תיקון אלמנה וכלה שהיא כלי

בספרה "כלה" פורשת אורה אחימאיר את סיפור חייה של אמה, שמתה בדמי ימיה ממחלת לב, או אולי משברון לב על מות בעלה ואהובה הראשון שנרצח ארבעה ימים אחרי חתונתם, בחודש ספטמבר 1938, בימי הפרעות, כנראה בידי צלף ערבי. הוא היה שוטר במשטרה הבריטית בצפת, צעיר יהודי שעלה לבדו מהונגריה לישראל, והמחברת לא שמעה על כך דבר עד שנודע לה העניין במקרה  בהיותה כבר אשה מבוגרת. עד אז האמינה שאביה, שגם את סיפור חייו העצוב היא מגוללת בספר, היה בעלה היחיד של אמה.

לאט לאט הצליחה אורה אחימאיר לשחזר את קורות חייה של אמה שמתה עליה בהיותה ילדה בת עשר, וזמן רב לפני מותה היתה חולה. לא הכל התפענח עד הסוף, אבל די כדי לשבור את הלב: אהבתם הגדולה של אמה וחתנה, התנגדות משפחתה החרדית לנישואיהם והניסיונות להשיאה לאחר, בן הישוב הישן, האהבה שגברה על כל המכשולים רק כדי להיפרם במות הנורא, המסע להונגריה כדי לקבל חליצה מידי אחיו הצעיר של בעלה, מסע שבו פגשה האם את משפחת בעלה לראשונה ולאחרונה – בני המשפחה נרצחו בשואה, והאחות היחידה ששרדה נמלטה לארצות-הברית ושם אבדו עקבותיה – המחברת לא הצליחה לאתרה, הנישואים החדשים שלא היה בכוחם לרפא את הלב השבור, שלוש הלידות שהאחרונה בהם דירדרה את מצבה לחולי קשה ולמות, לאחר שידעה אושר קצר בזכות לידת בנה אחרי שתי בנות, כי כפי שאמר בעלה והיא חזרה אחריו, "בת זה לא בן". גם האמירה הזו היא מפתח לגורל אמה.

פה ושם, נזכרת המחברת, היא כן שמעה משהו בילדותה, ראתה תמונה בלתי מובנת, שמעה חילופי דברים מוזרים בין סבה לסבתה כשביקרו אצלם בצפת, ואמה נעלמה לשעות ושבה בעיניים נפוחות מבכי ואז הסתגרה בחדרה. הסב והסבתא הם אלה שכפו על אמה ואביה לבצע לפני חתונתם טקס "תיקון אלמנה".

אינני זוכרת ששמעתי על קיומו של מנהג קבלי זה לפני שקראתי את הספר. אולי לאור הטרגדיות הרבות שהספר מגולל לא הייתי צריכה להזדעזע דוקא מתיאור המנהג הזה, אבל הוא היה הדבר שזיעזע אותי יותר מכל, יותר מטקס החליצה שאף הוא מזעזע. אבל טקס החליצה מזעזע מפני שעיקרו השפלת נותן החליצה, שבשל כך מושפלת גם האשה הנחלצת. טקס תיקון אלמנה זיעזע אותי מפני שלא רק אנשים חיים מעורבים בו, אלא גם רוחו של הבעל המת. זו הסיבה שבהודו, אם לא שרפו את האלמנה, נידו אותה לחיי בידוד וסיגוף במקדש, ללא זכות להינשא מחדש ולחזור לחיים – האמונה שרוח בעלה המת אוחזת בגופה. האם משם התגלגלה למקומותינו האמונה הנוראה הזו?

"ידוע ומפורסם כי כל איש מניח באשתו בביאה ראשונה רוחא ואותו הרוחא נשאר בגוף האשה להיות בנין אב לכל הבנים הנולדים ממנה". כך מתחיל סדר תיקון אלמנה שתיקן הרש"ש.

