אין אמנות תמימה

כשתהיתי ביני לביני אם ראוי שמשרד החינוך יממן צפיית תלמידים בהצגה שמבוססת על סיפורו של מחבל רוצח ומבליטה את צדדיו האנושיים, חשבתי לעצמי מה אנשים בשמאל שאומרים שאסור לצנזר אמנות היו אומרים אם מישהו היה עושה סרט על יגאל עמיר ומראה איך הוא מעביר את הזמן בכלא וכמה הוא מתגעגע ללריסה ולבן שלו ומשרד החינוך היה מכניס את הסרט הזה לסל התרבות של התלמידים, ויום אחר כך שלמה וישינסקי העלה את אותה מחשבה בטלויזיה, ואז התברר שהמחשבה התיאורטית הזאת היא לגמרי מציאותית, ושסרט כזה כבר מתחרה על פרס הסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים. מילא אם הוא רק היה נעשה ומוצג, אבל זה שמתעקשים עוד להעמיד אותו לתחרות, כדי שיוכל גם לזכות בפרס, זה דבר בלתי נסבל עבורי. אם יש עמדה שמקוממת אותי, זו ההתיחסות לאמנות כאילו היא נמצאת בספירה אחרת, טהורה ועילאית מכדי שישפטו אותה שיפוט מוסרי. אמנות היא צורת ביטוי שמעבדת את המציאות בדרך שמדגישה את המימדים האסתטיים והרגשיים שלה, ולכן מצליחה לא פעם להתעלות מעל למציאות הרגילה ולחדור בעוצמה רבה פי כמה לתודעתנו וללבנו. זה לא הופך את האמנות לדבר תמים וטהור, ההיפך הוא הנכון. אמנות היא כלי רב עוצמה, והשימוש בו, כמו בכל צורת ביטוי אנושית, כשם שהוא יכול להיות כן וטהור, יכול גם להיות מרושע וזדוני. אחד הדברים הלא הגונים שאמנות יכולה לעשות, הוא להתכחש למניעים האמיתיים שלה. הרי הבמאים שעשו את הסרט על יגאל עמיר לא עשו את הסרט כי הם רצו להראות יחסים בין אבא ואמא וילד, וגם לא בגלל שהם רצו להראות לנו יחסים של אסירים עם בני משפחותיהם. הם עשו את הסרט על יגאל עמיר מפני שהוא רצח את ראש הממשלה יצחק רבין שכרת הסכם עם הפלשתינים, והם עשו את הסרט כפי שעשו, כדי להראות לנו כמה יגאל עמיר הוא אדם אנושי ונחמד וכמה הוא ובני משפחתו סובלים, מפני שכך הם מנסים לתת לגיטימציה למעשה שלו. ודברים דומים הרגשתי כשקראתי את הראיון ב"גלריה" עם בשאר מורקוס שכתב את המחזה "הזמן המקביל", ששמו מקבל בהקשר זה משמעות אירונית, על המחבל שרצח את החיל משה תמם. הרגשתי שזה מחזה שרוצה להציג את המחבל בצורה שתיתן לגיטימציה למעשה שלו, גם אם המחזאי אומר את ההיפך. ומה שגרם לי לחשוב כך היא דוקא העובדה שהפשעים עצמם אינם עומדים במוקד היצירות אלא מורחקים לשוליים, ומה שמראים לנו בעיקר אלה שיחות בכלא וגעגועים למשפחה, שאלה דברים שמעוררים בכל אדם הזדהות, כי גם מי שמעולם לא היה בכלא, חוה מצבים של ריחוק מהמשפחה בגלל סיבות שונות ומשונות, וילד קטן שמתגעגע לאביו יכול לשבור לכל אדם את הלב, הרי אף אחד לא חושב שהילד הקטן אשם שהוא נולד לרוצח ראש הממשלה ולאשה שהעריצה את מעשהו עוד לפני שהתאהבה בו, ולכן בדיוק הילד הקטן והתמים הזה הוא מי שאמור לגרום לציבור בישראל לחוש אהדה לרוצח ראש הממשלה, כי מה הילד אשם. והוא באמת לא אשם, אבל אביו אשם ברצח ראש הממשלה, ואי אפשר לטפל באשמה הזאת בהגינות מנקודת המבט של הילד שרוצה שאבא יספר לו סיפור בטלפון מהכלא, שזו דרך אגב קלישאה של סרטים עלילתיים ברוסית, שנועדה להציג את יגאל עמיר כמקבילה של מתנגדי משטר האימים של סטלין. גם גאולה עמיר מודעת לכך, והיא אמרה שכל אחד יראה בסרט מה שהוא רוצה לראות, מי שירצה יראה מה שרואים, ומי שירצה לראות רוצח מתועב ושפל, יראה רוצח מתועב ושפל, כלומר, מה שהסרט מראה זה איש מקסים ונחמד, ורק הרשעות של אנשים כמוני גורמת לנו לראות ביגאל עמיר רוצח גם של אדם וגם של המשטר הדמוקרטי בישראל כפי שהיה עד הרצח ומעולם לא חזר להיות, כי משהו מאד עמוק וגדול נשבר אצל כולנו בעקבות הרצח הזה, ואולי גם האלימות של השיח הציבורי אצלנו, שגורמת לרבים מאיתנו להזדעזע גם מהדברים שאומרים הקרובים לנו בדיעות ולא רק הרחוקים מדעתנו, נובעת גם מהרצח הזה ומהחותם שטבע בנו. אמנות, כמו כל ביטוי אנושי, חייבת לעמוד גם לשיפוט מוסרי ולביקורת מוסרית, ובגלל השפעתה הרגשית החזקה אולי אפילו יותר מסתם התבטאות, וגופים ממוסדים שמתקיימים מכספי ציבור, חייבים לתת דין וחשבון על האמנות שהם בוחרים לממן ולהציג. זה עלול כמובן לפגוע בחופש הביטוי, אבל חופש הביטוי איננו חופש בלתי מוגבל, אלא כפוף להרבה מגבלות של אמירת אמת, של עניין ציבורי, של הימנעות מפגיעה בלתי-סבירה בזולת או בסדר הציבורי, ובעיקר של תום לב. אינני חשה שלשתי היצירות המדוברות האלה עומדת הגנת תום הלב.

