לקבל את המציאות

האירוע שהכי חרות בזיכרוני מלפני פינויו של גוש קטיף הוא פיגוע שבו הונח מטען תחת אוטובוס בית ספר של ילדים מגוש קטיף. למיטב זיכרוני נהרגו בפיגוע חיילים שליוו את האוטובוס ונקטעו רגליהם של ילדים קטנים שנסעו באוטובוס לבית הספר. זה גם היה האירוע שבגללו שמחתי שפינו את גוש קטיף. הוא כמובן לא היה היחיד. עכשיו כשאני כותבת אני נזכרת בפיגוע נוסף שבו נרצחה אם בהריון וארבע בנותיה. עכשיו הסתכלתי בויקיפדיה וראיתי את התמונות של טלי חתואל וארבע בנותיה שנרצחו בצומת כיסופים. רצועת עזה היתה תמיד גיהנום. אני זוכרת גם את הפיגוע שבו נהרגו שני הילדים היפים של משפחת ארויו, שכולם הכירו כי הם כיכבו במודעות הפרסומת של הוריהם הפרסומאים. עכשיו אני רואה בויקיפדיה שזה קרה ב-2 בינואר 1971. אני זוכרת גם דברים שלא כתובים בויקיפדיה, שבטי ארויו, שהפכה לנכה בפיגוע, ילדה אחר כך עוד שלושה ילדים, ובכל לידה כולם שמחו ובכו איתה ביחד. רצועת עזה תמיד היתה אסון בשבילנו. אפילו אבא שלי שהיה לו המון אמון בערבים וחשב תמיד שאם נתנהג יפה אליהם הם יהיו חברים שלנו, ובכלל האמין שבקרוב יהיה שלום בין ישראל לבין כל מדינות האיזור, אפילו אבא שלי שלקח אותנו לראות את כל המקומות הכבושים כי הוא היה בטוח שתוך חצי שנה בערך יחזירו הכל כמו שהיה אחרי מבצע סיני, אפילו אבא שלי לא לקח אותנו לעזה, כי עזה תמיד היתה הקיצור של עזאזל ולא התקרבנו לשם, ויצחק רבין שהיה חייל קצת מחוספס אמר הלואי שעזה תטבע בים. אז כבר הייתי אמא והזדעזעתי איך ראש ממשלה מדבר ככה, ואחר כך הבנתי שצריך לקבל את רבין כמו שהוא, לא היתה אצלו הרבה חציצה בין הלב לבין הפה שבגלל זה מאד אהבו אותו אבל לפעמים זה לא היה כל כך לטובה. בכל אופן מה שאני זוכרת מימיו של גוש קטיף אלה המון פיגועים שפגעו בתושבי הגוש וגם בהרבה חיילים, ולכן שמחתי כשפינו אותו, כי חשבתי שמדינת ישראל לא יכולה להגן כראוי על יהודים שגרים בעזה וחבל על כל חייל שנהרג שם, כי לא מספיק חשוב, לדעתי, למדינת ישראל, לקיים שם ישובים. בכל הזדמנות וגם במלחמה הנוכחית, או מבצע צוק איתן כמו שקוראים לה בינתיים, תושבי גוש קטיף לשעבר ואנשים אחרים שהתנגדו להתנתקות אומרים שהחמאס בעזה הוא תוצאה של פינוי גוש קטיף, מה שכמובן לא נכון, כי החמאס היה שם גם קודם, ורצח הרבה אזרחים וחיילים, ואם היו שם יהודים היו שם הרבה מקרי רצח של אזרחים וחיילים ישראלים שהיו הולכים ומחמירים עם הזמן ועלולים להסתיים גם במעשי טבח גדולים. לכן שמחתי ועדיין אני שמחה שפינו את גוש קטיף ושאין אזרחים ישראלים בעזה, כי עזה איננה מקום ליהודים לחיות והיא אפילו לא ארץ ישראל שנקנית ביסורים כי היא ארץ פלישתים. אני מבינה כמובן את האנשים שבנו את חייהם בגוש קטיף שהיה להם שבר מאד גדול לעזוב את בתיהם וישוביהם אחרי עשרות שנים. אני יכולה בהחלט להבין כמה לבם מר וכמה כעס הם מרגישים. זה לא אומר שאני לא מפחדת מהם כשהם מדברים על לחזור לגוש קטיף. היום ראיתי בטלויזיה רופא שהתגורר בגוש קטיף ועכשיו נלחם בעזה, והוא סיפר כמה לבו נשבר כשהודיעו שיוצאים מעזה, ופתאם חשבתי על משהו שאף אחד לא דיבר עליו וגם אני לא העליתי אותו בדעתי קודם לכן, שאולי נתניהו מפחד לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס כי הוא מפחד שבמקרה כזה הוא לא יוכל לעמוד בפני המתנחלים המאורגנים שירצו מיד ליישב את גוש קטיף בחזרה ושוב יצטרכו לשלוח חיילים להגן על יהודים שיחיו בתוך רצועת עזה והילדים שלהם יסעו לבית הספר באוטובוס ממוגן עם ליווי של חיילים מקדימה ואחורה כדי שאנשי החמאס לא יהרגו את החיילים וגם את הילדים אבל דוקא בגלל שהם יסעו ככה אנשי החמאס דוקא יהרגו גם את החיילים וגם את הילדים. המחשבה הזאת, שאולי שיקול מרכזי של נתניהו בהחלטות שלו איך להתמודד עם