מחשבות של שמאלנית לא מיואשת

מאז אתמול בערב אני הודפת התקפי זעם, קינות אבל וזעקות שבר של ידידי, קרובי ומכרי, שרוצים לפטר את עם ישראל על כך ששוב בחר לראשות הממשלה בנתניהו הרשע והגזעני – את שני הדברים נתניהו הוכיח אתמול בגדול, למי שהיו חסרות לו הוכחות לכך קודם לכן. בכל זאת, למרות שבהחלט הרגשתי ועדיין אני מרגישה צער על הקמתה של ממשלת ימין רשעה וגזענית, אינני מרגישה לא זעם, לא אבל ולא יאוש.

ראשית, לא מאד הופתעתי מתוצאות הבחירות. בכל יום במערכת הבחירות ספרתי מנדטים וניסיתי להרכיב קואליציות, אמנם על פי הסקרים, אבל גם על פי הסקרים שהחמיצו פנים לליכוד, לא הבנתי איך הרצוג יצליח להרכיב ממשלה. גם לא הבנתי מדוע מונים כל העת את כחלון וליברמן במרכז שיכול לשתף פעולה עם הרצוג. ליברמן וכחלון הם אנשי ימין שמבחינת דיעותיהם הפוליטיות נמצאים מימין לנתניהו, וגם שיתפו פעולה ביניהם לאורך כל מערכת הבחירות וסיכמו ביניהם על הסכם עודפים. כידוע לקוראי הותיקים, גם יאיר לפיד הוא בעיני איש ימין מובהק, גם אם חלק מהאישים הבולטים במפלגתו השתייכו בעבר למר"ץ. אבל גם עם "יש עתיד" גדולה יותר מכפי שהינה לאחר הבחירות, לא ראיתי כיצד יצחק הרצוג יכול להרכיב ממשלה, שהרשימה המשותפת איננה רוצה בשום אופן להשתתף בה גם אם יזמינו אותה, שהחרדים אינם רוצים לשבת בה יחד עם לפיד, מר"ץ איננה רוצה לשבת בה יחד עם ליברמן (בצדק לדעתי, לא כל עיקרון אפשר למכור כדי להרכיב ממשלה), ולפיד, ועוד יותר חברי מפלגתו הדתיים-לאומיים, אינם רוצים לשבת עם ה"זועביז", אמירה שבאמצעותה הגדיר "האח של נפתלי בנט" את מקומו בגוש הימין ולא בגוש השמאל.

שלא לדבר על ציפי לבני, שחברה למפלגת העבודה לא כדי להציל את מדינת ישראל ולהבטיח את עתיד ילדינו, אלא כדי להציל את עצמה מקץ הקריירה הפוליטית המשונה שלה. גם היא התקשתה לוותר על תמיכתה בעמדות ימניות וסלידתה מעמדות סוציאליסטיות, ולמעשה הובאה כדי לחזק את הרצוג במפלגה כנגד האגף החזק בקרב מצביעי העבודה של תומכי שלי יחימוביץ'. הרצוג בחר בהנהגה משותפת עם לבני מפני שהוא חושש מהנהגה משותפת עם יחימוביץ', לא מפני שאין לו אגו. עכשיו אנחנו כבר אחרי ההפסד בבחירות ואין צורך להמשיך עם הצביעות. לאורך כל מערכת הבחירות התעקשה לבני על זכותה לרוטציה בראשות הממשלה, למרות שידעה היטב כמה הדרישה הזו מופרכת ומעוררת כעס. זה שנזכרה לוותר יום לפני הבחירות, אחרי שהתברר לה מהסקרים הפנימיים בוודאות, שהמחנה הציוני עומד להפסיד, בעיקר כדי למנוע זעם כלפיה, היה כבר חסר כל ערך, ורק אותת למי שרגיש לסימנים כאלה על ההפסד הצפוי, כך לפחות חשבתי אני בצער, כששמעתי את ההודעה על ויתורה של לבני על הרוטציה ערב הבחירות, ואולי לכן לא הוכיתי בהלם כשהתפרסמו תוצאות המידגם ואחר כך תוצאות האמת. ציפי לבני הסכימה לוותר על הרוטציה רק כשהבינה שממילא אין למחנה הציוני שום סיכוי להרכיב ממשלה, בתקוה לצמצם את הפניית האצבע המאשימה כלפיה. כמובן זה לא אומר שאני מאשימה את ציפי לבני בהפסד. הרי לפני שהצטרפה ליצחק הרצוג ניבאו למפלגת העבודה רק שלושה עשר מנדטים, ויחד עם לבני הגיעה המפלגה לעשרים וארבעה מנדטים – שניים מהם הגיעו ממר"ץ, והשאר מאנשי "קדימה" ו"התנועה" לשעבר ומאוכזבי "יש עתיד" שהצביעו למפלגת העבודה לפני הקמתן של מפלגות אלה. כפי שהבחינו רבים לאורך כל מערכת הבחירות, גוש השמאל לא הראה גידול אמיתי בכוחו, ובלי גידול אמיתי אי אפשר לזכות בבחירות. לאורך כל מערכת הבחירות אמרתי לבני משפחתי הקרובים שאני מאד מתקשה לדמיין את הבוחר שקודם אמר לעצמו שבשום אופן לא יצביע למפלגת העבודה, ואחרי הצטרפותה של לבני התמלא פתאם רצון עז להצביע למפלגה הזאת. היה קשה לדמיין את הבוחר הזה כי הוא לא באמת קיים. הצטרפותה של לבני לעבודה והדיבורים על הרכבת הממשלה היו בסך הכל ספין מוצלח שתפס אצל מי שחולמים להיפטר מרשעותו וגזענותו של נתניהו, הוא לא באמת יצר סחף מהימין המתון אל השמאל כפי שקיוו אותם חולמים.    