מה פשר הדברים האלה "להיות בנין אב לכל הבנים הנולדים ממנה"? האם האמינו המקובלים שזרע הבעל החדש יתערב בזרע קודמו? ומדוע מונחת הרוח דוקא בביאה ראשונה? במה היא שונה מהביאות הבאות? ומדוע הרוח הזו מסוכנת דוקא אצל אלמנה? הרי לא מבקשים מן המבקש לשאת גרושה לפייס את רוח בעלה, או אולי די בטקס הגירושין כדי לסלק את אותה רוח? או שמא הרוחות מסוכנות רק כשהן שייכות למי שכבר עבר לעולם המתים, והמות הוא מפחיד לאין קץ? מי שעבר לעולם המתים פגיעתו רעה, הוא עלול למשוך את ידם של החיים ולהעבירם לשם. לכן מתפלל המבקש להינשא לאלמנה שרוח בעלה שנותר בה לא יזיק לו בשום דרך.

טקס תיקון אלמנה הוא טקס גירוש שדים. הוא נועד להשביע את רוח המת שלא תזיק לבעלה החדש של אשתו. רק אלמנה צריכה לתיקון, אלמן איננו צריך לכך. אשה איננה משאירה רוח בבעלה, רק הבעל משאיר רוח באשתו, כי האשה היא כלי, לזרעו ולרוחו, ורוחו נותרת בה. הכלה היא כלי להכלה.

והטקס הזה לא עבר זמנו. מצאתי באתר "הידברות" שמציעים לאלמנה לעשות טקס כזה בשנה הזאת, בימים האלה. אלה הדברים שקורים מתחת לאפינו אבל איננו רואים אותם. אולי הציעו מפני שהיא עצמה הרגישה שעדיין היא קשורה בקשר רוחני עם בעלה המת. פתאם חשבתי כמה המלים האלה "קשר רוחני עם בעלה המת" הן דו משמעיות. הרב הציע לה איפוא לגרש את הרוח. כי הבעל החדש צריך את כל המקום בנפשה של אשה, ואין מקום לרוחו של הבעל הקודם. גבר זקוק לבלעדיות על אשתו.

ואולי זה הפחד, שהאלמנה, בניגוד לגרושה, איננה רוצה באמת לסלק את רוח בעלה. הרי לא הסתלק ממנה מרצונה, בעל כורחה נלקח ממנה.

אבל תודה לאל לא הכל מצדדים בקיום טקס תיקון אלמנה, ויש אפילו המברכים על נישואים לאלמנה, ודוקא אם לילדים, שבכך מקיימים מצוה גדולה וגואלים אלמנה ויתומים.     

ואותי לא המחשבה על המתים מפחידה, אלא המחשבה על החיים כמי שרוחות המתים אוחזות בהם, כמי שקשורים לעולם המתים, כמי שאין בינם לבין עולם המתים שום חציצה. וגם המחשבה על האשה שהיא כלי לרוח בעלה, המחשבה על האשה שהיא בעיקר כלי.

ואורה אחימאיר חשבה בעיקר על כך שאמה דבקה ברוח בעלה האהוב ומעולם לא רצתה להיפרד ממנה וטקס תיקון האלמנה גרם לה לחוש כבוגדת בבעלה יותר מן הנישואים החדשים. ובעלה השני השתדל למנוע ממנה לנסוע לצפת ולבקר בקבר בעלה הראשון, ואת כל המעשה קבר מבלי להזכירו, ואפילו שנים רבות אחרי מותה ביקש להימנע מלדבר עליו.

אולי דוקא ההימנעות הזאת היא שקרעה את לבה ונפשה. אולי קל יותר לאלמנה אם נותנים לבעלה המת מקום של כבוד בחייה החדשים. אולי הלב נשבר פחות אם יש לו מקום להביע את געגועיו וכאבו.

ומדוע בכלל לחשוב שהמת מקנא ורוצה לאחוז באשתו גם אחרי המות, מדוע לא להאמין שהמת רוצה בטובתה של אשתו אהובתו ושמח בנישואיה החדשים ובבניין ביתה החדש? מדוע מי שמפחדים מרוחות תמיד מניחים שיצר לב האדם כל כך רע ומבקש רק להרע?

ואולי זה בעצם שורש הבעיה.