החמאס הוא החשש שלו מהפנאטיות של המתנחלים, המחשבה הזאת די מזעזעת אותי, שאולי נתניהו מפחד מהמתנחלים יותר ממה שהוא מפחד מהחמאס, ואולי הוא מציאותי בעניין הזה, למרות שאני יודעת שנתניהו גם הרבה פעמים מגזים בסכנות כי הוא די פחדן, שזה כמובן סימן לחכמה להיות פחדן, כי המציאות היא די מפחידה. במלחמה הזאת מאד קשה לי עם עצמי ובכלל כי כל מי שמדבר בטלויזיה מעצבן אותי, כמעט בלי הבדל מה דעתו. עו"ד טליה ששון עיצבנה אותי כשבאמצע הקרבות היא הציעה לדבר עם החמאס וללכת לקראתם, שזה די מפחיד שעורך-דין שאמור לדעת איך מנהלים משא ומתן מציע דבר כזה, לתת פרס למי שיורה עלינו כדי שילמד שכדאי לירות עלינו, וח"כ יריב לוין שנשאל אם לא צריך לדבר עם אבו-מאזן אמר שאין עם מי לדבר, כדי שנבין שאבו-מאזן הוא בדיוק כמו החמאס, שזה הדבר שהוא הכי נגד האינטרס של מדינת ישראל עכשיו, להתייחס לאבו-מאזן כמו לחמאס, כאילו מי שיורה על כל הערים שלנו רקטות ויוזם פיגועים רצחניים ומי שמנסה להסדיר את היחסים איתנו במשא ומתן ומדבר באומץ נגד חטיפת ורצח הנערים בגוש עציון הם בדיוק אותו הדבר, ואם הרשות הפלשתינית תקבל מאיתנו אותו יחס כמו החמאס, איזה אינטרס יהיה להם להתנהג אלינו אחרת מהחמאס? פתאם חשבתי ששני האנשים האלה, שהם מתנגדים פוליטים ואנשים לא טפשים בכלל, מכירים כל אחד רק סיסמה אחת שהם מדקלמים אותה בכל הזדמנות בלי לנסות בכלל להתבונן במציאות ולהתאים את הניתוח שלהם למורכבות של המציאות, ואז נחמן שי שגם היה בפאנל בתור השפוי המאוזן, אמר פתאם שהוא לא מוכן לקבל מציאות כזאת שתמיד יהיה בינינו לפלשתינים עימות, הוא לא מוכן לקבל את זה, ולא הבנתי מה הוא רוצה להגיד בזה. הרי יכול להיות שזו תהיה המציאות, אז מה זאת אומרת שלא נקבל אותה? פעם אבא שלי, שבניגוד לי מעולם לא חי מחוץ לישראל ולדעתי גם לא היה מסוגל לכך, אפילו לעבור מחיפה לירושלים הוא לא היה מסוגל, אמר לי שאם לא יהיה פה שלום עדיף שנלך מפה, ואני שכבר חויתי את החיים בגולה אמרתי לו לאן? אין לנו לאן ללכת, ואת המציאות חייבים לקבל בכל מקרה ולהתאים את עצמנו אליה. אבל יותר מכל האנשים האלה שהם קצת חד-ממדיים הרגשתי היום פחד מהרופא מגוש קטיף שאמר שהוא בטוח יחזור לשם, שאין בכלל ספק בדבר, וחשבתי שאולי גם נתניהו מרגיש בדיוק את הפחד הזה מהמתנחלים, ובדיוק הפחד הזה גורם לו לא להיכנס לעזה ולא להפיל את החמאס, שלפעמים אני מפחדת שאולי בסוף לא תהיה לישראל ברירה אלא לעשות את זה, כי החמאס עלול להביא למצבים שאי אפשר יהיה להמשיך לחיות ככה ויהיו מוכרחים לכבוש את רצועת עזה ולסלק אותם מהשלטון שם. אני מאד מקוה שלא נגיע לזה ולא נצטרך להתמודד עם התוצאות הלא רצויות של כיבוש מחדש כזה. קשה מאד להיות ראש ממשלה בכל מדינה ובוודאי בישראל, ואני מעריכה את נתניהו על המאמצים שהוא עושה ואני שותפה לפחד הזה שעלה בדעתי הערב וגרם לי להרגיש תחושה משונה ומאד לא נעימה. בכלל אני מחכה בדריכות רבה למחר בבוקר, לראות אם החמאס שוב יירה. אני מקוה שישראל תנצור את האש בינתיים גם אם החמאס יירה ושלפני שממשלת ישראל וצה"ל יעשו משהו שקודם כל יחשבו טוב טוב, כי כבר פגענו בעזה קשה מאד ואולי עכשיו צריך פשוט סבלנות ואיפוק, לא לירות אבל גם לא להיענות לשום דרישה מופרכת של החמאס, במיוחד אחרי שהם התנדבו להראות בטלויזיה שיש להם עוד הרבה מנהרות לאיים על חייהם של תושבי עוטף עזה, ולחכות בסבלנות שגם הם יתחילו להכיר במציאות, שאנחנו חיים פה ואנחנו יותר חזקים מהם. מאד לא קלה ההתמודדות הזאת אבל רוב האנשים בישראל הם אנשים מפוכחים ומאופקים ובכל מקרה לרובנו אין לאן ללכת, אז אנחנו נישאר פה ונתמודד עם המציאות מה שהיא לא תהיה, כי המציאות היא לא תכנית כבקשתך אלא משהו שצריכים ללמוד לחיות איתו, ורצוי מאד לעשות את זה בחכמה ולא בטיפשות.