ועוד סיבה שאינני יכולה להרגיש כעס על בוחריו של נתניהו, היא העובדה שאני מודעת היטב לגזענות האשכנזית כלפי בני עדות המזרח וכלפי הערבים, שלצערי מעצבת את היחסים החברתיים במדינת ישראל ובהתאם לכך את תוצאות הבחירות. צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות איך מערכת הבחירות הנוכחית משכפלת את עלבונם של המזרחיים, והעובדה שאריה דרעי הוא אדם שפל שעושה בעלבון הזה שימוש מניפולטיבי, איננה משנה את העובדה שגם העלבון וגם הסיבות לעלבון הן לגמרי ממשיות. גם פרישתו של כחלון מהליכוד איננה מנותקת מהעלבון הזה, ומי שראה את פרצופו של כחלון כשנתניהו הציג את הפוליטיקאי הותיק בוגר אוניברסיטת הרווארד בתור "הילד מגבעת אולגה", לא התפלא על הפרישה הזאת.

אפשר לייחס את הצטמקותו של "הבית היהודי" לקמפיין סכנת אובדן השלטון של נתניהו, ואולי יש בכך צדק מסוים, אבל הבית היהודי היה בתהליך מואץ של אובדן בוחריו המזרחיים מאז פרשת אלי אוחנה, שהעליבה את המזרחיים פעמיים: פעם אחת, כפי שביטא זאת היטב חבר הכנסת זבולון כלפה שפרש מן הבית היהודי בעקבות שיריונו של אלי אוחנה: "הרב בן-דהן וזבולון כלפה לא מספיקים, צריך כדורגלן", או במלים אחרות, במקום להבליט לציבור המזרחי את הרב המזרחי אלי בן-דהן והמחנך המזרחי זבולון כלפה, שמייצגים את המגזר הרוחני והחינוכי של הציבור המזרחי, נפתלי בנט מנסה לפנות למזרחיים באמצעות שחקן כדורגל מצליח, ובכך מביע את דעתו שהמזרחיים מתעניינים רק בכדורגל, משחק שגם אנשים דתיים אוהבים מאד, אבל חושבים לסוג של בידור ותו לא. כאשר אחד הדוברים בסדרת כתבותיו המצוינת של אבישי בן-חיים "השד העדתי הולך לקלפי", שאני ממליצה לכל מאוכזבי וזועמי השמאל לצפות בה בעיון אם טרם עשו זאת, תיאר את נפתלי בנט כ"שביעיסט", שחושב "שחילוניים מעשנים סמים ומביא את ינון מגל, ושמזרחיים מתעניינים בכדורגל ומביא את אוחנה", הוא דיבר מלבי. במשפחה אנחנו קוראים לנפתלי בנט ה"מדריך מבני-עקיבא". מתארים אותו בתקשורת כאדם פתוח ורחב-אופקים, אבל הוא וחברתו איילת שקד מייצגים צרות-אופקים וחשיבה סטריאוטיפית איומה. פרישתו של אוחנה בגלל התבטאויות גזעניות של דתיים אשכנזים ברשימת הבית היהודי כבר היתה העלבון השני. בתקשורת הבינו את העלבון השני, אבל מלבד אבישי בן-חיים איש לא נתן את הדעת על העלבון הראשון. לציבור המזרחי יש מספיק משכילים שיכולים לייצג אותו בכבוד רב, אחד מהם הוא משה כחלון, והגיע הזמן להפסיק לקרוא לו "הילד מגבעת אולגה" וגם מספיק לקרוא לו "המלך מהגבעה". כשקוראים לנתניהו "הקיסר מקיסריה" מתארים ישוב שנתניהו בחר להתגורר בו והתנהגות שהוא אימץ לעצמו, למורת-רוחם של רבים. כשקוראים לכחלון "המלך מהגבעה" רק מתארים את העובדה שהוא נולד בגבעת-אולגה, והמלוכה כביכול איננה טבעית לו, כי היא נועדה כביכול לקיסרים מקיסריה. כחלון לא בחר להיוולד בגבעת-אולגה, זו פשוט עובדה בביוגרפיה שלו, היא לא רלוונטית לביוגרפיה שלו יותר מהעובדה שנתניהו נולד בירושלים. לבזות אדם על מקום הולדתו, ולו גם בדרך של מחמאה כביכול, כמו גם על כל עובדה אחרת שאיננה פרי בחירתו ורצונו אלא תוצר גורלו, לא מיותר להזכיר לנתניהו שוב ושוב היום, זה מעשה בזוי, ויש עליו מחיר, שנתניהו לא תמיד מרוויח ממנו – כמו במקרה של כחלון הוא גם משלם עליו. גם על העלבון כלפי ציבור הבוחרים הערבים הוא ישלם בסופו של דבר, גם אם בינתיים נדמה שרק הרוויח ממנו.