לקבל את המציאות

האירוע שהכי חרות בזיכרוני מלפני פינויו של גוש קטיף הוא פיגוע שבו הונח מטען תחת אוטובוס בית ספר של ילדים מגוש קטיף. למיטב זיכרוני נהרגו בפיגוע חיילים שליוו את האוטובוס ונקטעו רגליהם של ילדים קטנים שנסעו באוטובוס לבית הספר. זה גם היה האירוע שבגללו שמחתי שפינו את גוש קטיף. הוא כמובן לא היה היחיד. עכשיו כשאני כותבת אני נזכרת בפיגוע נוסף שבו נרצחה אם בהריון וארבע בנותיה. עכשיו הסתכלתי בויקיפדיה וראיתי את התמונות של טלי חתואל וארבע בנותיה שנרצחו בצומת כיסופים. רצועת עזה היתה תמיד גיהנום. אני זוכרת גם את הפיגוע שבו נהרגו שני הילדים היפים של משפחת ארויו, שכולם הכירו כי הם כיכבו במודעות הפרסומת של הוריהם הפרסומאים. עכשיו אני רואה בויקיפדיה שזה קרה ב-2 בינואר 1971. אני זוכרת גם דברים שלא כתובים בויקיפדיה, שבטי ארויו, שהפכה לנכה בפיגוע, ילדה אחר כך עוד שלושה ילדים, ובכל לידה כולם שמחו ובכו איתה ביחד. רצועת עזה תמיד היתה אסון בשבילנו. אפילו אבא שלי שהיה לו המון אמון בערבים וחשב תמיד שאם נתנהג יפה אליהם הם יהיו חברים שלנו, ובכלל האמין שבקרוב יהיה שלום בין ישראל לבין כל מדינות האיזור, אפילו אבא שלי שלקח אותנו לראות את כל המקומות הכבושים כי הוא היה בטוח שתוך חצי שנה בערך יחזירו הכל כמו שהיה אחרי מבצע סיני, אפילו אבא שלי לא לקח אותנו לעזה, כי עזה תמיד היתה הקיצור של עזאזל ולא התקרבנו לשם, ויצחק רבין שהיה חייל קצת מחוספס אמר הלואי שעזה תטבע בים. אז כבר הייתי אמא והזדעזעתי איך ראש ממשלה מדבר ככה, ואחר כך הבנתי שצריך לקבל את רבין כמו שהוא, לא היתה אצלו הרבה חציצה בין הלב לבין הפה שבגלל זה מאד אהבו אותו אבל לפעמים זה לא היה כל כך לטובה. בכל אופן מה שאני זוכרת מימיו של גוש קטיף אלה המון פיגועים שפגעו בתושבי הגוש וגם בהרבה חיילים, ולכן שמחתי כשפינו אותו, כי חשבתי שמדינת ישראל לא יכולה להגן כראוי על יהודים שגרים בעזה וחבל על כל חייל שנהרג שם, כי לא מספיק חשוב, לדעתי, למדינת ישראל, לקיים שם ישובים. בכל הזדמנות וגם במלחמה הנוכחית, או מבצע צוק איתן כמו שקוראים לה בינתיים, תושבי גוש קטיף לשעבר ואנשים אחרים שהתנגדו להתנתקות אומרים שהחמאס בעזה הוא תוצאה של פינוי גוש קטיף, מה שכמובן לא נכון, כי החמאס היה שם גם קודם, ורצח הרבה אזרחים וחיילים, ואם היו שם יהודים היו שם הרבה מקרי רצח של אזרחים וחיילים ישראלים שהיו הולכים ומחמירים עם הזמן ועלולים להסתיים גם במעשי טבח גדולים. לכן שמחתי ועדיין אני שמחה שפינו את גוש קטיף ושאין אזרחים ישראלים בעזה, כי עזה איננה מקום ליהודים לחיות והיא אפילו לא ארץ ישראל שנקנית ביסורים כי היא ארץ פלישתים. אני מבינה כמובן את האנשים שבנו את חייהם בגוש קטיף שהיה להם שבר מאד גדול לעזוב את בתיהם וישוביהם אחרי עשרות שנים. אני יכולה בהחלט להבין כמה לבם מר וכמה כעס הם מרגישים. זה לא אומר שאני לא מפחדת מהם כשהם מדברים על לחזור לגוש קטיף. היום ראיתי בטלויזיה רופא שהתגורר בגוש קטיף ועכשיו נלחם בעזה, והוא סיפר כמה לבו נשבר כשהודיעו שיוצאים מעזה, ופתאם חשבתי על משהו שאף אחד לא דיבר עליו וגם אני לא העליתי אותו בדעתי קודם לכן, שאולי נתניהו מפחד לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס כי הוא מפחד שבמקרה כזה הוא לא יוכל לעמוד בפני המתנחלים המאורגנים שירצו מיד ליישב את גוש קטיף בחזרה ושוב יצטרכו לשלוח חיילים להגן על יהודים שיחיו בתוך רצועת עזה והילדים שלהם יסעו לבית הספר באוטובוס ממוגן עם ליווי של חיילים מקדימה ואחורה כדי שאנשי החמאס לא יהרגו את החיילים וגם את הילדים אבל דוקא בגלל שהם יסעו ככה אנשי החמאס דוקא יהרגו גם את החיילים וגם את הילדים. המחשבה הזאת, שאולי שיקול מרכזי של נתניהו בהחלטות שלו איך להתמודד עם החמאס הוא החשש