה שאיננו הודפים אותו, הוא שב וחוזר.


ספר תרגומי קפקא שלי

הצער והרוע ודינה בת-לאה

הרבה פעמים אני מתלבטת מה משמעותי יותר בשעת-מבחן, אופיו של אדם או דיעותיו. זו בעצם שאלה על מקור הרוע. האם הרוע האנושי נובע מטבע רע או מדיעות מקולקלות. האם רגש הרחמים יכול להכניע השקפת עולם קלוקלת ולגרום לאדם לנהוג באנושיות ברעהו, האם הרוע מוליד את ההשקפות המרושעות או השקפות מרושעות גורמות לאדם להיות מרושע גם אם לא היה כזה מלכתחילה. אבל לפעמים נדמה שרוע הלב וההשקפות המרושעות לא רק עולים בקנה אחד אלא מתמזגים זה בזה לבלילה אחת.

כך הרגשתי כשקראתי את מכתבו של הרב ישעיה שטיינברגר, ר"מ בישיבת ההסדר הכותל ורב שכונת רמות שרת דניה הולילנד לעיתון ה"ארץ" (5.3.2013). המכתב מתייחס לטור של בני ציפר שנגע לסרט שהתייחסתי אליו כאן "חמש מצלמות שבורות", אבל הטור הזה היה שונה מטורים אחרים של ציפר, כי הוא נגע לטרגדיה משפחתית ובעיניי גם טרגדיה של מדינת ישראל: הסרט מתעד את מותו של באסם המכונה פיל, אהובה וארוסה של טלילה, בתו של ציפר, ממטול גז שירה חייל ישראלי בעת הפגנה נגד גדר ההפרדה בבילעין, ובני ציפר קיוה מאד שהסרט יזכה באוסקר, ואין צורך להסביר את רצונו זה.

אפשר לחשוב כל מיני דברים על הסרט "חמש מצלמות שבורות" ועל זכייתו או אי זכייתו, ואפשר לחשוב כל מיני דברים על בני ציפר ועל כתיבתו, ואפשר אפילו לחשוב כל מיני דברים על אהבתם של טלילה ציפר ובאסם אבו-רחמה ועל סופה הנורא, אבל יש דברים שלא אומרים למי שמתו מוטל לפניו, כי לא מצערים אבלים ולא מוסיפים על צערם, ולא משנה מיהם האבלים ואיך אתה שופט אותם, כי זה לא קשור לדיעות ואמונות. זה קשור למה שנקרא להיות בן-אדם.

אבל הרב שטיינברגר חשב שזו בדיוק ההזדמנות להטיף לציפר מוסר ותוך כדי כך גם לחשוף את השקפת עולמו שלו, וכך, על פי מה שפורסם ב"הארץ", הוא כתב:

"ציפר בעצם יותר מרומז כאן לפיתרון חדש לסכסוך הישראלי-הפלסטיני, פיתרון שנזכר כבר בדברי חמור אבי שכם בספר בראשית (ל"ד, ט'-י'): "והתחתנו אותנו, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והיאחזו בה". לא עוד נוסחאות מסובכות כמו שתי מדינות לשני עמים, אלא התבוללות פשוטה במרחב."

אם להתחיל מהסוף, הרי הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים כלל איננה נוסחה מסובכת. היא דוקא נוסחה פשוטה מאד, גם אם איננה לרוחו של הרב שטיינברגר. היא אפילו מופיעה בתורה שבעל-פה כפי שלמדנו: "שניים אוחזים בטלית יחלוקו". מן הסתם חלוקה איננה חלק מהשקפת עולמו של הרב שטיינברג, אבל זאת הבעיה היותר קטנה במכתבו.

צריך לא מעט רשעות כדי להטיף מוסר כנגד נישואי תערובת למי שחתנו המיועד נהרג, ולבו נשבר על צערה של בתו, ועוד בטון מתחכם שכזה, שמתק לשונו מלאה ראש פתנים. אבל מפחיד עוד יותר הסיפור הנורא שבו הוא נתלה, סיפור שהשורה התחתונה שלו נאמרת כנגד תוכחתו של יעקב אבינו:

בראשית פרק לד א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.  ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.  ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁו בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל לֵב הַנַּעֲרָ.  ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:  קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה.  ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ  בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד בֹּאָם.  ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ.  ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים  וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה.  ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר:  שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ:  בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.  י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.  יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.  יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ  אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.  יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה:  כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.  טו אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם:  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.  יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ.  יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.  יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.  כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ, אֶל שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר.  כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם; אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.  כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד:  בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.  כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.  כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.  כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.  כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.  כח אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם, וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.  כט וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?

לבד מהאכזריות האינסופית בסיפור הזה, דבר אחד בולט בו במיוחד: לדינה אין קול. דעתה איננה נשמעת. רק גברים פועלים בסיפור הזה, האשה שהיא מושא הסיפור היא רק חפץ, או יותר נכון נכס, שהגברים נלחמים עליו או סוחרים בו. זה לא מפני שהסיפור הוא בתנ"ך, כי גם בתנ"ך ישנם סיפורים שבהם לאשה יש קול. לשרה אמנו יש קול, לרבקה אמנו יש קול, ועוד איך, אפילו לתמר אחות אבשלום שאחיהם למחצה אמנון קורא במירמה אל חדרו ואונס אותה ואחר כך משליך אותה לרחוב יש קול, אבל לדינה אין קול ואין עונה.

