גוגל והירושה הדיגיטלית

בתי שרון שבעצם בזכותה אני מנהלת את הבלוג הזה סיפרה לי על השירות החדש של גוגל שמסתבר שהוא מעורר סערה מסוימת בעולם הדיגיטלי וגם המשפטי. קוראים לו "מנהל חשבון לא פעיל" אבל ברשת קוראים לו "מנהל המוות של גוגל", והוא נועד לאפשר לאנשים להורות באמצעות גוגל למי לאפשר גישה לחומרים שנצברו בחשבונם כשלא יוכלו עוד לנהל אותו, מן הסתם בגלל הידרדרות מצבם הבריאותי או מותם. פייסבוק כבר השיק שירות דומה ועכשיו גוגל משיק אותו מפני שמסתבר שהתעוררו בעיות עם חשבונות של אנשים שמתו, כי החשבון הוא אישי ולהלכה עם מות בעל החשבון אין לאיש זכות להיכנס אליו, והשירות החדש מאפשר לאנשים להודיע לגוגל למי לאפשר גישה לחשבון כשלא יוכלו עוד לנהל אותו ואם למחוק אותו לגמרי או לתת גישה אליו לקרובי משפחה וכיו"ב. הרעיון לכשעצמו נראה מצוין. הבעיה היא רק בביצוע.

כי מקריאת הוראות ההצטרפות לשירות מתברר שלגוגל אין מושג איך לדעת אם בעל החשבון מת, או איננו יכול לנהל אותו. ההיגיון, שלי לפחות, אומר שגוגל צריך להיוודע על מוות של בעל חשבון כמו כל אחד אחר. בדרך כלל כשאדם מת הרופאים חותמים על תעודת פטירה והמדינה מאשרת אותה ואז היורשים הטבעיים שלו – קרוביו מדרגה ראשונה, או יורשים אחרים שהוזכרו בצוואתו אם יש כזאת, אמורים לפנות לבית המשפט ולבקש צו ירושה, ורק לאחר שצו הירושה ניתן בבית המשפט, יכולים היורשים לפנות לכל גורם שהוא ולבקש את ירושתם החוקית. זה למיטב ידיעתי הנוהל בארצות שאני מכירה. אם אדם עודנו חי אבל מצבו הבריאותי מידרדר כך שאיננו יכול עוד לדאוג לענייניו, בית המשפט יכול למנות לו אפיטרופוס שידאג לו, בהליך משפטי מאד מדוקדק ובפיקוח בית המשפט והמדינה. במקרים של חללי או נעדרי צה"ל יש גם כן נהלים מקובלים שאינם מתבצעים בקלות ראש, וכך גם במדינות מתוקנות אחרות. עקרון היסוד הוא שכל עוד אין עדות נחרצת שאושרה כחוק למותו של אדם, אין מכריזים עליו כמת, ואין נוקטים פעולות שמתחייבות ממותו.

אבל מנהל החשבון הלא פעיל של גוגל מציע לבעלי החשבונות לקבוע פרק זמן מסוים שאם במהלכו לא ייכנסו לחשבונם, יוכרז חשבונם כבלתי פעיל. אדם איננו יכול לחזות מראש באלו נסיבות הוא עלול שלא להיכנס לחשבונו במשך פרק זמן ארוך גם אם הוא חי לגמרי. נכון שזה לא מאד סביר שאדם חי לא ישתמש בחשבון הגוגל שלו במשך תקופה מאד ארוכה, אבל זה לא בלתי אפשרי שתיווצרנה נסיבות כאלה, שבהן אדם שהורה לגוגל להכריז על חשבונו כבלתי פעיל אם לא ישתמש בו, למשל במשך חודש שלם, יהיה מנוע במשך חודש שלם משימוש בחשבונו, ואז גוגל יפעיל הליכים בחשבון שיכולים לגרום לאותו אדם נזקים ועוגמת-נפש, מפני שגוגל יניח בטעות שמדובר בחשבון בלתי פעיל סופית, בעוד שבפועל מדובר בחשבון בלתי פעיל זמנית. בכלל, הרעיון שבו גוגל יחליט רק בגלל תקופת זמן כלשהי שחלפה ללא שימוש בחשבון במהלכה, ללא כל ראיה אחרת למצבו של בעל החשבון, כי חשבונו איננו פעיל, נראית לי מאד בעייתית.