כן רבותי, החילוניים שמתנשאים על דתיים ומזרחיים, הדתיים שמתנשאים על חילוניים ומזרחיים, כל צירופי המוצא והאמונה והמעמד שחשים שהם טובים מאחרים – מי שאתם מתנשאים עליו לא יצביע לכם, ומי שאתם מזדרזים עכשיו להגדיר כטיפש, בור, פרימיטיבי, אטום, גזעני ואכול-שנאה, בעוד אתם עצמכם משדרים בדבריכם חלק נכבד מהתכונות האלה, לא יצביע לכם. אנשים לא מצביעים למי שמעליב אותם, ועלבון הוא הדבר הכי בלתי ניתן לתיקון, אז היזהרו בדבריכם ובמקום לכעוס תחשבו איפה אפשר לתקן.

ואל תמהרו לנבא נבואות זעם על הגורל הנורא הצפוי לישראל. ברק אובמה הוא למרבה הצער אדם שבז לחלשים ומתבטל בפני בעלי הכוח, וכעת כשנתניהו חזק מאד הוא יתנהג אליו טוב יותר מאשר קודם לכן. בטיפשות ובאטימות שמאפיינות את כל התנהלותו במדיניות החוץ שלו ובמיוחד כלפי ישראל, הוא הקים מהומה מוגזמת סביב נאומו של נתניהו בקונגרס שחצתה כל גבול של נימוס דיפלומטי. גם אם הביקור לא תואם כנדרש היה אובמה עושה שירות טוב בהרבה לעצמו ולמטרותיו אילו במקום לתקוף את נתניהו בכל התותחים העומדים לרשותו, היה מקבל אותו לשיחה קצרה ובלתי מחייבת בבית הלבן, ומזמין לשיחת גומלין באותו שבוע גם את יצחק הרצוג. בכך היה מראה על יחס שיוויוני למתמודדים בבחירות בישראל, ולא מעיר בלב יהודים רבים את העלבון האנטישמי, עלבון חמור בהרבה מהעלבון המזרחי, שחי מאד בלב יהודים רבים, והזילזול שמזלזלים בו הבוטים שבאנשי השמאל איננו מועיל למחנה בבחירות. עבור יהודים רבים שחיים בישראל, אבל חיו חלק מחייהם בחו"ל, וגם בשבילי אישית כמובן, חוויית המיפגש עם הרוע האנטישמי היא חוויית יסוד בחיים, חוויה פוצעת ומעצבת לכל החיים. מי שבחר לראיין ערב הבחירות דוקא את איש הוואפן-אס-אס גינתר גראס, שמעולם לא נטש באמת את דיעותיו הנאציות, ולהציגו כמי שתומך במחנה השמאל בישראל, הוא האחרון שצריך להתפלא שהוא נשאר לבד עם גינתר גראס, ועם ישראל בהמוניו דוקא לא בא. למראה הכתבה הזו שעמדה ערב הבחירות לפחות לזמן מה בראש אתר החדשות של "הארץ", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ואולי גם בגלל זה אני מתקשה להשתתף בצערם של גינתר גראס וחבריו בעיתון "הארץ" על כך שתוצאות הבחירות לא שימחו אותם. אם השמאל רוצה לזכות בבחירות, שייפרד מכמיהתו לברלין ויתחיל לעלות לירושלים. אני ללא ספק אשה סנטימנטלית, מעולם לא הכחשתי זאת, ונדמה לי שהשמאל יזכה בבחירות רק כשהוא יצליח להתלהב מהעיר שאליה כמה עם ישראל אלפיים שנה, ושמתגוררים בה כמעט מיליון אנשים שהם אכן שקופים למרבית אנשי השמאל, לפחות כפי שהוא מתלהב מבירת הרייך השלישי. אולי צריך להוסיף כאן שמי שרוצה שמדינת ישראל תלך בדרך שהוא מאמין בה, איננו יכול לשבת על המזוודות ולאיים לברוח בכל פעם שהוא נכשל בבחירות. ישראל היא מדינה עבור מי שאין לו מקום אחר, ורק מי שאין להם מקום אחר יקבעו את פני דיוקנה.