שלו מהפנאטיות של המתנחלים, המחשבה הזאת די מזעזעת אותי, שאולי נתניהו מפחד מהמתנחלים יותר ממה שהוא מפחד מהחמאס, ואולי הוא מציאותי בעניין הזה, למרות שאני יודעת שנתניהו גם הרבה פעמים מגזים בסכנות כי הוא די פחדן, שזה כמובן סימן לחכמה להיות פחדן, כי המציאות היא די מפחידה. במלחמה הזאת מאד קשה לי עם עצמי ובכלל כי כל מי שמדבר בטלויזיה מעצבן אותי, כמעט בלי הבדל מה דעתו. עו"ד טליה ששון עיצבנה אותי כשבאמצע הקרבות היא הציעה לדבר עם החמאס וללכת לקראתם, שזה די מפחיד שעורך-דין שאמור לדעת איך מנהלים משא ומתן מציע דבר כזה, לתת פרס למי שיורה עלינו כדי שילמד שכדאי לירות עלינו, וח"כ יריב לוין שנשאל אם לא צריך לדבר עם אבו-מאזן אמר שאין עם מי לדבר, כדי שנבין שאבו-מאזן הוא בדיוק כמו החמאס, שזה הדבר שהוא הכי נגד האינטרס של מדינת ישראל עכשיו, להתייחס לאבו-מאזן כמו לחמאס, כאילו מי שיורה על כל הערים שלנו רקטות ויוזם פיגועים רצחניים ומי שמנסה להסדיר את היחסים איתנו במשא ומתן ומדבר באומץ נגד חטיפת ורצח הנערים בגוש עציון הם בדיוק אותו הדבר, ואם הרשות הפלשתינית תקבל מאיתנו אותו יחס כמו החמאס, איזה אינטרס יהיה להם להתנהג אלינו אחרת מהחמאס? פתאם חשבתי ששני האנשים האלה, שהם מתנגדים פוליטים ואנשים לא טפשים בכלל, מכירים כל אחד רק סיסמה אחת שהם מדקלמים אותה בכל הזדמנות בלי לנסות בכלל להתבונן במציאות ולהתאים את הניתוח שלהם למורכבות של המציאות, ואז נחמן שי שגם היה בפאנל בתור השפוי המאוזן, אמר פתאם שהוא לא מוכן לקבל מציאות כזאת שתמיד יהיה בינינו לפלשתינים עימות, הוא לא מוכן לקבל את זה, ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד בזה. הרי יכול להיות שזו תהיה המציאות, אז מה זאת אומרת שלא נקבל אותה? פעם אבא שלי, שבניגוד לי מעולם לא חי מחוץ לישראל ולדעתי גם לא היה מסוגל לכך, אפילו לעבור מחיפה לירושלים הוא לא היה מסוגל, אמר לי שאם לא יהיה פה שלום עדיף שנלך מפה, ואני שכבר חויתי את החיים בגולה אמרתי לו לאן? אין לנו לאן ללכת, ואת המציאות חייבים לקבל בכל מקרה ולהתאים את עצמנו אליה. אבל יותר מכל האנשים האלה שהם קצת חד-ממדיים הרגשתי היום פחד מהרופא מגוש קטיף שאמר שהוא בטוח יחזור לשם, שאין בכלל ספק בדבר, וחשבתי שאולי גם נתניהו מרגיש בדיוק את הפחד הזה מהמתנחלים, ובדיוק הפחד הזה גורם לו לא להיכנס לעזה ולא להפיל את החמאס, שלפעמים אני מפחדת שאולי בסוף לא תהיה לישראל ברירה אלא לעשות את זה, כי החמאס עלול להביא למצבים שאי אפשר יהיה להמשיך לחיות ככה ויהיו מוכרחים לכבוש את רצועת עזה ולסלק אותם מהשלטון שם. אני מאד מקוה שלא נגיע לזה ולא נצטרך להתמודד עם התוצאות הלא רצויות של כיבוש מחדש כזה. קשה מאד להיות ראש ממשלה בכל מדינה ובוודאי בישראל, ואני מעריכה את נתניהו על המאמצים שהוא עושה ואני שותפה לפחד הזה שעלה בדעתי הערב וגרם לי להרגיש תחושה משונה ומאד לא נעימה. בכלל אני מחכה בדריכות רבה למחר בבוקר, לראות אם החמאס שוב יירה. אני מקוה שישראל תנצור את האש בינתיים גם אם החמאס יירה ושלפני שממשלת ישראל וצה"ל יעשו משהו שקודם כל יחשבו טוב טוב, כי כבר פגענו בעזה קשה מאד ואולי עכשיו צריך פשוט סבלנות ואיפוק, לא לירות אבל גם לא להיענות לשום דרישה מופרכת של החמאס, במיוחד אחרי שהם התנדבו להראות בטלויזיה שיש להם עוד הרבה מנהרות לאיים על חייהם של תושבי עוטף עזה, ולחכות בסבלנות שגם הם יתחילו להכיר במציאות, שאנחנו חיים פה ואנחנו יותר חזקים מהם. מאד לא קלה ההתמודדות הזאת אבל רוב האנשים בישראל הם אנשים מפוכחים ומאופקים ובכל מקרה לרובנו אין לאן ללכת, אז אנחנו נישאר פה ונתמודד עם המציאות מה שהיא לא תהיה, כי המציאות היא לא תכנית כבקשתך אלא משהו שצריכים ללמוד לחיות איתו, ורצוי מאד לעשות את זה בחכמה ולא בטיפשות.