חופשי זה לגמרי לבד

כל הויכוחים בזמן האחרון על פרס ספיר ועל חוק הספרים ועל הדברים של מירי רגב שהיא לא תממן את מי שפוגע בישראל ועל נפתלי בנט שהוציא הצגה על מחבל מסל תרבות, גרמו לי להרגיש די מוזר, כי למרות שמדברים הרבה על ערכים ועל חירויות, אלה בעצם ויכוחים על כסף, ולא על אמנות. אולי לא רק על כסף, אולי גם על יוקרה, אבל גם יוקרה איננה אמנות. כמובן שאמנות, כמו הרבה דברים אחרים, יכולה לזכות בכסף ויוקרה, או לא לזכות. רוב הסופרים והאמנים לא זוכים, לא ביוקרה ולא בכסף, וזה לא באמת משנה, כי מה שמיוחד באמנות הוא שלא צריך הרבה כסף בשביל לעשות אותה, ושאף אמן לא יוותר על האמנות שלו בגלל שאין לו כסף, ולרוב האמנים אין כסף, ובכל זאת הם עוסקים באמנות. אני יודעת שיהיו אנשים שיתקוממו ויגידו שאולי לכתוב, שזה מה שאני עושה, לא עולה הרבה כסף, אבל אמנויות אחרות הן יקרות, אבל גם אמנויות אחרות אפשר לעשות בלי הרבה כסף, אם רק מעוניינים באמנות. יש אנשים שכותבים ומעלים הצגות בביתם הפרטי או באולם בית ספר אחרי הלימודים, וגם הם עושים תיאטרון משמעותי לעצמם ולצופים, גם אם הם לא כוכבים ולא בטלויזיה ולא מתפרנסים מהאמנות שלהם. זה לא שיש לי משהו נגד זה שהמדינה תתמוך באמנות, אבל אם המדינה תומכת באמנות, ברור שהיא מכתיבה לאמנות תנאים, אפילו אם אלה לא תנאים שמוטחים בפנים בצורה בוטה כמו שמירי רגב תמיד מדברת. אף אחד לא מחלק כסף בחינם. ממשלת גרמניה, למשל, נותנת הרבה כסף לישראלים שמשווים את ישראל לנאצים או לועגים לשואה, או אומרים שהם רוצים לשכוח את השואה ולא לכבד את יום השואה. ממשלת צרפת נותנת פרסים למי שכותב שאין כזה דבר עם יהודי, ושהעם היהודי הוא רק המצאה ציונית.  כל מיני ממשלות נותנות פרסים או כסף או מונעות פרסים או כסף או רודפות אנשים שאומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניהן, ככה ממשלות מתנהגות ורוב האנשים מתחנפים לממשלות, האמת שהכי מתחנפים לממשלות הרודניות ביותר, אלה שהכי רודפות את מי שמתנגד להן, וזה גם הגיוני,  כי מי שהכי מאיים, הכי מפחדים ממנו והכי מתחנפים אליו, והרבה פעמים אני שומעת על אנשים שמקבלים פרסים מכל מיני סיבות, ואני יודעת שבעצם הם קיבלו פרס על חנפנות, כי ממשלות באופן טבעי מעוניינות הרבה יותר בחנפנים מאשר באמנים, או במדענים, או במי שלא יהיה, וגם אמנות החנופה היא סוג של אמנות, שדוקא די מצליח, לפחות בקנה מידה של יוקרה וכסף. יוקרה וכסף לפעמים משקפים את ערך האמנות ולפעמים לא, כמו שמחיר של משהו לפעמים משקף ערך אמיתי ולפעמים לא. הערך האמיתי של האמנות הוא פנימי. זה אפילו לא חשוב אם האמנות עצמה היא בעלת ערך בקנה-מידה אמנותי. לפעמים גם אופרת סבון אומרת משהו שיש לו ערך למישהו שצופה בה, ואז היא חשובה לו כמו האמנות הנשגבת ביותר. כי אמנות באה מהנפש ונכנסת אל הנפש ושם המקום שלה, ולכן כל חיבור בין אמנות לכסף הוא מטבעו חיבור בעייתי. רוב האמנים אינם מקבלים כסף על אמנותם. לא שהם לא היו רוצים לקבל, אבל רובם לא יכולים לקבל ולא מקבלים, ורובם עניים. חלקם עניים מרודים. לפעמים זה מרגיז שאמנים הם כל כך עניים ולא מקבלים שכר על פועלם, אבל אי אפשר שממשלות יממנו את כל האמנים, ואפילו לא את כל הטובים. ממשלות יכולות לממן רק מעט, וכל ענייני חלוקת הכספים והפרסים, שלדידו של הציבור נוגעים לאמנות, כי מזמינים לטלויזיה אמנים מפורסמים שהציבור מכיר, והם מדברים על הפרסים שהם מקבלים ועל הכספים שהם מקבלים, וכולם מעמידים פנים שמדובר בשאלה גורלית שתחרוץ את עתיד האמנות, אבל כל זה לא באמת נוגע לרוב המכריע של האמנים, שלעולם לא יקבלו כסף או פרס, ורובם אפילו לא נגד המדינה או נגד מישהו או משהו, הם פשוט לא מספיק מצליחים בשביל לקבל כסף ממישהו שאולי היה מציב להם תנאים, והם עושים את האמנות שלהם כמו שהם יכולים, בשקט ולבד.

למישהו שהוא סופר מפורסם או אמן מפורסם או שחקן מפורסם, זה ממש משנה אם מירי רגב תתמוך בתיאטרון שלו, או אם יתנו לו פרס ספיר או פרס ראש הממשלה, או אם הוא יקבל תמלוגים גבוהים או נמוכים על הספר שלו, כי בשבילו זה פרנסה, ואנשים שמדובר בפרנסה שלהם מאד מתרגשים וצועקים שלא יסתמו להם את הפה, והם מתכוונים שלא יפסיקו למלא להם את הפה בלחם, אבל לרוב האמנים אין פרנסה מאמנות, אז לא אכפת להם וזה גם לא ישנה להם מה גובה התמלוגים שהמו"ל לעולם לא ישלם להם, ואם שרת התרבות או ראש הממשלה יתערבו בזה או לא יתערבו, ואם הסופר שיקבל את פרס ספיר יגור בארץ או בחו"ל, כי כשאתה לא מבקש ולא מקבל כסף מאף אחד, מאד קשה לומר לך מה לעשות, וככה באופן מוזר האמנים הכי עניים הם גם הכי חופשיים, והם פשוט ממשיכים לעשות את האמנות שלהם שאיננה מפרנסת אותם, ואיננה מביאה להם כבוד ופירסום, הם רק עושים אותה כי הם מוכרחים לעשות אותה, והם אינם צריכים לכרוע ולא להשתחוות.