אם נפרדים מחלומות השוא והתקוות המנופצות ובוחנים את תוצאות הבחירות בפיכחון, רואים שהליכוד גדל על חשבון הבית היהודי, על חשבון ישראל ביתנו, וגם על חשבון יחד שלא עברה לשמחתי את אחוז החסימה, וזאת דוקא התפתחות חיובית, גם אם היא כואבת למי שרצה להיפטר מנתניהו. עדיף שציבור הבוחרים יתכנס למפלגות גדולות יותר שחשות יותר אחריות לאומית ופחות נוטות לקיצוניות. אני מרשה לעצמי להביע גם את תקוותי שזהבה גלאון לא תפרוש מהחיים הפוליטיים, אלא תוביל את מר"ץ לאיחוד, לפחות איחוד טכני, עם המחנה הציוני, ושבבחירות הבאות כל המחנה שמאמין שיש עם מי לדבר וחייבים לדבר ולהגיע להסכם עם הפלשתינים ילך בגוש אחד. מהפסדים אפשר ללמוד ואפילו להיבנות – זיכרו שנתניהו זכה פעם רק בשנים-עשר מנדטים ופרש מהפוליטיקה, שלא לדבר על בגין שהיה שלושים שנה באופוזיציה לפני שעלה לשלטון. הפסד בבחירות איננו אסון, ובמקום לקלל את הבוחרים שלא הצביעו כפי שרצינו, עדיף לנסות להבין אותם ולחשוב איפה אפשר לתקן ומה כדאי לשנות.