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, מקבץ שני

כבר הבאתי כאן את הראשונים מבין למעלה מארבע-מאות "שירי מות ילדים" Kindertodtenlieder שכתב המשורר וחוקר לשונות המזרח פרידריך ריקרט Rueckert (1866-1788), לאחר שאיבד בחורף אחד את שני ילדיו במחלת השנית: ב-31 בדצמבר 1833 מתה בתו בת השלוש לואיזה, ושבועיים אחריה, ב-16 בינואר 1834, מת גם בנו ארנסט בן החמש. אני מביאה כאן את תרגומם של ששת השירים הבאים מ"שירי מות ילדים", ומקדישה אותם לכל ההורים שנגזר עליהם לקבור את ילדיהם, ולחיים הצעירים שאבדו לנו, ואין מנחם.

Ich fürcht', es war Entweihung

Ich fürcht', es war Entweihung Der stillen Häuslichkeit, Daß ich sie der Beschreiung Liebloser Welt geweiht; In manchem Lied, gedichtet Aus meiner Kinderwelt, Die wie ein Traum vernichtet Jetzt auseinander fällt. Und recht als wie zum Hohne, Da sie zusammenbrach, Kommt an mit Sündenlohne Der neuste Almanach. Das Honorar, das reiche, Das man dem Vater gab, Reicht, um der liebsten Leiche Zu kaufen grad ein Grab. Und hab' ich mich versündigt, Daß statt des Herzens Schlag Der Harfe Schlag verkündigt, Was mir am Herzen lag? Nicht hab' ich mich gerühmet, Doch hab' ich mich gefreut, Und mir den Pfad beblümet, Der mir nun Dornen beut. Die allgemeine Sünde Der Dichtkunst war es nur, Zu decken auf die Gründe Der innersten Natur. Und wie die Lust erklungen Aus meiner Siedelei, Sei nun das Leid gesungen, Und ob es Sünde sei.