תחילה שכם חוטף ואונס אותה, כדי שלא תוכל להינשא לאחר, והוא יוכל לבקש את ידה מיעקב אביה, שאחרת היה מסרב לנישואים אלה, וגם לאחר חטיפת ואונס בתו הוא מתנה את הנישואים בכך ששכם ועם החיוים כולו יקבל עליו את מצוות המילה, תנאי שהחיוים נענים לו ולכאורה צריך ליישב את העניין. אבל בני יעקב שמעון ולוי רוצחים את חמור ואת שכם בנו והורגים כל זכר בעירם, מבזים את החללים ובוזזים את כל רכושם, יבולם ובהמותיהם וגם את טפם ונשיהם הם שובים, ואת דינה הם לוקחים מבית שכם ומחזירים אותה לבית אביה, ובכך דנים אותה לשבת אבלה ושוממה בבית אביה, כפי שנאמר על תמר, ומונעים ממנה להיות רעיה ואם.

תגובתו של יעקב איננה שוללת את מעשי שמעון ולוי מוסרית אלא תכליתית: הוא ירא שכשם שבניו השמידו את עירם של חמור ושכם עלולים בני עמם להשמיד את בני ישראל המעטים והחלשים מהם. על כך עונים לו שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו?" הדגש הוא על "אחותנו", כלומר עליהם עצמם, ולא על דינה וגורלה.

העובדה שלדינה אין קול בסיפור מכרעת להבנת הדרך שבה קורא הרב שטיינברגר את סיפורם של בני ציפר, בתו טלילה ואהובה באסם. מבחינת הרב שטיינברגר גם לטלילה אין קול, כפי שלדינה אין קול. מבחינתו באסם הערבי בתפקיד שכם חטף וטימא את הנערה היהודיה טלילה שאין לה שום רצון משלה, ואביה בני ציפר, בתפקיד יעקב הזקן הירא ורך-הלבב, הסכים לתת לו אותה כדי לעשות שלום עם הפלשתינים, או בעצם, על פי הרב שטיינברגר, בני ציפר בכלל דוגל בנישואי תערובת והתבוללות המונית כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובתור דוגמה אישית הוא משיא את בתו לערבי. אדם צריך לחשוב בצורה מאד מסוימת לא רק על ערבים אלא גם על נשים, על בנות, על יחסי אבות ובנים, כדי להציג כך את הדברים. ואולי הוא רוצה גם לכנות את בני ציפר חמור, כמו בכותרת הגסה שהעניק העורך למכתב "פיתרון של חמור". זה נמוך כל כך שקשה לרדת לשם.

הסיפור שקראתי אני ובוודאי לא רק אני הוא שטלילה ציפר, שהיא אדם בוגר ועצמאי ובעלת דיעות משלה, יצאה להפגין נגד גדר ההפרדה בבילעין והכירה שם את מי שתיארה לאביה כ"גבר הכי יפה בעולם", כלומר התאהבה בכל לבה בבאסם אבו-רחמה, ואביה שאוהב ומכבד אותה כאדם עצמאי לא שפט את בחירתה ולא גינה אותה אלא קיבל אותה וכיבד אותה מתוך כבוד ואהבה לבתו, בין אם אהב את הבחירה ובין אם לאו, כפי שמרבית האנשים בימינו, כך אני מקוה, מכבדים את אהבתם ובחירתם של ילדיהם, בין אם היא לטעמם ובין אם לאו, בין אם הם בוחרים בבן זוג מבני עמם או מבני עם אחר, מבני אמונתם או מבני אמונה אחרת, ואפילו מבני אותו מין. אני מכירה את בני ציפר רק היכרות שטחית ויחסינו אינם טובים במיוחד, אבל אני משוכנעת בכל לבי שבני ציפר איננו עד כדי כך טיפש כדי לחשוב שאהבתם של טלילה ובאסם, לו היו זוכים להינשא ולהקים משפחה, היתה פותרת את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וכאדם מציאותי הוא בוודאי ידע שבחירתה של בתו איננה מועידה לה חיים קלים וחרד לה כפי שכל אב אוהב חרד לבתו. אבל הוא לא חשב כמו שמעון ולוי שהיא רכושו ושעליו לקחת את חרבו ולגזור את חיי בתו בחרב, מה שגרמו אחרים מבלי דעת, אלא קיבל ותמך בבחירתה באשר היא, ובאשר בחירה זו הסתיימה באסון הוא כואב את כאבה ואסונה.

אבל בשביל הרב שטיינברגר בני ציפר הוא מי שקיים את הצעת חמור אבי שכם "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם". קודם כל מפני שהרב שטיינברגר איננו מסוגל אפילו לחשוב במושגים של זכויות הפרט ולראות כל אדם ובמיוחד אשה כפרט שבוחר את בחירתו האישית מתוך אהבה. אהבה תמיד היתה רגש נועז שהטיל אימה על אנשים בנטייתה לפרוץ גבולות, ובכל זאת התעקשו רבותינו לכלול בתנ"ך את שיר השירים, ולהשמיענו "עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו". גם יעקב אבינו ידע משהו על אהבה. אבל אצל הרב שטיינברגר בנות נותנים ולוקחים כמו שנותנים ולוקחים חפץ, ומי שבוחר חתן לבתו הוא האב, והאב צריך לדעתו לנהוג לא כיעקב אבינו, שקיבל מפני דרכי שלום ולמען בתו את הצעתו של חמור אבי שכם, אלא כשמעון ולוי.

וזה מסר מפחיד ומזעזע מאד מאד מפי מי שהוא רב ומורה בישראל.