כבקרת רועה עדרו

אתמול מאד רציתי לברוח מהבחירות, כבר לא יכולתי להאזין אפילו לחדשות, וחשבתי על האביב המתפרץ בכל מקום, שפע הפרחים בעמק המצלבה שעונותיהם התבלבלו אלה באלה, הכלניות בעשב הירוק והרקפות מתחת לסלעים וגם מעליהם, ופרחי העולש הכחולים ושדות המרגניות, ומשפחת הארנבים שמצאה מקלט במחילות שמתחת לסלעי עמק המצלבה, ובשעות שליוות, כשאושר איננו בסביבה, יוצאת ללחך את העשב, והסביונים וציפורני החתול והחרדלונים והחלבלובים שמצהיבים בעמק, ופרחי מקור החסידה הסגולים והתלתן וכל אלה שאת שמם לא ידעתי, ואפילו אושר, שפרחים אינם מדברים אליו, והרבה יותר מטיולים בעמק ובהר הוא מעדיף לשוטט ברחובות ובמיוחד בחנויות שקונים בהן משהו לאכול, נהנה בכל זאת להתגלגל בעשב וללחך את גבעוליו, לפני שהוא מתחיל לרדוף אחרי הארנבות שריחן מטריף את נחיריו, ואתמול, אחרי שגרר אותי לחנות החיות הסגורה בתקוה לחטיף – החנות הזאת חביבה עלינו מפני שמוכרים בה רק דברים לחיות ואין מוכרים בה את החיות עצמן - ומשם משך אותי אל חורשת הירח ההולכת ומתכלה תחת דחפורים ובנייה בלתי נפסקת, נעצרנו בפינת החי של מדרשיית הרטמן, ושם בחצר רצה במעגל מסביב לבריכה חבורת גדיים רכים, מראה משובב נפש מאין כמוהו, בעוד אבותיהם מכרסמים את עלי העצים ואמותיהם נחות עייפות, רציתי להישאר שם עוד אבל אושר משך אותי אל חורשת הירח, שם נתקל בכלבה אימתנית, גדולה אפילו ממנו, שהבריחה אותו בכמה נביחות חזרה אל הרחוב והלכנו הביתה, הוא מלא מרץ ועזוז, ואני מכתתת רגליים עייפות וכואבות, ובבית חיפשתי מדרש נאה לגדיים הרכים וראיתי שבתנ"ך כמעט תמיד נזכרים גדיים רכים כמאכל, ולא על כך רציתי לחשוב, ורק חשבתי "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם: ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. (ישעיהו י"א)" ורציתי קצת לבכות וקצת לצחוק, על הימים שבהם אריות יאכלו תבן, ועל ימינו אנו שהאנשים אוכלים בהם תבן וחצץ. ונזכרתי בשיר השירים "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", ששם נזכרו גדיות ולא גדיים, אולי מפני שהכוונה לנערות הכלה ולא לגדיות, ואולי הרעיה שהיא גם רועה איננה רועה גדיים אלא גדיות, מי יודע. האם גם לחיות משנה אם נולדת להן בת או בן? הייתי רוצה לדעת. ובבוקר קראתי שוב ביומניה של לאה גולדברג והיא כתבה על אהבת נעוריה "כל רגשותי שיר השירים, יצירה שאין לה עוד סוף". רק בת שלוש-עשרה היתה כשכתבה את המלים האלה, שכל היום הדהדו בראשי: "כל רגשותי שיר השירים". אם הייתי כותבת ספר על לאה גולדברג כך הייתי קוראת לו, "כל רגשותי שיר השירים". הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך. אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. ובמדרש רבה: "הגידה לי שאהבה נפשי. רבי יהודה בן רבי סימון פתר קרייה במשה – כלומר שבמשה רבנו מדובר – בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לך ואשלחך אל פרעה, אמר לו: בי ה', כל הדברים האלו יכולין להיעשות: מה אני יכול לעמוד בכל האוכלוסין הללו: כמה חיות יש בהן, כמה מעוברות יש בהן, כמה תינוקות יש בהן, כמה מיני מזונות התקנת להם לחיות שבהן, כמה מיני רכוכין (מתנות כהונה מפרש לחמניות שרוככו בשמן, וחשבתי שאולי דיסה) התקנת למעוברות שבהן, כמה מיני קליות ואגוזים התקנת לתינוקות שבהן. איכן פירושו של דבר כאן. הגידה לי שאהבה נפשי: אומה שאהבה נפשי, אומה שנתתי נפשי עליה. ונזכרתי שאמר משה במקום אחר (במדבר י"א) "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר יישא האוֹמֵן את היונק?" וה' נתן לו שבעים עוזרים שישאו איתו במשא, כי המשא כבד מאד, ומשה אמר "לא אוכל אני לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני", כי יש הבורחים מן המשא ויש המבקשים לשאת בו, אבל האם יוכלו לשאת את משא העם הזה כאשר יישא האוֹמֵן את היונק? כמה מיני מזונות יתקינו לו, וכמה קליות ואגוזים לתינוקות?

ואומר מדרש רבה: "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (מחסה). כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל."

וחשבתי שלפני כל המידות שמונים ברועים העמיד הקדוש ברוך הוא את מידת הרחמים. רועה צריך שיהיו לו רחמים על עדרו, ורועה צריך להיות רואה את הקטנים ואת הזקנים, ורועה צריך, שאפילו ברח לו גדי אחד ירוץ אחריו וירכיבנו על כתפו. ומדרש רבה אומר: אין הקדוש ברוך הוא נותן גדוּלה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדוּלה. בדבר קטן ולא בדבר גדול, ולפני כל המידות במידת הרחמים.