סנדי בם והתאבדות חולים

ביום ששי קראתי במוסף "הארץ" את תרגום כתבתה של רובין מרנץ הניג ב"ניו יורק טיימס" (הכתבה המקורית כאן) על סנדי בֶּם, לייתר דיוק על מחלתה ומותה של סנדי בם, ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליה. סנדי (סנדרה) בם היתה פרופסורית ידועה למיגדר ולפסיכולוגיה, שבגיל 65 חלתה באלצהיימר, ובגיל שבעים, כשמחלתה החמירה, התאבדה, אם אפשר לכנות זאת התאבדות, כי היא נעזרה בבני משפחתה, בעיקר בבעלה ובאחותה, כדי להשיג ומאוחר יותר לבלוע חומר הרדמה בכמות קטלנית. כשהתגלתה מחלתה וכשמצבה עוד היה טוב יחסית, הביעה סנדי את רצונה הנחוש למות בטרם ידרדר מצבה המנטלי עד כדי כך ששוב לא תהיה היא עצמה. היא היתה משוכנעת שלא תרצה לחיות כך, במוח פגוע ותודעה מעומעמת. אבל מה פירוש להפסיק להיות עצמך? אנחנו מרבים לומר על אנשים וגם על עצמנו ש"לא הייתי אני", אבל למה בעצם אנחנו מתכוונים? לעתים לכך שהיינו חולים, שלא חשנו את עצמנו בטוב, שלא יכולנו לפעול כפי שאנו רגילים ומצפים מעצמנו, לעתים למצב נפשי קשה, למועקה נפשית שדוחקת אותנו לנהוג באופן שאיננו אופייני לנו, או שאיננו רוצים להכיר בו כאופייני לנו. אבל מתי אנחנו באמת מפסיקים להיות אנו עצמנו? רובינו שונים למדי מהילדים שהיינו, מהצעירים שהיינו, הרי אדם איננו מפסיק להשתנות כל ימיו, ובכל זאת איננו מפסיקים להיות אנו עצמנו.

אחד הרגעים הקשים בשבילי בשיחותי עם אחי לאחר שהתגלה הגידול הסרטני במוחו, היה כאשר תיאר לי את מצבו בהשפעת המחלה ואמרתי לו לתומי ש"אתה לא עצמך" והוא אמר לא, אני בדיוק אותו בן אדם שהייתי תמיד, אני לא השתניתי, וכאב לי שציערתי אותו באמירתי שאיננו עצמו.

אבל הוא באמת לא היה אותו בן-אדם שהיה תמיד. כל חייו הבוגרים היה אדם דומיננטי מאד, עקשן מאד, בטוח מאד בעצמו, לעתים יהיר כלפי, והמחלה ריככה אותו. הרבה רוך ועדנה נבעו ממנו בשנת חייו האחרונה, כשמצבו היה בכי רע, שפעו ממנו הרבה חמלה ותשומת לב כלפי שלא היו בו בשנות בריאותו, כאילו הייתי אני החולה, והרבה פעמים הרגשתי את אותה תחושה שנזכרת גם בכתבה, שדוקא בתוך האימה והצער וחוסר-האונים למול המות הקרב והבלתי נמנע, יש איזה חסד, חסד של רוך, של אהבה, של חזרה לתום הילדות, כשעדיין לא יכולנו אפילו לדמיין את חיינו כמבוגרים, את האנשים שעוד ינסו להשתמש בקשר בינינו כנגדנו, את המגבלות שתכפה עלינו הקריירה האקדמית של אחי והכתיבה הביקורתית שלי, שכבר לא איפשרו לנו להיות אח ואחות כפשוטו, אלא שני אנשים פוליטיים במהותם, שכבר לא התאפשרה בקשר הפומבי בינינו שום תמימות, והעדר התמימות הזה חילחל במהרה ליחסים האישיים הסמויים מעין הציבור. כעת, כשהיה חולה סופני, היו כל אלה מאחורנו, חזרנו להיות אח ואחות שזיכרונות ילדות עצובה למדי, אך לא נטולת רגעי אושר, חיברו בינינו. כעת מילאו אותנו זיכרונות הילדות, כשהיינו לבדנו מול כל העולם, וכל מה שקרה בבגרותנו הפך חסר חשיבות.

גם סנדי השתנתה לאחר שחלתה. כל חייה היתה אם רודנית, שהפכה את מאבקה בסטריאוטיפים המגדריים לשיטת חינוך אכזרית למדי: כשבתה אמילי רצתה לגדל שיער ולרקוד בלט, לחצה עליה סנדי להסתפר קצר ולשחק כדורגל. סנדי עצמה הקפידה ללבוש בגדים נטולי אופי מגדרי – מכנסים, חולצות טי, סוודרים שסרגה לעצמה, הסתפרה תמיד קצר ולא צבעה את שער השיבה שלה. המחלה פוגגה את הנוקשות האידיאולוגית שלה. אמילי הרגישה איתה כעת יותר בנוח. כשנתיים לאחר שחלתה ילדה אמילי בן, פליכס, וסנדי היתה מאושרת להיות סבתא. סנדי שהיתה אמא מגויסת, שטיפלה בספרי הילדים של ילדיה בעזרת טוש וטיפקס, כדי לחנכם בכל מחיר לשיוויון מגדרי, נהנתה כעת לבלות שעות עם פליכס הפעוט מבלי ללמד אותו שום דבר מיוחד, לזמר לו שירים ולמלמל עמו מלמולי תינוק. סנדי עצמה אמרה לאמילי שהמוח החדש שלה מתאים אותה לתפקיד סבתא יותר מהמוח הישן שלה. סנדי היתה מרוצה לבלות עם פליכס, והסובבים אותה חשבו שאולי "סנדי החדשה" יכולה להינות גם מהחיים כחולת אלצהיימר, ואין לה סיבה להתאבד. "בסופו של דבר", כותבת רובין מרנץ הניג, "מי אמור לקבל את ההחלטה למות, סנדי הישנה או החדשה?"

ואולי זו לא היתה רק המחלה. הורים קפדנים רבים הופכים לסבים וסבתות רכי-לב. סנדי אהבה להיות סבתא. תפקיד סבתא איננו תובעני ומחייב כתפקידה של אם, ולאחר שגידלת את ילדיך שלך, אתה אנוס להאמין פחות בכוח החינוך, ויותר בכוח הגורל. כשאתה מזדקן, החמלה והרחמים הופכים חשובים הרבה יותר מאמונות לוהטות ומעקרונות חיים. סנדי חלתה אבל גם הזדקנה כדרך הטבע, היא היתה כעת אשה נינוחה, שהקריירה הציבורית המצליחה שלה מאחוריה, היא יכלה להתמסר לטיפול בגינתה ובנכדה, היתה לה כעת סבלנות לכך והנאה מכך. האם העובדה שלא יכלה עוד לתפקד כאינטלקטואלית מובילה, האם אפילו העובדה שמצבה עתיד היה להידרדר, במועד לא ידוע, עד לאובדן כבד של זיכרון ותודעה, היתה סיבה מוצדקת למות? האם בני משפחתה שהכירו אותה בשיא פריחתה היו מאבדים את הכבוד שרחשו לה, לו היתה מניחה לעצמה לחיות עד מותה הטבעי? או אולי היו ממשיכים לחוש, כפי שאמילי חשה, שהחיים עם אמה החולה הם דוקא חיים של חסד, מעין תיקון לטרור האידיאולוגי של ילדותה? ומדוע התרחק ממנה בנה,  שבראשית מחלתה דוקא חזר הביתה וסייע בטיפול בה? האם לרצונה להתאבד ולנכונותו של אביו לשתף פעולה בכך היתה השפעה גם על התרחקותו של בנה, או שהיו לכך סיבות אחרות? הסיפור שמספרת רובין מרנץ הניג חושף טפח ומסתיר טפחיים. נדמה שהיא מנסה לשכנע אותנו שהתאבדותה/המתתה של סנדי היו מעשה מתבקש ובכל מקרה ראוי להערצה.