בכלל אינני מבינה מדוע יחול על נכסים דיגיטליים דין אחר מזה שחל על כל נכס אחר, כלומר שנכסים אלה יישמרו ויועברו ליורשים על פי דיני הירושה המקובלים, יחד עם כל הנכסים האחרים, על פי צו ירושה כדין. אם יש חסר בדין הקיים, יש לעדכן את הדין הקיים כך שיכלול גם נכסים שנוצרים בטכנולוגיות חדשות, ומכל מקום אם אין דין מיוחד נדמה לי שהנוהג מחייב להחיל על עניינים שלא יוחד להם דין מיוחד את הנוהל הקיים ולא להחריג אותם ממנו.

ההבדל העיקרי בין דיני ירושה בנכסים חומריים לדין חשבון בגוגל הוא שגוגל מציע לבעל החשבון אפשרות להורות על מחיקת החשבון כליל לאחר מותו, אם לא ישתמש בו במשך פרק הזמן שיציין מראש. נדמה לי שבהתחשב בבעייתיות שעמדתי עליה לעיל של הסקת מסקנות על אי פעילות החשבון על פי פרק זמן קבוע מראש של חוסר שימוש, זוהי אפשרות מסוכנת במיוחד – אדם עלול למשל להתעורר מהרדמה בעקבות פציעה או לחזור מן השבי ולגלות שכל חשבונותיו בגוגל נמחקו ואין להם זכר, וגם אם זה קורה בנסיבות פחות דרמטיות זה עלול להיות מאד לא נעים. עצם הרעיון למחוק חשבון נובע מהמחויבות לכאורה של ספקי השירותים ברשת לפרטיותו של אדם, התחייבות שהיא בכל מקרה פיקציה – בפועל כל חומר שעולה לרשת כרוך במידה כזו או אחרת של ויתור על הפרטיות. פרטיות מוחלטת מובטחת רק למה שלא עלה לרשת מעולם. אני יכולה כמובן להבין שיש אנשים שמעדיפים שאיש לא יידע על רומנים אסורים, מזימות אסורות או עסקאות אסורות שניהלו ברשת, אפילו לאחר מותם. לאלה מגיע אולי שנכסיהם ברשת ימחקו. לשאר האנשים שאינם עושים דברים שהם מתביישים שקרוביהם יידעו עליהם, יש לי עצה פשוטה ובטוחה יותר ממנהל המוות של גוגל: רישמו את סיסמת הכניסה לחשבונכם למי שקרוב ללבכם, חבריכם לחיים, ילדיכם או אדם קרוב אחר. עדיפה מבוכה מסוימת של אובדן הפרטיות, שלא תטריד אתכם יותר מדי בקבר, מאשר אובדן של רקמת חיים שלמה שהשתמרה בחשבונכם האלקטרוני, ותישאר לאהוביכם ואוהביכם לאחר שלא תהיו עימם עוד. הפקידו בידי אהוביכם לפחות את מה שאתם מוכנים להפקיד בידיו של הענק חסר הפנים המכונה גוגל.