חָרַדְתִּי שֶׁמָא חִלַּלְתִּי

בֵּיתִיּוּת שְׁלֵוָה

כַּאֲשֶׁר אוֹתָה הִקְרַבְתִּי

לְזַעֲקַת עוֹלָם בְּלִי אַהֲבָה,

בַּשִּׁיר אֲשֶׁר חִבַּרְתִּי

מֵעוֹלָמָם שֶׁל יְלָדַי

שֶׁכַּחֲלוֹם נָגוֹז

וְקָרַס עַל פָּנַי.

וּכְמוֹ לִלְעֹג לִקְּרִיסָתוֹ

כְּמוֹ לַעַג לָרָשׁ

הִגִיעַ עִם שְׂכַר הַחֵטְא

הָאַלְמְנָךְ הֲכִי חָדָשׁ.

שְׂכַר הַסּוֹפְרִים הַכֹּה נָדִיב

אֲשֶׁר שֻׁלַּם לָאָב

מַסְפִּיק לִקְּנִיַּת קֶבֶר

לַגְּוִיּוֹת אֲשֶׁר אָהַב.

הָאִם אַכֶּה כָּאן עַל חֶטְאִי

שֶׁתַּחַת פְּעִימַת לִבִּי

מוֹדִיעָה פְּעִימַת הַנֵּבֶל

מַה שָׁכַן בִּלְּבָבִי?

אָמְנָם לֹא הִתְהַלַּלְתִּי

אַךְ בְּהֶחְלֵט שָׂמַחְתִּי

וְהַמִּשְׁעוֹל לִי פְּרָחִים הִפְרִיחַ

זֶה שֶׁכָּעֵת לִי קוֹצִים מַצְמִיחַ.

עִקָּר חֶטְאָה

שֶׁל אָמָנוּת הַשִּׁיר

הַסְתָּרַת יְסוֹדוֹתָיו

שֶׁל הַטֶּבַע הַטָּמִיר.

וּכְפִי שֶׁשִּׁיר שֶׁל עֹנֶג

עָלָה מִמִּשְׁכָּנִי

אָשִׁיר כָּעֵת שִׁיר צַעַר

גַּם אִם רַב עֲווֹנִי.

Im Verluste zu gewinnen

Im Verluste zu gewinnen, Ist ein schwieriges Beginnen, Und gelinget andern nie Als der Lieb' und Poesie. Liebe läßt sich nichts entrinnen, Hat nicht außen, sondern innen; Und das Nichts, sie weiß nicht wie, Macht zum Etwas Poesie. Nicht dahin ist, was von hinnen, Bleibt im Sinn, nicht in den Sinnen; Fest auf ewig haltens die Beiden, Lieb' und Poesie.

לְנַצֵּחַ בִּתְּבוּסָה

זוֹהִי הַתְחָלָה קָשָׁה

הַצְלָחָתָה הִיא נְדִירָה

מִלְבַד בָּאַהֲבָה וּבַשִּׁירָה.

דָּבָר אֵינוֹ נִמְלָט מִן הָאַהֲבָה

אֵין לָה חוּץ, רַק פְּנִים לָה בִּלְבָבָה

וְאֶת הָאַיִן, אֵיךְ לֹא אֵדַע

הַשִּׁירָה הוֹפֶכֶת לִדְּבַר מַה.

לֹא אָבְדָּה מַה שֶׁמִּכָּאן וַהָלְאָה

בַּתּוֹדָעָה, לֹא בַּחוּשִׁים, נוֹתְרָה

בִּשְּׁתֵּיהֶן אֹחַז לַנֶּצַח

בָּאַהֲבָה וּבַשִּׁירָה.

Manches ist mir doch beschieden

Manches ist mir doch beschieden, Daß ich wohl zufrieden Dürfte sein, so viele Gaben, Die nicht viele haben, Unerschöpflich reiche Flüsse Eigenster Genüsse, Und nicht minder solche Leiden, Die mir würde neiden Wer, wie sie herzlieblich brennen, Könnte recht erkennen, Und wie sanft, wers könnte fühlen, Sie sich selber kühlen; Wie der Speer die Wunde heilet, Die er hat ertheilet, Wie die Aerzt' aus Bitterkeiten Arzeneyn bereiten, Und zur süßen Kost der Bienen Gräberblumen dienen.