מרנץ הניג מזכירה את השקפתו של רונלד דבורקין, מחבר הספר

 Life's Dominion: An Argument about Abortion, Euthanasia and Individual Freedom

שטען שיש הירארכיה של אינטרסים אנושיים, שמה שהוא מכנה "אינטרסים קריטיים", שבזכותם החיים ראויים לחיותם, עדיף על "אינטרסים חוויתיים", שהם ההנאה מחוויות החיים שסנדי עדיין נהנתה מהן מאד, כמו המשחק עם נכדה והטיפול בגינתה. לדעתו של דבורקין, כאשר מקבלים החלטה לסיים את חייו של אדם, צריכים האינטרסים הקריטיים לקבל עדיפות, כי הם משקפים את זהותו האמיתית של האדם. אבל מי קבע את ההירארכיה הזו, ומדוע בילוי של סבתא עם נכד צריך להיתפס כפחות ערך לעומת הוראה באוניברסיטה, או כתיבת מאמר? אחי לפחות לא חשב כך מעולם, מעולם לא העמיד את הקריירה המחקרית והאוניברסיטאית שלו מעל אבהותו. הוא אמר שלמען בילוי של יום אחד נוסף עם נכדתו שוה לו לסבול הכל, והוא אמר את זה כשמחלתו רק התגלתה. האם ההעדפה של פעילות אינטלקטואלית על פני שהות עם ילדיך ונכדיך איננה טומנת בחובה סטריאוטיפ מגדרי של מה שחשוב ומהותי בחיים? של מה שנתפס כ"גברי" על פני מה שנתפס כ"נשי", הבילוי עם ילדים? כיצד אפשר לקבל החלטות על חיים ומות – החלטה שבעיני כלל איננה נמצאת בתחום המוסר הלגיטימי, אבל נניח שמישהו חושב שכן – כיצד אפשר לקבל החלטות על חיים ומות על סמך אמות-מידה שהן מצדן לגמרי תלויות-ערכים, שלא לדבר סטריאוטיפים, של מה נמוך וגבוה בחיים, מה מהותי ומה טפל, מהו האדם ומהו האני, מהו רצון חופשי ואיך אפשר לדעת מתי הוא כזה, ומתי אדם מפסיק להיות האדם שהוא, האם אדם יכול בכלל להפסיק להיות מי שהוא כל עוד הוא חי?

הכתבה מנסה לשכנע אותנו שמצבה המנטלי של סנדי אכן הידרדר עד כדי כך שהיתה הצדקה להתאבדותה, ובה בעת לשכנע אותנו שסנדי התאבדה בדיעה צלולה. ישנה כמובן סתירה מהותית בין שני הדברים האלה, שהכתבת גם מודה בהם, כשהיא מצטטת את רודני סיימי, פעיל למען הזכות למות, שהודה כי אדם שנמצא בתהליך הידרדרות מוחית יצטרך לוותר על פרק חיים שבו יכול היה להינות מהחיים, כדי להבטיח את יכולתו להתאבד בטרם ידרדר מצבו. אפשר גם להתבונן בהתאבדותה של סנדי בעין ביקורתית יותר, ולראות בשיתוף הפעולה של אחותה ובעלה, שבלעדיו ספק אם היתה יכולה להתאבד, רצח. יהיו כמובן מי שיראו בו נאמנות מוחלטת, אבל האם כשאתה עוזר לאדם להתאבד אינך מצמצם בעצם את גבולות הנכונות שלך לקבל את האדם האהוב עליך בטוב וברע, בבריאות ובחולי ובכל אשר יבוא על האדם? האם אין יותר מכבוד האדם באמונה שגם אדם חולה מאד הוא עדיין אותו האדם וכל עוד נשמה באפו עלינו לראות בו את אותו האדם. הרי גם אחי ידע שאיננו כשהיה, ובכל זאת אמר לי: "אני בדיוק אותו האדם". והוא צדק, כי כל מה שהיה בו בחוליו היה בו גם קודם, והחולי רק נתן לו ביטוי, שזה החסד. הכנות מחייבת אותי להודות שאני מתגעגעת לאחי החולה יותר משהתגעגעתי אי פעם לאחי הבריא, ואלה היו הימים היחידים שבהם הרגשתי שהוא באמת זקוק לי, זקוק לי לא כדי שאעזור לו בעבודות לבית-הספר או לאוניברסיטה, לא כדי שאתרגם לו משהו או אקרא ואעיר הערות או אסדר לו משהו באוניברסיטה, אלא זקוק לי כמי שאני, כמי שהוא, בלי שום דבר ושום צורך מעבר לזה. זה היה חסד גדול בשבילי, שערכו גדול בהרבה ממחיר צער הצפייה במחלתו ומותו של אדם קרוב, ואת החסד הזה אסור להרוג.  

וראו גם רשימתי "מדממת".

פרנץ קפקא / פיתוי בכפר - פתיחה לטירה?

היום, ה-3 ביוני, הוא יום מותו של קפקא בשנת 1924. אני מביאה כאן תרגום של קטע סיפור מיומנו של קפקא, שמכס ברוד פירסם מן העיזבון.

מתוך יומני קפקא, 21 ביוני 1914

פיתוי בכפר

[השוליה הזקן עם צורת הזקן המשתנה]

[האשה הלבושה לבן באמצע החצר של טירת קינסקי. צללית ברורה של קמרון החזה למרות המרחק. ישיבה נוקשה]

(שני המשפטים בסוגריים מרובעים לא נכללו בטקסט "פיתוי בכפר" שמכס ברוד פירסם מתוך היומנים ולא ברור האם הם קשורים לטקסט).

פעם בקיץ, לקראת הערב, הגעתי לכפר, שמעולם לא הייתי בו עדיין. שמתי אל לבי כמה רחבות ופנויות היו הדרכים. בכל מקום, לפני חוות האיכרים, נראו עצים זקנים גבוהים. זה היה לאחר גשם, האויר היה נקי, הכל כה מצא חן בעיני. ניסיתי להראות זאת בברכתי לאנשים, שעמדו לפני השערים. הם ענו בידידות, אם גם מסויגת. חשבתי שטוב יהיה ללון פה, אם אמצא פונדק.