שירי הזיכרון של אלישע פורת ז"ל

מאז נודע לי על מותו של אלישע בדרך השנואה עלי ביותר: מודעת אבל בעיתון, אינני חדלה לחשוב על אלישע. רק בשנה האחרונה היכרנו, ביוזמתו – הוא היה זה שמרים טלפונים, שטווה קשרים ושומר קשר. חיבר בין אנשים והתחבר אליהם. זה היה כמו רוב הדברים שקרו לי בשנים האחרונות בעקבות עיסוקי בכתבי קפקא וברוד וגלגוליהם. כתבתי לחוברת קפקא של כתב העת "אורות" על כתב-היד של סיפורו של קפקא "החפרפרת הענקית" ואלישע שהתעניין במכס ברוד משום שהחליף כדרמטורג של תיאטרון "הבימה" את הבמאי משה ליפשיץ שהוא חקר את תולדותיו, התקשר, ואמרתי לו שקראתי בזמנו בעניין רב את מאמרו במוסף הארץ על משה ליפשיץ, ואחר כך דיברנו והתכתבנו הרבה, עד יומיים-שלושה לפני מותו. כשאני חושבת על כך עכשיו נדמה לי שדחק לו הזמן, שהוא ניסה להספיק דברים כאילו ידע שהזמן קצר, ואני איטית מטבעי והתקשיתי למהר, והתמהמהתי בכל מעשיי. אמרתי לו שאם ירצה שאתרגם לו מסמכים מגרמנית למאמריו או שנכתוב מאמר ביחד על העניינים שבהם השיקו מחקרינו זה לזה אשמח לשתף עמו פעולה, אבל כבר לא היה זמן לכך, ואינני יכולה לעכל את המוות הזה, למרות שעכשיו אני יודעת שאלישע היה חולה לב שנים רבות, שנים רבות חי המוות במחיצתו, זה שחרמשו היה תלוי על לבו המפרפר וזה של חבריו המתים במלחמות ישראל שהוא נשא בלבו כל הימים. עכשיו מצאתי את אחד משיריו האחרונים שמספר על חבר שמת לידו במלחמת ששת-הימים, אז טרם כתב שירים. לאחרונה חזר אליו הזיכרון הזה, שכפי שסיפר הוא משחזר את דברי אביו השכול של חברו בתכנית זיכרון ברדיו, דברים שהיכוהו בתדהמה:

קינה על בארי / אלישע פורת

בְּאֵרִי הָיָה בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת

וָחֵצִי בְּנָפְלוֹ, אָמַר הָאָב.

בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת וָחֵצִי בְּנָפְלוֹ

אָמַר הָאָב, בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת

וָחֵצִי. בְּנָפְלוֹ, אָמַר הָאָב.

הָיָה בֵּן כָּל כָּךְ צָעִיר,

אָמַר הָאָב, בְּנָפְלוֹ, בְּנָפְלוֹ.

בְּאֵרִי הָלַךְ לְיָדִי בַּסִּמְטָה,

בְּגֶ'נִין הָעִיר הָרָעָה, אָמַרְתִּי

לָאָב. בַּסִּמְטָה, בְּגֶ'נִין, אָמַרְתִּי.

בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת וָחֵצִי נָפַל

בַּסִּמְטָה, אָמַר הָאָב. בְּגֶ'נִין

הָרָעָה אָמַרְתִּי. בְּגֶ'נִין הָעֲשֵׁנָה

בַּקַּיִץ הָאָרוּר הַהוּא. בֶּן עֶשְׂרִים

וְאַחַת וָחֵצִי, הוּא מִלְמֵל.

לֹא יָדַעְתִּי, אָמַרְתִּי לָאָב. לֹא

יָדַעְתִּי שֶׁהָיָה כָּל כָּךְ צָעִיר.

אחד מאותם צירופי מקרים מצמררים הביא לכך שימים ספורים לאחר מותו התפרסם במוסף הארץ מאמרו האחרון, ובו שירו המרטיט ממלחמת יום-הכיפורים: 

חושניה, הַמסגָד

מאת אלישע פורת לזכר רצוּחֵי חושניה

חוּשְׁנִיֶּה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַיִן לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,
האֵיקַלִיפּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְתוּלִים עַל מֵי רָעָה
בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ
כְּמוֹ עַיִן הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבָלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָׁרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיֶּה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.

חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973

את שירו הזה של אלישע פורת ז"ל כבר קראתי אין ספור פעמים ובכל קריאה כל גופי מתכווץ. כמה אימה זוחלת בנימי הדם המתחפרות עמוק בתוך שורשי התאנים המתמתקות לאט לאט ונבקעות. השיר פעל עלי כך עוד בטרם נודע לי הסיפור הנורא שברקע השיר. כמה טראגי וגם נכון שמאמרו על שירו זה הוא מאמרו האחרון, כמו תפילת אשכבה שכתב לעצמו. אלישע חש שמלחמת יום הכיפורים היא זו שהולידה אותו מחדש כמשורר, שמתוך הדם השפוך והכאב צמחה השירה הזו, שכולה צער החיים שנגדעו.  

תחושת דחיפות גדולה היתה לאלישע, ורצון גדול לעשות תיקון בעולם: להזכיר את הנשכחים, להציב להם יד, למלא את מה שהחסירו והחמיצו בחייהם, אבל זמנו היה קצר מדי, או אולי ביקש לעשות יותר משיש ביכולתו של אדם.