ואמר הנביא יחזקאל (ל"ד): "הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו הרועים. את החֵלֶב תאכלו, ואת הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו, הצאן לא תִּרעו? את הנַחְלוֹת לא חיזקתם,  ואת החולָה לא ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם ואת הנידחת לא השיבותם, ואת האובדת לא ביקשתם, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך:"

ואמר הנביא יחזקאל (שם): "לכן הרועים, שמעו דבר ה': כה אמר ה' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאוכלה: כי כה אמר ה': הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל."

צאי לך בעקבי הצאן נאמר, ואף אנו נצא לחפש לנו רועה, ונתפלל שלפני כל המידות תהיה לו מידת הרחמים, שלא יהיה אוכל את חֵלְבּנו ולובש את צמרנו אלא יִרְעֵנוּ ברחמים כבקרת רועה עדרו, את האובדת יבקש ואת הנידחת ישיב ולנשברת יחבוש ואת החולה יחזק, כבקרת רועה עדרו.

       

לאה גולדברג על מכס ברוד ופרנץ קפקא

מאז שקראתי את ספרה היפה של יפעת וייס "נסיעה ונסיעה מדומה" (מרכז זלמן שז"ר) על תקופת לימודיה של לאה גולדברג בגרמניה, חזרתי לעסוק בלאה גולדברג. היום קניתי את יומניה, שיצאו בספריית פועלים בשנת 2005. לגמרי במקרה פתחתי בכפולת עמודים מיולי 1939:

"בלילה חלום – אני מסדרת את יומני (כמה מחברות) במגרות שולחן הכתיבה. כנראה השפעת יומניו של קפקא."

ולמחרת היא כותבת: "קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם." מספרת שתירגמה "שלושה משירי קפקא", אבל "רק אחד במאה אחוזיו". כמה חבל שלא העתיקה אותם ליומן. כעת אינני יודעת אם אצליח למצוא אותם.

ובאותו יום היא כותבת:

ברוד אמר לי: Der Frieden – das ist ein Gasos trinkendes Volk…

שזה בעברית: השלום הוא שהעם שותה גזוז.

דבר מוזר לומר ימים ספורים לפני שפרצה הגרועה במלחמות.

*

האם מכס ברוד שהכירה במערכת "דבר", כאשר תירגמה את טוריו לעיתון, תחת השם "פנקס קטן" לעברית, הוא שהשפיע עליה לקרוא את קפקא? כי היא מספרת שב"חבורת יחדיו", חבורת המשוררים שעליה נימנו מקורביה שלונסקי ואלתרמן, לא מצאו עניין ביומניו של קפקא.

ב-14 בספטמבר 1939, בעודה שוהה בבית ההבראה "בית דניאל" בזיכרון יעקב, היא כותבת:

"קראתי מחצית "אמריקה" [הנעדר] של קפקא. הספר טוב לאין ערוך יותר מאשר שיערתי על פי דברי ברוד."

ומיד אחר כך היא כותבת:

"אגב ברוד – משהו לא הוגן כאן. אני מחשיבה בו כמעט רק את קפקא (כלומר: בספרות שלו). ואילו מישהו היה מכבד אותי משום שאני מכירה ואוהבת את שירי נתן [העורכים הוסיפו בסוגריים "אלתרמן"]?

מכאן שכבר מראשית היכרותם נמשכה רק לקרבתו של ברוד לקפקא, אבל לא מצאה עניין בכתיבתו של ברוד, וכבר כאן זרעי המחלוקת ביניהם, חודשים ספורים אחרי עלייתו של ברוד לארץ, וארבע שנים לפני שגולדברג קטלה בביקורת שפירסמה ב"דבר" את המחזה "בת-יפתח", שברוד שיכתב מיצירתה של חוה בושוויץ, שעל כך ראו רשימתי "מכס ברוד נעלב מלאה גולדברג".

*

בסוף אותו רישום מן ה-14 בספטמבר 1939 היא כותבת:

"אני כותבת בימי המלחמה, שעל אף כל ההוכחות ה"מוסריות" לטובתה, אין לי אליה אלא יחס של פחד על הרס חיי שלי (מעניין: סימן שיש מה להרוס, סימן כי יקר משהו אפילו בצורה זאת של החיים!) ועל הרס התרבות בכל העולם. בניצחון הצדק על ידי המלחמה הצודקת ביותר אינני מאמינה. אינני קוראת עיתונים."

אני מקוה בשבילה שלא ביטאה את הדברים האלה באותם ימים מחוץ ליומן.