בדיוק עברתי על פני חומה גבוהה מגודלת-ירק של חוה, כאשר נפתחה בחומה זו דלת קטנה, שלושה פרצופים הציצו החוצה, נעלמו, והדלת שוב נסגרה. "יוצא מן הכלל", אמרתי הצדה, כאילו היה לי מלוה. ובאמת עמד לידי, כאילו כדי להביך אותי, איש גדול, ללא כובע ומעיל, במקטורן שחור סרוג, ועישן מקטרת. התעשתי מיד ואמרתי, כאילו כבר קודם הייתי מודע לנוכחותו: "הדלת! גם אתה ראית, איך נפתחה הדלת הקטנה הזאת?"

"כן", אמר האיש. אבל מדוע זה יוצא מן הכלל? אלה היו ילדי החוכר. הם שמעו את צעדיך והסתכלו, מי הולך פה כל כך מאוחר בערב."

"אכן זה הסבר פשוט", אמרתי בחיוך, "לזר הכל נראה יוצא מן הכלל. אני מודה לך." והמשכתי. אבל האיש הלך אחרי. בעצם לא התפלאתי על כך, יכול להיות שדרכי היא גם דרכו, אבל לא היתה סיבה לכך שנלך זה אחר זה, במקום זה לצד זה.

הסתובבתי ושאלתי: "האם זו הדרך הנכונה לפונדק?"

האיש נותר על עומדו ואמר: "פונדק אין לנו, או ליתר דיוק יש לנו אחד, אבל אינו ראוי למגורים. הוא שייך לקהילה, ומכיוון שאיש לא היה מעוניין בו, היא השכירה אותו כבר לפני שנים לנכה קשיש, שהיתה חייבת לדאוג לו עד אז. הוא מנהל אותו כעת יחד עם אשתו, ובאופן כזה שאי אפשר לחצות את סף הדלת, כה גדול הסירחון שיוצא משם. בחדר הפונדקי מחליקים מרוב לכלוך החוצה. פונדק עלוב, בושה לכפר, בושה לקהילה."

התחשק לי לסתור את דבריו,  מראהו גירה אותי לכך, הפנים האלה הרזים ביסודם עם הלחיים הצהבהבות, דמויות העור, שאינן מרופדות היטב, והקמטים השחורים, התועים על פני כל הפנים עם תנועות הלסתות. "ככה", אמרתי, מבלי לבטא תמיהה נוספת על נסיבות אלה, ואז המשכתי: "בכל זאת אתגורר שם, כי כבר החלטתי ללון כאן."

"יהי כן", אמר האיש בחופזה, "אבל לפונדק עליך ללכת מכאן", והוא הצביע לכיוון שממנו באתי, "לך לפנייה הבאה ואז תסתובב ימינה. מיד תראה שלט של פונדק. שם זה נמצא."

הודיתי על המידע, ושוב חלפתי על פני האיש. שכעת התבונן בי בתשומת-לב מיוחדת. אמנם לא יכולתי להתגונן נגד האפשרות שהראה לי אולי כיוון שגוי, גם לא הייתי צריך להתפלא על כך שאילץ אותי כעת לעבור שוב על פניו, ולא על כך שהניח כה מהר לאזהרתו לגבי הפונדק. את הפונדק יכול היה להראות לי גם מישהו אחר, ואם הוא מלוכלך, הרי אני יכול גם לישון פעם בלכלוך, אם רק יבוא על סיפוקו יצר ההתנגדות שלי. מלבד זאת לא היתה לי ברירה אחרת, כבר החשיך, דרכי העפר התלחלחו מגשם, והדרך לכפר הסמוך עוד היתה ארוכה.

האיש כבר היה מאחורי והתכוונתי שלא להתעסק איתו יותר, אבל שמעתי קול אשה שדיברה אליו. הסתובבתי. מן החושך שמתחת לקבוצת עצי דולב יצאה אשה גדולה זקופת-קומה. שמלתה בהקה בחום-צהבהב, על ראשה וכתפיה היה מונח אריג שחור בסריגה גסה. "בוא כבר הביתה", היא אמרה לאיש, "למה אתה לא בא?"

"אני כבר בא", הוא אמר, "תחכי רק עוד קצת. אני רק רוצה עוד להסתכל, מה האיש הזה יעשה כאן. הוא זר. הוא מסתובב פה בלי שום צורך. רק תראי."

הוא דיבר עלי כאילו הייתי חירש, או כאילו לא הבנתי את שפתו. אמנם לא היה אכפת לי מה שאמר, אבל כמובן יכול היה להיות בלתי נעים עבורי, לו הפיץ בכפר שמועות בלתי נכונות אודותי. אמרתי איפוא לאשה: "אני מחפש כאן את הפונדק, לא שום דבר אחר. לבעלך אין זכות לדבר עלי ככה ולתת לך אולי רושם מוטעה לגבי."

אבל האשה בקושי הביטה בי, אלא הלכה לבעלה – זיהיתי נכון שהוא בעלה, היחס ביניהם היה כה מובן מאליו – והניחה את ידה על כתפו: "אם אתה רוצה משהו, אז תדבר עם בעלי, לא איתי."

"אני לא רוצה כלום", אמרתי, רוגז על ההתנהגות הזאת, "אני לא מתעסק אתכם, אל תתעסקו איתי, זו בקשתי היחידה." האשה נדה בראשה, את זה עוד יכולתי לראות בחושך, אבל את מבע עיניה כבר לא ראיתי. בוודאי רצתה לענות דבר מה, אבל בעלה אמר לה: "תהיי בשקט!" והיא שתקה.

נדמה היה לי שהפגישה הזו הסתיימה, הסתובבתי ורציתי ללכת הלאה, אבל מישהו קרא: "אדון". נראה היה שהכוונה אלי. במבט ראשון לא ידעתי כלל מאין בא הקול. אז ראיתי מעלי על חומת החוה צעיר יושב, שברגליים מיטלטלות וברכיים שמכות זו בזו אמר לי באדישות: "עכשיו שמעתי שאתה רוצה ללון בכפר. חוץ מאשר כאן בחוה לא תקבל בשום מקום אכסניה ראויה."

"בחוה?" שאלתי ושלא מרצוני, אחר כך כעסתי על כך, הסתכלתי בשאלה על בני הזוג, שכל הזמן עמדו שם שעונים זה על זו וצפו בי.

"ככה זה", הוא אמר, בתשובתו כמו בכל התנהגותו היתה יהירות.

"משכירים כאן מיטות?" שאלתי שוב, כדי להיות בטוח, וכדי להדוף את האיש המציג עצמו כמשכיר.

"כן", אמר, וכבר היפנה את מבטו מעט ממני, "נותנים פה מיטות ללילה, לא לכל אחד, אלא רק למי שמציעים לו." 