בלפור חקק כתב על ההחמצה הגדולה שהחמיץ אלישע את האפשרות לעסוק בכתבי אביו, אליהו פורת, שמת בהיותו בן ששים שנה. האם משום ששמו היה אליהו קרא לו אביו אלישע? האם ראה בו לא רק את בנו אלא גם את תלמידו וממשיכו? או אולי הדברים אחרים לגמרי, כי אחיו, גם הוא משורר, נקרא חנינא, אולי על שם רבי חנינא בן-דוסא, שהנחש שהכישו מת. רבי חנינא העדיף את המעשה על פני הלימוד – האם החלוץ אליהו פורת הזדהה עם המסר הזה, שהמעשה עדיף על פני הלימוד? שהרי את עיקר כוחו השקיע בבניית קיבוצו עין-החורש שבו נולד אלישע ובו חי כל ימיו ועל כך הכיר תמיד טובה להוריו. ואם נקרא אחיו על שם רבי חנינא בן-דוסא, האם נקרא אלישע על שם הנביא אלישע, או אולי על שם המורד הגדול אלישע בן-אבויה, שקיצץ בנטיעות, ואלישע הקדיש את חייו לנטיעות, ואפילו ביום כיפור, כדי לעשות תיקון בעולם. אבל אלה מחשבות הבל שמתעתעות אותי. אדם קורא לבניו שמות ואולי הם שמות אבותיו, הורים וסבים. מי יודע? כבר לא אוכל לשאול את אלישע. אלו מטענים העמיס אביו על גבו? וכמה כאב נמסך ביחסי האב והבן האלו? איך כתב בתום שירו "עפר ואהבה" את השורות:

אֲנִי יוֹדֵעַ, בּוֹר הַקִידוּחַ לְעוֹלָם כְּבָר

לא יִכְסֶה, פָּעוּר בְּתוֹך לִבִּי יוּנָח,

לֹא יִסָּגֵר, לֹא יִתְמָלֵא מֵחֻלְיָתוֹ.

לא סתם אני מהרהרת בדברים האלה, באותה חוברת קפקא של "אורות" שחיברה בינינו פירסם אלישע זיכרון קצר שבזמנו התקשיתי לרדת לעומקו, זיכרון שנכרך ב"מכתב לאב" של קפקא. עוד לא ידעתי שבגיל חמישים תקפהו התקף לב קשה, והוא התפלל להגיע לפחות לגיל שבו מת אביו, ששים. את התקף הלב חוה כעונש מידי אביו, כאילו הורחק מן הבית לבית הילדים ונאסר עליו לשוב הביתה. אבל מדוע חוה את התקף הלב כעונש? מדוע הזכיר לו התקף הלב כיצד שבר את המפתח לדירת הוריו, ואיזו אימה אחזה בו מפני אביו, ואיך הרחיקו האב לבית הילדים ואסר עליו לשוב הביתה כעונש, וגם כשתמו ימי עונשו נהג בו בחומרה גדולה. כמה כאב היה בו על נוקשותו של אביו, על נוקשותו של אותו דור הורים שנטש את הוריו באירופה ועלה לארץ לבנות לו מולדת ושכח לפעמים שילדיו זקוקים להורים ולבית ולחיבוק ואהבה ורחמים. ומדוע שבר הילד אלישע את המפתח? האם מרוב געגועיו על בית אמו, על חיק הוריו? על מה שהיה בית של אמת, בית ההורים, ולא בית הילדים? כמה כאב וגעגועים נשברו ב"מפתח השחוט" כפי שאלישע מתאר אותו, ואיך הזדהה עם קפקא הקטן שאביו הוציא ממיטתו אל מרפסת החצר הפנימית. כיצד נמתחת מצוקת כאבו של הילד הרך, מצוקה קטנה של ילד, על פני החיים כולם. ואיך הוא מתאר את כתיבתו של קפקא ב"מכתב אל האב": "לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק, המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפצע הפתוח". כמה יפה. משורר מתאר את כתיבתו של משורר. ויחד עם קפקא הוא כותב את מכתבו אל אביו, ושואל לאיזה אב אנו כותבים, לאביו של פרנצי הקטן, "או שאיש איש מאיתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?"