אֶסְתַּפֵּק לִי בְּמֻעַט

מְאֻשָּׁר אֱהִי כִּמְעַט

כְּשֶׁמַּתָּנוֹת רַבּוֹת אִתִּי

שְׁיֵשׁ רַק לִמְעַטִים

נְהָרוֹת שֶׁל אוֹצָרוֹת

הֲנָאוֹת כֹּה טְהוֹרוֹת

וְלֹא פָּחוֹת הַיִּסּוּרִים

שֶׁקִּנְאָה מְעוֹרְרִים

בְּמִי שֶׁמַּכִּירִים

כֵּיצַד מִלֵּב הֵם בּוֹעֲרִים

וּבְאֵיזוֹ עֶדְנָה

מֵעַצְמָם מִתְקָרְרִים

כְּפִי שֶׁכִּדּוֹנִים שֶׁפָּצְעוּ מְרַפְּאִים

אֶת הַפְּצָעִים

כְּפִי שֶׁרוֹפְאִים מִן הַמָּרוֹר

מַתְקִינִים מָזוֹר.

כְּפִי שֶׁפִּרְחֵי הַקְּבָרִים

מָזוֹן מָתוֹק לַדְּבוֹרִים.

.

Musen, meine Freundinnen

Musen, meine Freundinnen, Oft schon in betrübten Lagen Brachtet ihr mir Trost ins Haus, Nie doch wie in diesen Tagen, Als die lieben Kinder mir An der Seuche niederlagen, Deren Todesfunken so Leicht ansteckend weiter schlagen, Freunde viel und Freundinnen Zählt' ich sonst mit Wohlbehagen In der Stadt, die gegen mich Jeder zarten Sorgfalt pflagen; Doch für eigne Kinder jetzt Hatten Sorge sie zu tragen, Keiner durfte einen Schritt In mein Haus zu setzen wagen, Aus gerechter Furcht, das Gift In sein eignes Haus zu tragen. Keiner kam, um meinem Tod Oder Leben nachzufragen, Keiner, um aus Freundes Mund Mir ein Trostwort anzufragen, Und mit mir zu klagen, als Lag mein Liebstes auf dem Schragen. Ihr nur, meine Freundinnen, Ließet nicht in Furcht euch jagen; Denn ihr wisset, Himmlische, In die Flucht die Furcht zu schlagen, Und Ansteckung droht euch nicht; Darum dürft ihr mit mir klagen, Krankenwärterinnen seyn, Und die Küchenschürze tragen. Und solang' ihr bei mir seid, Wird mein Herz nicht ganz verzagen; Und solang' ihr tragen helft, Trag' ich muthig alle Plagen. Drum vor allen Freundinnen, Ohne eine zu verklagen, Weil sie sterblich, hab' ich Dank Euch, Unsterbliche, zu sagen.

מוּזוֹת, חַבְרוֹתַי,

לִי כְּבָר הֵבֵאתֶן נִחוּמִים

בִּיְּמֵי זַעַם וְסוּפָה

אַךְ לֹא כְּמוֹ בְּאֵלֶה הַיָּמִים

כְּשֶׁיְּלָדַּי הַתְּמִימִים

נִגְפוּ לִפְנֵי בַּמַּגֵּפָה,

שֶׁרִשְׁפֵי הַמָּוֶת שֶׁנָּשְׁפָה

מַכִּים הָלְאָה בְּלִי רַחֲמִים.

חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים

רַבִּים אֶמְנֶה לִי בָּעָרִים

אֲשֶׁר מְטַפְּחִים כְּלַפַּי

דְּאָגָה כֵּנָה בְּלִי דַּי.

אַךְ עִקָּר דַאֲגָתָם

לִיְּלָדֵיהֶם פְּרִי בִּטְנָם

אִישׁ מֵהֶם אֵינוֹ מֵעֵז

אֶל בֵּיתִי לְהִכָּנֵס.

מִן הַפַּחַד הַמּוּבָן

לָשֵׂאת רַעַל לְבֵיתָם,

אִישׁ מֵהֶם לֹא בָּא אֵלַי

לִשְׁאֹל הַמֵת אֲנִי אוֹ חַי.