* 

חמש-עשרה שנים אחר-כך, ביולי 1954 היא מורידה על יצירתו של ברוד את הגרזן, הפעם רק ביומנה:

"אתמול אצל מכס ברוד. הוא קרא פרק איום מתוך Armer Cicero. איזה נושא נהדר ואיזו כתיבה עלובה! חשבתי מה היה עושה ממנו – תורנטון ויילדר מזה והרמן ברוך מזה. אבל זה היה ברוד!

היו רק כמה פסוקים הומוריסטיים מוצלחים. בעצם, למה לא היה מראש הומוריסטי?

אני רוצה לכתוב משהו טוב.

סיימתי את השיר השני של דנטה. אתמול, כאשר קרא ברוד, התנהגתי בחזירות. כשהיה משעמם ביותר, אמרתי בלבי את הקומדיה האלוהית.

זו הצלתי עכשיו"

יותר לא כתבה על מכס ברוד.

חיפשתי בשקיקה מה עוד כתבה על קפקא. שנתיים קודם לכן, ביולי 1952, היא מספרת על ערב בבית ידידיה הקרובים, המשורר לודויג שטראוס ואשתו אוה, היא נהנית משיחה עמהם על בלזאק, שסצינה בסיפורו "הקולונל שאבר" מזכירה לה את "המשפט" של קפקא.   

כמה הייתי רוצה לשמוע את מחשבותיה על קפקא. אולי כתבה אותן במקום אחר?

אם לא זה כל כך חבל.

למי מצביעים

היום נסעתי וראיתי כל הזמן שלטים גדולים עם תמונות של נתניהו ונפתלי בנט וכתובת: "עם ביביבנט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח", וחשבתי מה חושבים אזרחים ערבים כשהם רואים שלט כזה. כי מה השלט הזה רוצה לומר? שאם תהיה ממשלה בלי נתניהו ובנט הפלשתינים ייעלמו? האם במקרה שתעלה ממשלה שתחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים, ואני מאד מקוה שכך יקרה, האם הפלשתינים יפסיקו להיות בחלקם אזרחי ישראל ובחלקם שכנים שלנו? איזו אמירה מבזה כלפי הפלשתינים כלולה בשלט הזה.

הסתכלתי של מי השלטים האלה וראיתי שכתוב "קבוצת המומחים לשלום וביטחון", שקראתי עליהם באתר שלהם שהם קבוצה של כאלף בכירים לשעבר מכל זרועות הביטחון והם תומכים בהסדר מדיני כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי. לפי השלט הזה נראה יותר שהם תומכים בהסדר מדיני מתוך שנאה וגזענות כלפי הערבים. יש נטייה כזו לשמאל להתעלף מרוב התפעלות מאנשים כאלה עם עבר ביטחוני עשיר שתומכים כביכול בשלום עם הפלשתינים, אבל בעצם לא רוצים שלום עם הפלשתינים, שזה אומר לחיות ביחד ולשתף פעולה בכל מיני תחומים שיש בהם עניין משותף, כמו מסחר, תיירות, תרבות, מדע, בריאות, וסתם חיי יומיום, אלא רוצים להיפטר מהם ולא לראות אותם יותר.

אתמול דיבר בעצרת של השמאל בכיכר רבין – לא הייתי שם, רק ראיתי בטלויזיה – ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ואנשים מאד התרגשו ממנו, ואולי הוא אפילו צודק, אני לא מבינה בזה מספיק בשביל לדעת אם כן או לא, אבל אני יודעת שהוא האיש שעמד מאחורי הרצח חסר האחריות בעיניי של מחמוד אל-מבחוח, רצח שסיכן חיים של עשרות ישראלים. אולי הוא צודק בויכוח שלו עם נתניהו, אין לי מושג אם כן או לא, אבל אני לא סומכת על שיקול הדעת שלו יותר משאני סומכת על שיקול הדעת של נתניהו, כלומר אני לא סומכת עליו בכלל, ובעיניי כל מלחמת העולם בין נתניהו וברק לדגן ולאשכנזי וגנץ אם לפעול באיראן או לא, היא מלחמה בין אנשים עם הרבה ניסיון וידע ביטחוני אבל בלי שום אמינות מבחינתי, כי הם אנשים שאכפת להם בעיקר מעצמם ולא ממש אכפת להם מהחיים של אנשים אחרים, שגרים ברמת-גן או בעוטף עזה, זה לא ממש משנה מבחינת חוסר האכפתיות הכולל שכולנו עטופים בו, וכולנו מיואשים ממנו. אני לא יודעת אם ישראל מסוגלת ואם כדאי לה לפעול באיראן או לא, אבל אני לא מאמינה לאיש מן המשתתפים בויכוח שהעמדה שלו היא ישרה וערכית ונקייה ממניעים אישיים.

