יום ראשון, 8 במרץ 2015

למי מצביעים



היום נסעתי וראיתי כל הזמן שלטים גדולים עם תמונות של נתניהו ונפתלי בנט וכתובת: "עם ביביבנט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח", וחשבתי מה חושבים אזרחים ערבים כשהם רואים שלט כזה. כי מה השלט הזה רוצה לומר? שאם תהיה ממשלה בלי נתניהו ובנט הפלשתינים ייעלמו? האם במקרה שתעלה ממשלה שתחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים, ואני מאד מקוה שכך יקרה, האם הפלשתינים יפסיקו להיות בחלקם אזרחי ישראל ובחלקם שכנים שלנו? איזו אמירה מבזה כלפי הפלשתינים כלולה בשלט הזה.
הסתכלתי של מי השלטים האלה וראיתי שכתוב "קבוצת המומחים לשלום וביטחון", שקראתי עליהם באתר שלהם שהם קבוצה של כאלף בכירים לשעבר מכל זרועות הביטחון והם תומכים בהסדר מדיני כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי. לפי השלט הזה נראה יותר שהם תומכים בהסדר מדיני מתוך שנאה וגזענות כלפי הערבים. יש נטייה כזו לשמאל להתעלף מרוב התפעלות מאנשים כאלה עם עבר ביטחוני עשיר שתומכים כביכול בשלום עם הפלשתינים, אבל בעצם לא רוצים שלום עם הפלשתינים, שזה אומר לחיות ביחד ולשתף פעולה בכל מיני תחומים שיש בהם עניין משותף, כמו מסחר, תיירות, תרבות, מדע, בריאות, וסתם חיי יומיום, אלא רוצים להיפטר מהם ולא לראות אותם יותר.
אתמול דיבר בעצרת של השמאל בכיכר רבין – לא הייתי שם, רק ראיתי בטלויזיה – ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ואנשים מאד התרגשו ממנו, ואולי הוא אפילו צודק, אני לא מבינה בזה מספיק בשביל לדעת אם כן או לא, אבל אני יודעת שהוא האיש שעמד מאחורי הרצח חסר האחריות בעיניי של מחמוד אל-מבחוח, רצח שסיכן חיים של עשרות ישראלים. אולי הוא צודק בויכוח שלו עם נתניהו, אין לי מושג אם כן או לא, אבל אני לא סומכת על שיקול הדעת שלו יותר משאני סומכת על שיקול הדעת של נתניהו, כלומר אני לא סומכת עליו בכלל, ובעיניי כל מלחמת העולם בין נתניהו וברק לדגן ולאשכנזי וגנץ אם לפעול באיראן או לא, היא מלחמה בין אנשים עם הרבה ניסיון וידע ביטחוני אבל בלי שום אמינות מבחינתי, כי הם אנשים שאכפת להם בעיקר מעצמם ולא ממש אכפת להם מהחיים של אנשים אחרים, שגרים ברמת-גן או בעוטף עזה, זה לא ממש משנה מבחינת חוסר האכפתיות הכולל שכולנו עטופים בו, וכולנו מיואשים ממנו. אני לא יודעת אם ישראל מסוגלת ואם כדאי לה לפעול באיראן או לא, אבל אני לא מאמינה לאיש מן המשתתפים בויכוח שהעמדה שלו היא ישרה וערכית ונקייה ממניעים אישיים.
תמיד מאד קשה לי להיווכח שהאנשים שאולי תומכים באותה מפלגה שאני מצביעה לה, הם אנשים שאני ממש לא רוצה להיות חברה שלהם. להצביע למפלגה זו אחת הצורות שבה אזרח מגדיר את עצמו כלפי המדינה והחברה שלו, והמרכיב הכי חשוב של ההגדרה העצמית הזו על ידי הצבעה, היא להרגיש טוב עם האנשים שמצביעים כמוך, להרגיש שאתם חלק מעניין משותף. לכן השאלה שאזרחים שואלים את עצמם כשהם הולכים להצביע, זה לא איזו מפלגה תייצג אותם ותשרת אותם הכי טוב, וגם לא מי יותר מתאים לכהן כראש הממשלה, אלא מי הם ולאן הם שייכים. השאלה האם המפלגה שירתה אותם היטב לא רלוונטית, כי אנשים לא מצביעים למישהו שהם לא מרגישים שום שייכות אליו, כי זה סותר את ההגדרה העצמית שלהם. בבחירות ההגדרה העצמית היא הכל, לכן מישהו שהבוחרים אוהבים ומזדהים איתו כמו יאיר לפיד מצליח בבחירות, למרות שרוב הבוחרים שלו הרבה יותר עניים ממנו, כי להצביע ליאיר לפיד, בשביל הרבה אנשים בישראל, מגדיר אותם כמו שהם רוצים להגדיר את עצמם, והשאלה אם הוא היה שר אוצר טוב או גרוע הרבה פחות רלוונטית להם. בבחירות כמו במשפחה, אתה מצביע למי שאתה מרגיש אליו שייכות, לאו דוקא למי שיותר טוב אליך ועוזר לך יותר. אתה יכול לקלל את המשפחה אבל אתה לא יכול להתנכר לעובדה שאתה חלק ממנה, וככה אנשים מחליטים איך להצביע וככה הם גם מצביעים.
ואני מרגישה מוזר. כששקלתי להצביע לרשימה הערבית המשותפת, כמחאה על הרבה דברים, על העלאת אחוז החסימה במטרה לפגוע בערבים, על האופן שבו השתלטה ציפי לבני על מפלגת העבודה ודרשה רוטציה בראשות הממשלה כאילו יש לה ארבעים מנדטים, ועל החיבור בינה להרצוג שמרגיז אותי כל יום מחדש כשהם מסתובבים תמיד ביחד ותמיד היהירות שלה מדהימה כשם שהיא מקוממת, ראיתי בטלויזיה כמה אנשים שמצביעים לרשימה המשותפת והבנתי שאני ממש לא שייכת לשם, אפילו בתור מחאה לא. עכשיו כשראיתי את המודעות של המומחים לשלום וביטחון שיש להם כנראה הרבה מאד כסף, אני שוב שואלת את עצמי מה אני עושה עם האנשים האלה, שנמצאים כביכול במחנה שלי. יש בוודאי אנשים שחושבים שהמחשבות האלה אינן במקום כשהולכים לבחירות, ויש להם המון נימוקים רציונליים לזה. אני חושבת שמי שחושב שאנשים, כולל אלה שמטיפים לאחרים להצביע לפי האינטרס הלאומי, מי שחושב שמישהו מהם מצביע בגלל הניסיון הביטחוני שלו, איננו יודע דבר על מהות הבחירות, שהיא מהות של אמור לי מי אתה ואומר לך למי אתה מצביע, או אמור לי למי אתה מצביע ואומר לך מי אתה. אנשים מצביעים למפלגה שהם מרגישים שייכים אליה, ולאנשים כמוני, שלא מרגישים שייכים לכלום, קשה מאד למצוא למי להצביע, כי אנחנו לא במפלגה ולא במשפחה, ובעיקר אנחנו מרגישים כמו אורחים לא-קרואים במסיבה, שמישהו שאיננו מכירים משמיע בה כל הזמן מוסיקה מאד לא ערֵבה לאוזנינו, והרבה יותר מדי חזקה.