"אבא יקר מכל,

שאלת אותי לאחרונה מדוע אני טוען שאני מפחד מפניך. כרגיל לא ידעתי לענות לך, בחלקו בגלל הפחד שאני מפחד ממך, בחלקו בגלל שהנימוק לפחד זה כולל פרטים רבים מכפי שיכולתי לפרט בעל-פה. ואם אני מנסה כאן, לענות לך בכתב, עדיין תהיה התשובה מאד חסרה, כי גם בכתב הפחד ממך ותוצאותיו מונעים בעדי וגודל העניין עולה על זיכרוני והבנתי."
[מתוך פרנץ קפקא / מכתב לאב]

זמן רב אני רוצה לתרגם את היצירה הזו, למרות שהיא ארוכה. רק פיסקאות ספורות תירגמתי ממנה, את הפתיחה מעולם לא, רק כעת, כשאני חושבת על אלישע, פתאם העברית באה אליי בקלות. אלישע שלא קרא גרמנית, הכיר אותה בתרגומו של ישורון קשת, תהה כיצד תירגם אותה. כמה שוצף הטקסט הזה, כמו מפל מים מתגבר, וכמה מהפכים יש בו. ואלישע גולש על פניהם ולבו החולה מתהפך בו.

פרנץ קפקא מת שנים לפני אביו. אלישע קבר את אביו והאריך ימים אחריו, על שנתו החמישים עוד עשרים וחמש שנים ניתנו לו, והוא לא ביזבז אף דקה מהן, למרות שהותיר חוטים כה רבים פרומים, מעגלים כה רבים שלא הושלמו, סיפורים שעוד מחכים שיספרום עד סופם. כיצד היה חש קפקא לו צריך היה לעמוד על קברו של אביו ולהספידו, תוהה אלישע. אלישע קבר את אביו ולא כתב לו מכתב, מזיכרונותיו כתב את אלה הנעימים יותר, את אלה שנעים היה לו להיזכר בהם, וכמה נעים היה לקרוא אותם. רק בשירתו שפך את מרי נפשו, וכמה כאב לו שלא זכה להקשבה שכמה אליה. כולם אהבו את אלישע, מעטים ירדו לעומק כאבו.

ואולי בין אם נגדעת מארץ החיים בנעוריך, ובין אם הארכת ימים ופעלת רבות, תמיד תמיד תשאיר אחריך מעגלים פרומים, סיפורים שלא תמו ולא נשלמו. אולי יקום בן פורת למשפחת המשוררים הזו וישלים מה שהחסירו אבותיו, ואולי יישאר עמנו הבור הזה שאינו מתמלא מחולייתו. חיינו מלאים בבורות כאלה. צעירינו מתים עלינו במלחמה שאין קץ לה וסוף לה אַיִן, נופלים חלל ומותירים חללים בלבנו. לבו של אלישע נדם אבל שיריו עוד מדברים אלינו בשפה שאיננה מתחכמת, ברגש שאין לטעות בו. נימי הדם מתחפרות עמוק בתוך שורשי התאנים המתמתקות לאט לאט ונבקעות.

חד-גדיא אלפיים וארבע

אלישע פורת

אָמְרוּ לִי: תָּעִיף אוֹתָם עִם

הָאֶפֶס-עֶשְׂרִים-וּשְׁנַיִים.

הֵעַפְתִי. לֹא זָזוּ.

וְאָז אָמְרוּ: סַלֵּק אוֹתָם

עִם הַשֶּׁבַע-עֶשְׂרִים-וַחֲמִישָׁה.

סִלַּקְתִי. לֹא זָזוּ.

וְהֵם חָזְרוּ: חַסֵּל אוֹתָם

עִם הָאֶפֶס-חָמֵשׁ.

חִסַּלְתִי. לֹא זָזוּ.

וְשׁוּב פַּקְדּוּ: רַסֵּק אוֹתָם

עִם הַשְּׁמוֹנִים-וְאֶחָד.

רִסַּקְתִי. לֹא זָזוּ.

וְהֵם אָמְרוּ: טְחַן אוֹתָם

עִם הַדִי-נַיְן.

טַחֲנְתִי. לֹא זָזוּ.

וְאָז הוֹרוּ לִי: תָּבִיא

אֶת הַמְּפַרְפֵּר הַזֶה שֶׁלְךָ,

עִם שְׁנֵי-הַחֲדָרִים.