אִישׁ לֹא בָּא לְהַשְׁמִיעֵנִי

מִפִּי רֵעַ נִחוּמִים

וְלִבְכּוֹת עַל יַקִּירַי

שֶׁבָּאָרוֹן מֵתִים נָמִים.

רַק אַתֶּן, חַבְרוֹתַי,

לֹא אֹחֵז בָּכֶן הַפַּחַד,

כִּי אַתֶּן, הַשְּׁמֵימִיּוֹת

אֶת הַפַּחַד מְנִיסוֹת

וְאֵין חֲשָׁש שֶׁתִּדַּבְּקוּ

לָכֵן אַתֶּן אִתִּי תִּבְכּוּ

בְּסִנָּר מִטְבָּח צחור

תֵּשְׁבוּ עַל הָחוֹלִים לִשְׁמֹר

וְכָל עוֹד תֵּשְׁבוּ סְבִיבִי

לֹא יַךְ יֵאוּשׁ אֶת לְבָבִי

כָּל עוֹד אַתֶּן לָשֵׂאת עוֹזְרוֹת

בְּאֹמֶץ אֶת כָּל הַצָּרוֹת.

לָכֵן לִפְנֵי כָּל הַחֲבֵרוֹת

כַּמּוּבָן מִבְּלִי לְגַנּוֹתָן

עַל כָּךְ שֶׁהֵן רַק בְּנוֹת-תְּמוּתָה

אוֹדֶה לָכֵן, בְּנוֹת הָאַלְמָוֶת.

Also sei ich selbst, und also mein Gedicht

Holly-Tree

Also sei ich selbst, und also mein Gedicht, Wie die Stechpalm' unten rauh von Blättern sticht, Wo das Vieh sie wollte nagen; Aber oben stechen ihre Blätter nicht, Um mit Schaukeln Himmelslüfte, Frühlingslicht, Oder Vogelsang zu tragen.

וּבְכֵן אֲנִי עַצְמִי, וְגַם שִׁירִי,

כְּמוֹ אֶדֶר קָדוֹשׁ שֶׁמִּלְמַטָּה עָלָיו דּוֹקְרִים

שָׁם הַבְּהֵמָה מְלַחֶכֶת סָבִיב,

אַךְ מִלְמַעְלָה אֵין עָלָיו דּוֹקְרִים,

כְּדֵי לְהִנָּשֵׂא עִם מַשָּׁבֵי אֲוִיר, עִם אוֹר אָבִיב,

עִם שִׁירַת הַצִּפֳּרִים.

Immer that ich ihren Willen

Immer that ich ihren Willen Meiner Dichtung, und sie meinen; Herzbedürfnisse zu stillen, Seh ich immer sie erscheinen. Und so kommt sie nun, zu weinen Mit mir um zwei theure Schatten; Sollten wir's uns nicht gestatten? Die von mir das Leben hatten, Haben es zu früh verloren; Soll die Mutter ihrem Gatten Haben sie umsonst geboren? Nein, ich hab' es mir geschworen, Euer Leben fort zu dichten, Daß mir nichts es kann vernichten.

תָּמִיד אֶת תְּשׁוּקָתֵךְ מִלֵּאתִי, שִׁירָתִי

וְאַתְּ תָּמִיד מִלֵּאת אֶת תְּשׁוּקָתִי

כְּדֵי לְהַרְגִּיעַ אֶת מְצוּקָתִי.

תָּמִיד אַתְּ מוֹפִיעָה בִּשְּׁעַת הַמְּצוּקוֹת

וְכָךְ כָּעֵת אַתְּ בָּאָה עִמָּדִי לִבְכּוֹת

עַל שְׁתֵי נְשָׁמוֹת שֶׁכֹּה יָקְרוּ לָנוּ

הָאִם נִמְנַע זֹאת מֵאִתָּנוּ?

הַחַיִּים שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם

בְּטֶרֶם עֵת נִגְזְלוּ מֵהֵם.

הָאָמְנָם לְחִנָּם

יָלְדָה לִי אוֹתָם אִמָּם?

לֹא, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לִי

לְשׁוֹרֵר אֶת חַיֵּיהֶם לִי

שֶׁדָּבָר לֹא יַכְחִידֵם לי.

ערב תשעה באב תשע"ד 

מקבץ שלישי של שירי מות ילדים