"אני מקבל את ההצעה", אמרתי, "אבל כמובן אשלם על המיטה כמו בפונדק."

"בבקשה", אמר האיש וכבר מזמן הביט מעלי הלאה, "לא נרמה אותך".

הוא ישב למעלה כמו האדון, אני עמדתי למטה כמו משרת זוטר, היה לי חשק רב לידות בו אבן, כדי להפוך את דמותו לממשית יותר, במקום זאת אמרתי: "אז פתח לי בבקשה את הדלת."

"היא לא נעולה", הוא אמר.

"היא לא נעולה", חזרתי אחריו בזעף. כמעט מבלי דעת פתחתי את הדלת ונכנסתי. במקרה הסתכלתי מיד לאחר כניסתי למעלה אל החומה. האיש כבר לא היה למעלה. ברור שלמרות גובהה של החומה הוא קפץ למטה ואולי שוחח עם הזוג. אם ברצונם לשוחח, מה יכול היה לקרות לי, בחור צעיר, שמזומניו עולים בקושי על שלושה זהובים, ויתר רכושו איננו כולל הרבה יותר מחולצה נקיה בתרמילו ואקדח בכיס מכנסיו. מלבד זאת האנשים כלל לא נראו כאילו ברצונם לשדוד מישהו. אבל מה יכלו לרצות ממני מלבד זאת?

זה היה הגן המוזנח הרגיל של חוות איכרים גדולה, למרות שחומת האבנים המוצקה גרמה לי לצפות ליותר. בעשב הגבוה עמדו, ברווחים קבועים ביניהם, עצי דובדבנים כמושים. במרחק נראה בית האיכרים, מבנה חד קומתי רחב. כבר החשיך מאד. איחרתי להגיע: אם האיש על החומה שיקר לי, יכולתי להימצא במצב לא נעים. בדרך לבית לא פגשתי איש, אבל כבר כמה צעדים לפני הבית ראיתי דרך הדלת הפתוחה, בחדר הראשון, שני זקנים גדולי-גוף, איש ואשה זו לצד זה, פניהם פונים לדלת, אוכלים איזו דיסה מתוך קערה אחת. בחשכה לא הבחנתי ביתר דיוק, רק על מעילו של האיש ריצד פה ושם משהו  מוזהב, כנראה הכפתורים או אולי שרשרת השעון.

בירכתים לשלום ואז אמרתי, מבלי לחצות את סף הדלת: "בדיוק חיפשתי בכפר מקום לינה, אז איש צעיר, שישב על חומת הגן שלכם, אמר לי שאפשר ללון כאן בחוה תמורת תשלום." שני הזקנים תקעו את כפותיהם בדיסה, נשענו אחורה על הספסל וצפו בי בשתיקה, התנהגותם לא היתה ידידותית במיוחד. לכן הוספתי: "אני מקוה שהמידע שקיבלתי נכון, ושלא הפרעתי לכם שלא לצורך." אמרתי זאת בקול רם מאד, כי אולי היו השניים גם כבדי-שמיעה.

"התקרב בבקשה", אמר האיש לאחר זמן מה.

רק מאחר שהיה כה זקן צייתתי לו, אחרת הייתי כמובן עומד על כך שיענה לי תשובה ברורה על שאלה ברורה. בכל מקרה אמרתי בעודי נכנס: "אם האירוח שלי עלול לגרום לכם קושי ולו הקטן ביותר, אנא אימרו לי זאת בגלוי, אני בהחלט לא אתעקש על כך. אני אלך לפונדק, זה לגמרי לא משנה לי."

"הוא מדבר כל כך הרבה", לחשה הזקנה.

זה יכול היה להשתמע רק כעלבון. על הנימוס שלי עונים בעלבונות, אבל זו היתה גברת זקנה, הייתי חסר-אונים מלהתגונן. ובדיוק חוסר האונים הזה היה אולי הסיבה שהערתה הבלתי ניתנת לדחייה של האשה השפיעה עלי הרבה יותר מהראוי. חשתי הצדקה כלשהי לגינוי כלשהו, לא מפני שדיברתי יותר מדי, כי בעצם אמרתי רק את הנחוץ ביותר, אלא מסיבות אחרות, שנוגעות לעצם קיומי. לא אמרתי עוד דבר, לא התעקשתי על תשובה, בפינה חשוכה קרובה ראיתי ספסל, הלכתי אליו והתיישבתי.

הזקנים החלו שוב לאכול, נערה נכנסה מחדר צדדי והציבה על השולחן נר דולק. כעת ראו עוד פחות מקודם, הכל הצטמק בחשכה, רק הלהבה הקטנה היבהבה מעל לראשיהם הכפופים מעט של הזקנים. כמה ילדים רצו פנימה מן הגן, אחד נפל ובכה, האחרים האטו את ריצתם ועמדו כעת מפוזרים בחדר. הזקנה אמרה: "לכו לישון, ילדים."

מיד הם התאספו, רק הבוכה עדיין ייבב, ילד אחד שהיה קרוב אליי משך אותי במעיל, כאילו חשב שגם עלי לבוא עימם. האמת שרציתי גם אני ללכת לישון, אז קמתי והלכתי בשתיקה מן החדר, כאיש גדול בין הילדים, שאמרו בקול רם וביחד "לילה טוב". הילד הקטן הידידותי אחז בידי, כך שהתמצאתי בקלות בחושך. מאד מהר הגענו לסולם, עלינו למעלה והגענו לעליית-הגג. דרך צוהר קטן פתוח בדיוק ראו את הירח הצר, זה היה תענוג לעמוד תחת הצוהר – ראשי כמעט יצא ממנו – ולנשום את האויר, שהיה חמים וקריר כאחת. על הרצפה ליד אחד הקירות שפכו קש, שם היה מספיק מקום לישון גם בשבילי. הילדים – אלה היו שני בנים ושלוש בנות – התפשטו בעודם צוחקים. אני השלכתי את עצמי על הקש בבגדיי, בכל זאת הייתי בין זרים, ולא ציפיתי לחוש פה משוחרר. נשען על מרפקי התבוננתי זמן מה בילדים, ששיחקו חצי עירומים בפינה. אבל אז חשתי את עצמי כה עייף, שהנחתי את הראש על תרמילי, פשטתי את זרועותי, זמן מה עוד שוטט מבטי על קורות הגג, ונרדמתי. בהירדמי נדמה היה לי ששמעתי עדיין את אחד הבנים צועק: "זהירות, הוא בא!", ואז הידהדו בתודעתי הנעלמת צעדיהם הממהרים של הילדים, שרצו אל מקום משכבם.