הֵבֵאתִי. כֵּן, הֵבֵאתִי.


אלישע פורת על מחלת הלב של גנסין


רות אלמוג, מסע אל בוסתנאי

עופר אדרת, אחרי מות


ספר תרגומי קפקא שלי 

שתיקת הארכיון והשקר המביס את עצמו

אתמול שידרו שוב את הסרט "שתיקת הארכיון", אבל לא הייתי מסוגלת לראות אותו שוב. ראיתי אותו בסתו 2010 בסינמטק ירושלים וכל הזמן רציתי לברוח, אבל בסופו של דבר נשארתי עד סוף הסרט, וכשהרגשתי שאני באמת לא יכולה יותר הסרט נגמר. תמיד אני חושבת אם הייתי שורדת אם הייתי שם ואני לא מאמינה שהייתי שורדת. אפילו לראות שעה וחצי סרט על גטו ורשה אני בקושי מסוגלת. אבל לפעמים אנשים מגייסים כוחות שהם לא מאמינים שיש להם. אלה שאלות שאני לא יודעת אם יש להן ערך, לשאול את עצמך אם היית שורד או מה היית עושה, אבל אי אפשר להימנע מהן.

הסרט "שתיקת הארכיון" הוא סרט שלועג לאמונה שתמונה משקפת את המציאות. זה סרט שמבוסס על מחקר מבריק שעשתה הבימאית יעל חרסונסקי, ובו גילתה שסרט שהתייחסו אליו כאל תיעוד של גטו ורשה הוא סרט תעמולה שביימו הנאצים, והיא מצאה סלילי סרטים שבהם רואים איך הגרמנים צילמו את הסצינות המבוימות שוב ושוב, וגם עימתה את הסלילים שנמצאו עם עדויות של ניצולים מהגטו.

אבל הנאצים לא סיימו את הסרט, ונשאלת השאלה למה. ומכאן עולה השאלה השנייה שמתעוררת בהקשר לסרט שצילמו הנאצים. השאלה הראשונה, שהסרט "שתיקת הארכיון" מטפל בה, היא השאלה האם הסרט הוא תיעוד או תעמולה והשאלה הזו נענית בסרט בצורה נחרצת. יש בסרט תצלומים מבוימים כאלה, של יהודים לבושים בבגדים מהודרים סועדים את לבם במטעמים, כשמחוץ למסעדה ילדים גוססים והם עוברים מעל הגוססים. לכאורה זה אמור היה להראות כמה היהודים מרושעים ואיך לבם גס בבני עמם הגוועים מרעב, אבל בכלל לא בטוח שזה מה שזה מראה. זאת אומרת, איכשהו כשמביטים בתצלומים האלה רואים בדיוק את מה שהיה: שילדים ומבוגרים גוססים וגוועים ברחובות, ושעשרים יהודים בערך שלבושים יפה יושבים ליד שולחנות ואוכלים כל מיני מטעמים. עכשיו נגיד שמישהו היה צופה בסרט התעמולה הזה בלי לדעת כלום. האם באמת הוא היה חושב שהיהודים שלבושים יפה ואוכלים מטעמים בסרט הם אלה שאחראים לכך שבני עמם גוועים ברחוב מסביב למסעדה? האם הוא לא היה שואל את עצמו מה זה כל הגוססים האלה שגוועים ברחובות? כמובן אפשר לומר שהתפיסה שלי משוחדת, כי אני כבר יודעת מה באמת היה בגטו ורשה, ואולי זה נכון, אבל האם מישהו שלא ידע כלום לא היה תוהה על מראה הגוססים ברחובות? האם איש לא היה מעלה בדעתו שהגוססים המצומקים ברחובות שברור שגוועו מרעב כי ככה הם נראים, הם האמת, ולא המטעמים במסעדה? זה מעלה שאלה שעלתה במוחי, למה הנאצים לא פינו את כל הגוססים לפני הצילומים שהם ערכו, מה בעצם הם רצו? הרי זה אמור היה להיות סרט תעמולה שמראה כמה טוב ליהודים בגטו. מצד שני הם נורא רצו להראות גם כמה היהודים רעים לעומת הנאצים שהם טובים. בזה הגרמנים לא השתנו. גם היום הם מתאמצים כל הזמן להפיק או לממן סרטים שמראים כמה היהודים רעים וכמה הגרמנים לעומתם עם נפלא, וגם היום זה איכשהו נדפק להם, המאמץ האינסופי הזה של ממשלת גרמניה להראות כמה היהודים רעים וכמה גרמניה טובה, ולפעמים אפילו הם בעצמם מבינים את זה, כמו שמישהו מהנאצים הבין שסרט התעמולה הזה לא כל כך מוצלח, כי הוא מראה המון דברים אמיתיים על גטו ורשה שאי אפשר להסתיר.