תמיד מאד קשה לי להיווכח שהאנשים שאולי תומכים באותה מפלגה שאני מצביעה לה, הם אנשים שאני ממש לא רוצה להיות חברה שלהם. להצביע למפלגה זו אחת הצורות שבה אזרח מגדיר את עצמו כלפי המדינה והחברה שלו, והמרכיב הכי חשוב של ההגדרה העצמית הזו על ידי הצבעה, היא להרגיש טוב עם האנשים שמצביעים כמוך, להרגיש שאתם חלק מעניין משותף. לכן השאלה שאזרחים שואלים את עצמם כשהם הולכים להצביע, זה לא איזו מפלגה תייצג אותם ותשרת אותם הכי טוב, וגם לא מי יותר מתאים לכהן כראש הממשלה, אלא מי הם ולאן הם שייכים. השאלה האם המפלגה שירתה אותם היטב לא רלוונטית, כי אנשים לא מצביעים למישהו שהם לא מרגישים שום שייכות אליו, כי זה סותר את ההגדרה העצמית שלהם. בבחירות ההגדרה העצמית היא הכל, לכן מישהו שהבוחרים אוהבים ומזדהים איתו כמו יאיר לפיד מצליח בבחירות, למרות שרוב הבוחרים שלו הרבה יותר עניים ממנו, כי להצביע ליאיר לפיד, בשביל הרבה אנשים בישראל, מגדיר אותם כמו שהם רוצים להגדיר את עצמם, והשאלה אם הוא היה שר אוצר טוב או גרוע הרבה פחות רלוונטית להם. בבחירות כמו במשפחה, אתה מצביע למי שאתה מרגיש אליו שייכות, לאו דוקא למי שיותר טוב אליך ועוזר לך יותר. אתה יכול לקלל את המשפחה אבל אתה לא יכול להתנכר לעובדה שאתה חלק ממנה, וככה אנשים מחליטים איך להצביע וככה הם גם מצביעים.

ואני מרגישה מוזר. כששקלתי להצביע לרשימה הערבית המשותפת, כמחאה על הרבה דברים, על העלאת אחוז החסימה במטרה לפגוע בערבים, על האופן שבו השתלטה ציפי לבני על מפלגת העבודה ודרשה רוטציה בראשות הממשלה כאילו יש לה ארבעים מנדטים, ועל החיבור בינה להרצוג שמרגיז אותי כל יום מחדש כשהם מסתובבים תמיד ביחד ותמיד היהירות שלה מדהימה כשם שהיא מקוממת, ראיתי בטלויזיה כמה אנשים שמצביעים לרשימה המשותפת והבנתי שאני ממש לא שייכת לשם, אפילו בתור מחאה לא. עכשיו כשראיתי את המודעות של המומחים לשלום וביטחון שיש להם כנראה הרבה מאד כסף, אני שוב שואלת את עצמי מה אני עושה עם האנשים האלה, שנמצאים כביכול במחנה שלי. יש בוודאי אנשים שחושבים שהמחשבות האלה אינן במקום כשהולכים לבחירות, ויש להם המון נימוקים רציונליים לזה. אני חושבת שמי שחושב שאנשים, כולל אלה שמטיפים לאחרים להצביע לפי האינטרס הלאומי, מי שחושב שמישהו מהם מצביע בגלל הניסיון הביטחוני שלו, איננו יודע דבר על מהות הבחירות, שהיא מהות של אמור לי מי אתה ואומר לך למי אתה מצביע, או אמור לי למי אתה מצביע ואומר לך מי אתה. אנשים מצביעים למפלגה שהם מרגישים שייכים אליה, ולאנשים כמוני, שלא מרגישים שייכים לכלום, קשה מאד למצוא למי להצביע, כי אנחנו לא במפלגה ולא במשפחה, ובעיקר אנחנו מרגישים כמו אורחים לא-קרואים במסיבה, שמישהו שאיננו מכירים משמיע בה כל הזמן מוסיקה מאד לא ערֵבה לאוזנינו, והרבה יותר מדי חזקה.