בוודאי ישנתי רק זמן קצר מאד, כי כשהתעוררתי, נפל אור הירח דרך הצוהר כמעט ללא שינוי על אותו המקום ברצפה. לא ידעתי מדוע התעוררתי, כי ישנתי שינה עמוקה ללא חלומות. אז הבחנתי לידי, בערך בגובה אוזני, בכלב שעיר ממש קטן, אחד מאותם כלבי שעשועים דוחים עם ראש גדול יחסית מוקף תלתלים, שבו משובצים העיניים והפה כמו תכשיטים מחומר חסר חיים דמוי קרן. איך הגיע לכפר כלב-כרך שכזה? מה הביא אותו בלילה אל הבית? מדוע נעמד ליד אוזני? נהמתי עליו כדי שיילך, אולי היה צעצוע של הילדים והגיע אליי רק בטעות. הוא נרתע מנהימתי אבל לא ברח. אלא רק הסתובב סביב, נעמד שם כעת על רגליו העקומות והראה את גופו המדולדל, הקטן במיוחד ביחס לראשו הגדול. מכיוון שנשאר רגוע, רציתי לחזור לישון, אך לא יכולתי, כל הזמן ראיתי בדיוק לפני עיניי העצומות את הכלב הקטן מתנדנד באוויר והעיניים יוצאות מחוריהן. זה היה בלתי נסבל, לא יכולתי לסבול את החיה לידי, קמתי ונטלתי אותו בזרועי כדי להוציאו החוצה. אבל החיה שהיתה עד כה כה אדישה החלה להתגונן, וניסתה לתופסני בטפריה, לכן נאלצתי להישמר גם מטלפיו, מה שהיה קל מאד: את כל ארבעתם יכולתי לאחוז ביד אחת.

"ובכן, כלבלבי", אמרתי לראש הנרגש עם התלתלים המיטלטלים מטה, והלכתי עמו בחושך כדי לחפש את הדלת. רק כעת שמתי לב, כמה שקט היה הכלבלב, הוא לא נבח ולא צרח, רק דמו היכה בפראות בכל עורקיו, בזאת חשתי. לאחר כמה צעדים – תשומת הלב שדרש הכלב גרמה לי להיות בלתי זהיר – נתקלתי למרבה הכעס באחד הילדים הישנים. כעת היה לגמרי חשוך בעליית הגג – דרך הצוהר הקטן חדר עדיין רק מעט אור. הילד נאנח, עמדתי לרגע ללא נוע ולא הרחקתי את רגלי, כדי לא לעורר את הילד עוד יותר בתנועותי. זה היה מאוחר מדי, פתאם ראיתי סביבי את הילדים מתרוממים בכותנותיהם הלבנות כאילו נדברו, כמו לפי פקודה. זו לא היתה אשמתי, אני הערתי רק ילד אחד, וההתעוררות הזאת לא היתה כלל התעוררות, רק הפרעה קטנה, ששנת ילד היתה צריכה לגבור עליה בקלות. כעת הם היו ערים. "מה אתם רוצים, ילדים", שאלתי, "תמשיכו לישון".

"אתה מחזיק משהו", אמר אחד הבנים, וכל החמישה הקיפו אותי.

"כן", אמרתי, לא היה לי מה להסתיר – לו רצו הילדים לשאת את החיה החוצה זה היה אפילו עדיף. "אני מוציא החוצה את הכלב הזה, הוא לא נתן לי לישון. אתם יודעים למי הוא שייך?"

"לגברת קרוּסטֶר", כך דימיתי לפחות לשמוע מתוך קריאותיהם המבולבלות, הלא ברורות, המנומנמות, שלא כיוונו אליי אלא זה לזה.

"מי זו הגברת קרוסטר?" שאלתי, אבל כבר לא קיבלתי מהילדים הנרגשים שום תשובה. אחד מהם נטל מזרועי את הכלב, שכעת נרגע לגמרי, ומיהר איתו החוצה, כולם הלכו אחריו.

לא רציתי להישאר כאן לבד, גם הישנוניות כבר הסתלקה ממני, אמנם התמהמהתי רגע, נדמה היה לי שאני מתערב יותר מדי בענייני הבית הזה, שאיש בו לא הראה אמון רב כלפי, אבל לבסוף רצתי אחרי הילדים. שמעתי מעט לפני את רגליהם מגששות, אבל בחשיכה הגמורה ובדרכים הלא מוכרות מעדתי תכופות, ואפילו חבטתי את ראשי חבטה כואבת בקיר. הגענו גם לחדר שבו פגשתי לראשונה את הזקנים, הוא היה ריק, ודרך הדלת הפתוחה תמיד ראו את הגן באור הירח. "צא החוצה", אמרתי לעצמי, "הלילה חם ובהיר, אפשר לצעוד הלאה או אפילו ללון תחת כיפת השמיים. הרי זה כה חסר-טעם, לרוץ פה אחרי הילדים." אבל בכל זאת רצתי הלאה, גם השארתי בעליית הגג כובע, מקל ותרמיל. אבל איך הילדים רצו! את החדר המואר באור הירח, כפי שראיתי בבירור, הם חצו בכותנותיהם המתנפנפות בשתי קפיצות. עלה בדעתי, שגמלתי כראוי להעדר הכנסת האורחים בבית זה, בכך שהבהלתי את הילדים, גרמתי לריצה סביב הבית, אפילו, במקום לישון. הבית המה כולו (צעדי רגלי הילדים היחפות בקושי נשמעו לצד מגפי הכבדים) ולא ידע כלל מה יכול להיגרם בעקבות כל זה.

לפתע האיר אור בהיר. בחדר שנפתח לפנינו, עם כמה חלונות פתוחים לרווחה, ישבה ליד שולחן גברת עדינה וכתבה לאור מנורה עומדת גדולה ויפה. "ילדים!" היא קראה מופתעת. אני טרם ראיתיה, נשארתי לפני הדלת בצל. הילדים הניחו את הכלב על השולחן, הם מאד אהבו את האשה, שוב ושוב הם ניסו להביט בעיניה, אחת הילדות אחזה בידה וליטפה אותה. היא הניחה לכך לקרות ובקושי שמה לב לכך. הכלב עמד לפניה על נייר המכתבים, שעליו היא בעצם כתבה, ופשט כנגדה את לשונו הקטנה הרועדת, שנראתה בבהירות קצת מתחת לאהיל. הילדים ביקשו כעת, שתרשה להם להישאר שם, וניסו לקבל את הסכמתה בחנופה. האשה לא היתה נחרצת, היא קמה ופשטה את זרועותיה, והראתה על המיטה היחידה והרצפה הקשה. הילדים לא רצו להתחשב בכך וכהוכחה נשכבו על הרצפה, בדיוק היכן שעמדו: זמן מה היה הכל שקט. האשה הביטה בחיוך, ידיה מקופלות בחיקה, על הילדים שלמטה. פה ושם הרים אחד הילדים את ראשו, אבל מכיוון שראה גם את האחרים שוכבים, חזר ונשכב.