למשל ערימות האשפה הענקיות בגובה של בית, שהן לא רק מגעילות אלא ממש מזעזעות, ורואים אנשים זורקים אשפה מהחלונות לערימות וזה אמור להראות אולי כמה היהודים מלוכלכים ומגעילים ומזהמים את הסביבה, או משהו כזה, ומצד שני נגיד שמישהו לא היה יודע כלום והיה רואה את הסרט, אולי הוא היה חושב דברים רעים על היהודים, ואולי בעצם הוא היה מרחם עליהם. האם המראה הזה היה גורם לאנשים לחשוב טובות על הנאצים? כנראה שלא, וכנראה שגם הנאצים הבינו את זה בסופו של דבר.

השאלה מדוע הנאצים ויתרו על סרט התעמולה שהם כל כך טרחו לצלם והותירו אותו בלתי גמור נוגעת לשאלה גדולה יותר שדי מטרידה בהקשר של השואה, והיא השאלה עד כמה אפשר להסתיר ולסלף את האמת, אפילו אם יש לך אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים, אפילו יותר מתוחכמים מאלה שהיו לנאצים. עד כמה אפשר לסלף ולהסתיר את האמת?

בכך פותח פרימו לוי את ספרו "השוקעים והניצולים", בדיון באותה מחשבה שאיפיינה הן את הרוצחים הנאצים והן את קורבנותיהם, שגם אם ישרדו כדי לספר, לא יאמין להם איש. אבל אי אפשר היה להעלים מן העין לגמרי פשעים כה אדירי ממדים, ומעבר לכך, תמיד חפצו הגרמנים לספר על מעלליהם, אולי גם בסרט התעמולה המוזר הזה שלא נשלם, רצו גם להראות איך היהודים מתים ברעב, לא פחות משרצו להסתיר את המוות הזה, ולכן נכשלו בסרט התעמולה שלהם ובסופו של דבר בעצמם ויתרו עליו.

שתי תמונות מהסרט שהן בעצם אותה תמונה, רק שבאחת צועדות נשים עירומות בשורה למקוה ובאחרת גברים עירומים נחרתו בי במיוחד, למרות שלא היו בהן האימה והגועל שהיו בתמונות האנשים הגוססים והגוויות והררי הזוהמה, אבל אני ראיתי בהן את היהודים המובלים עירומים לתאי הגזים, שאף הם הוסוו כמקלחות, ובכך בוודאי השפיעה הידיעה המאוחרת על האופן שבו ראיתי את הצילומים האלה, אבל נניח שמישהו היה רואה את סרט התעמולה הנאצי מבלי לדעת כלום, האם היה מאמין שהנשים היהודיות והגברים היהודיים התייצבו בעירומם לפני המצלמה בדרכם לטבול במקוה? האין זה סרט תעמולה שמעיד על היותו סרט תעמולה כפי שסצינות עירום ומין בסרטים עלילתיים מעידות על היותן בדיון, שהרי לו היו אמת לא היינו עדים להן? השאלה שאני מתחבטת בה כאן היא שאלה קרובה לשאלה האם ניתן להסתיר את האמת, היא שאלה עד כמה השקר מעיד על עצמו בהכרח שהוא שקר, ובכך הוא בהכרח מעקר את כוחו לעורר אמון ומביס את עצמו. אולי זו גישה אופטימית מדי, שהשקר מביס את עצמו, אבל לפחות לגבי זיכרון השואה, כפי שכתב פרימו לוי במבוא לספרו "השוקעים והניצולים": "התבדו הקורבנות בחששם והנאצים בתקוותם," ואולי גם בעתיד זה מה שיקרה. 


ספר תרגומי קפקא שלי