זה סוף הפרגמנט כפי שמכס ברוד פירסם אותו מתוך היומן. ביומן מתחיל מיד אחר כך סיפור אחר:

"באחד הערבים שבתי הביתה מן המשרד מאוחר מן הרגיל", שברור שאיננו שייך ל"פיתוי בכפר".

מכס ברוד פירסם את הטקסט הנ"ל תחת הכותרת המופיעה ביומן "פיתוי בכפר", ללא שני המשפטים ששמתי בסוגריים מרובעים, ולמיטב ידיעתי איש לא קישר אותו לרומן "הטירה", שנכתב על פי הידוע לנו בין ינואר לספטמבר 1922, והתפרסם רק בשנת 1926, שנתיים לאחר מותו של קפקא. אבל לאחר שקראתם את ה"פיתוי בכפר", אנא קיראו שוב את הפתיחה המוכרת לנו של "הטירה":

"זה היה מאוחר בערב, כשק. הגיע. הכפר רבץ בשלג עמוק. מן הטירה אי אפשר היה לראות דבר. ענן וחשכה הקיפו אותה, אפילו אור חלש ביותר לא רימז על הטירה הגדולה. ק. ניצב ארוכות על גשר העץ, שהוביל מן הדרך הראשית אל הכפר, והביט מעלה בָּרִיק הנראה לעין.

אז הלך לחפש מקום לינה: בפונדק עוד היו עֵרים. לא היה לפונדקי שום חדר להשכיר, אבל מאד מופתע ומבולבל בשל האורח שאיחר להגיע, הוא רצה להניח לק. לישון בחדר הפונדקי על שק של קש. ק. הסכים לכך. כמה איכרים עוד שתו בירה, אך הוא לא רצה לשוחח עם איש, הביא לבדו את שק הקש מעליית הגג והניחו בקרבת התנור. היה חם, האיכרים היו שקטים, זמן מה הוא התבונן בהם עדיין בעיניו העייפות, אבל אז נרדם.

אבל זמן קצר אחר כך הוא כבר התעורר. איש צעיר בלבוש עירוני , עם פרצוף של שחקן, עיניים צרות, גבות עבותות, עמד עם הפונדקי לידו. גם האיכרים עוד היו שם, כמה סובבו את כורסתם, כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל באדיבות רבה, על כך שהעיר את ק., הציג את עצמו כבנו של בעל הטירה, ואז אמר: "כפר זה הוא רכוש הטירה, מי שגר או לן פה, גר או לן לכאורה בטירה. איש איננו רשאי לכך ללא היתר מהרוזן. אבל לך אין היתר כזה, או לפחות לא הצגת אותו."

למרות הסיפור בגוף ראשון שמתחלך בסיפור בגוף שלישי שגיבורו הוא ק., למרות ליל הקיץ הנעים ואור הירח הבהיר, שהתחלפו בליל חורף של עננים וחשיכה שבתוכם נבלעת הטירה המיסתורית, זוג הזקנים האדישים בבית החוה שהתחלפו בפונדקי הנרגש, הילדים שהוחלפו באיכרים השותים וכלב השעשועים הזעיר שהוחלף בבנו בעל המראה העירוני של בעל הטירה, אני משוכנעת ש"פיתוי בכפר" הוא גירסה מוקדמת מאד של "הטירה". גם אין לי ספק שהגברת קרוסטר החביבה כל כך על בני הבית ב"פיתוי בכפר" היא ארוסתו של קפקא פליצה באואר, שבגירסה המתקדמת של "הטירה" מופיעה כפרידה, השם שבו כבר הופיעה בסיפור "גזר דין", ושקפקא זיהה בפירוש באחד ממכתביו עם פליצה. לזיהוי של פרידה בטירה עם פליצה באואר התייחסתי כבר ברשימתי "מי היא פרידה של ק.?" ועניין זה נראה לי תמיד ברור מאליו, לולא היו מי שעירערו על זיהוי ברור זה. גם אין לי ספק שהאיכרים ברומן "הטירה", Die Bauer בגרמנית, רומזים לשם משפחתה של פליצה, בעצם לבני ביתה. ב"פיתוי בכפר" מחפש האורח Gasthof, בית הארחה, שהייתי רוצה לכנותו "מלון-אורחים", לולא קיבלו הביטויים "מלון" ו"מלונאי" משמעויות שונות כל כך בעברית המודרנית. ב"טירה" מתאכסן ק. ב - Wirthaus, בפירוש פונדק. בגלל הצורך להשתמש במונח "פונדקי" שאין לו תחליף נוח בעברית – "בעל בית-הארחה" נשמע כה מסורבל - השתמשתי בשני הטקסטים במושג "פונדק".

למרות שב"טירה" מסתובב הסיפור סביב מאמציו של ק. לזכות בהיתר להתגורר בכפר, נדמה כי הרעיון הבסיסי של הסיפור נועד לתאר כיצד התפתה המספר להישאר בכפר שבתחילה התכוון רק ללון בו ולהמשיך בדרכו, לאחר שנקשר לגברת קרוסטר, רעיון שתואם את התלבטותו של קפקא האם להינשא לפליצה או להתיר את הקשר עמה. חבל שהקטע מסתיים בטרם זכה המספר, ואנו עמו, לראות את הגברת קרוסטר בכל הדרה, ואולי לא בכדי. בכל אופן רומז הכלב על היותה של הגברת קרוסטר, כמו המספר, עירונית שנמצאת בכפר. היא גם ישנה על מיטה ולא על קש.

מעניין גם שהחוויה בסיפור המוקדם היא הנעימות המפתה של הכפר בליל קיץ מקסים, למרות שגם כאן מופיעות דמויות מאיימות.  כנראה רק לאחר פרידתו הסופית מפליצה, הופיעה הטירה המאיימת והכפר שקע בשלגי חורף כבדים.

ואולי המשפטים שמתחת לכותרת כן קשורים, ואת ההשראה לטירה קיבל קפקא מארמון קינסקי בכיכר העיר העתיקה של פראג? כמובן ששמו המקורי של הסיפור בגרמנית הוא  Das Schloss, שפירושו הארמון, אך גם טירת אצילים נקראת כך. הכפר שמתחת לארמון, אפשר שהוא העיר פראג. הנוף ומזג האויר בסיפור, אם חושבים על "פיתוי בכפר", פחות מהותיים מכפי שנדמה כאשר קוראים את "הטירה" בגירסה המוכרת לנו, שאז נדמה שהחורף והשלג הם חוויה מאד מרכזית בסיפור.

מכל מקום הקטע מעורר הרבה מחשבות על התפתחות סיפורו של קפקא, ואני חשה צער על כך שהוא כה קצר, ומגלה לנו רק מעט מסודותיה של הטירה.

ספר תרגומי קפקא שלי