יום שלישי, 16 ביוני 2015

אין אמנות תמימה



כשתהיתי ביני לביני אם ראוי שמשרד החינוך יממן צפיית תלמידים בהצגה שמבוססת על סיפורו של מחבל רוצח ומבליטה את צדדיו האנושיים, חשבתי לעצמי מה אנשים בשמאל שאומרים שאסור לצנזר אמנות היו אומרים אם מישהו היה עושה סרט על יגאל עמיר ומראה איך הוא מעביר את הזמן בכלא וכמה הוא מתגעגע ללריסה ולבן שלו ומשרד החינוך היה מכניס את הסרט הזה לסל התרבות של התלמידים, ויום אחר כך שלמה וישינסקי העלה את אותה מחשבה בטלויזיה, ואז התברר שהמחשבה התיאורטית הזאת היא לגמרי מציאותית, ושסרט כזה כבר מתחרה על פרס הסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים. מילא אם הוא רק היה נעשה ומוצג, אבל זה שמתעקשים עוד להעמיד אותו לתחרות, כדי שיוכל גם לזכות בפרס, זה דבר בלתי נסבל עבורי. אם יש עמדה שמקוממת אותי, זו ההתיחסות לאמנות כאילו היא נמצאת בספירה אחרת, טהורה ועילאית מכדי שישפטו אותה שיפוט מוסרי. אמנות היא צורת ביטוי שמעבדת את המציאות בדרך שמדגישה את המימדים האסתטיים והרגשיים שלה, ולכן מצליחה לא פעם להתעלות מעל למציאות הרגילה ולחדור בעוצמה רבה פי כמה לתודעתנו וללבנו. זה לא הופך את האמנות לדבר תמים וטהור, ההיפך הוא הנכון. אמנות היא כלי רב עוצמה, והשימוש בו, כמו בכל צורת ביטוי אנושית, כשם שהוא יכול להיות כן וטהור, יכול גם להיות מרושע וזדוני. אחד הדברים הלא הגונים שאמנות יכולה לעשות, הוא להתכחש למניעים האמיתיים שלה. הרי הבמאים שעשו את הסרט על יגאל עמיר לא עשו את הסרט כי הם רצו להראות יחסים בין אבא ואמא וילד, וגם לא בגלל שהם רצו להראות לנו יחסים של אסירים עם בני משפחותיהם. הם עשו את הסרט על יגאל עמיר מפני שהוא רצח את ראש הממשלה יצחק רבין שכרת הסכם עם הפלשתינים, והם עשו את הסרט כפי שעשו, כדי להראות לנו כמה יגאל עמיר הוא אדם אנושי ונחמד וכמה הוא ובני משפחתו סובלים, מפני שכך הם מנסים לתת לגיטימציה למעשה שלו. ודברים דומים הרגשתי כשקראתי את הראיון ב"גלריה" עם בשאר מורקוס שכתב את המחזה "הזמן המקביל", ששמו מקבל בהקשר זה משמעות אירונית, על המחבל שרצח את החיל משה תמם. הרגשתי שזה מחזה שרוצה להציג את המחבל בצורה שתיתן לגיטימציה למעשה שלו, גם אם המחזאי אומר את ההיפך. ומה שגרם לי לחשוב כך היא דוקא העובדה שהפשעים עצמם אינם עומדים במוקד היצירות אלא מורחקים לשוליים, ומה שמראים לנו בעיקר אלה שיחות בכלא וגעגועים למשפחה, שאלה דברים שמעוררים בכל אדם הזדהות, כי גם מי שמעולם לא היה בכלא, חוה מצבים של ריחוק מהמשפחה בגלל סיבות שונות ומשונות, וילד קטן שמתגעגע לאביו יכול לשבור לכל אדם את הלב, הרי אף אחד לא חושב שהילד הקטן אשם שהוא נולד לרוצח ראש הממשלה ולאשה שהעריצה את מעשהו עוד לפני שהתאהבה בו, ולכן בדיוק הילד הקטן והתמים הזה הוא מי שאמור לגרום לציבור בישראל לחוש אהדה לרוצח ראש הממשלה, כי מה הילד אשם. והוא באמת לא אשם, אבל אביו אשם ברצח ראש הממשלה, ואי אפשר לטפל באשמה הזאת בהגינות מנקודת המבט של הילד שרוצה שאבא יספר לו סיפור בטלפון מהכלא, שזו דרך אגב קלישאה של סרטים עלילתיים ברוסית, שנועדה להציג את יגאל עמיר כמקבילה של מתנגדי משטר האימים של סטלין. גם גאולה עמיר מודעת לכך, והיא אמרה שכל אחד יראה בסרט מה שהוא רוצה לראות, מי שירצה יראה מה שרואים, ומי שירצה לראות רוצח מתועב ושפל, יראה רוצח מתועב ושפל, כלומר, מה שהסרט מראה זה איש מקסים ונחמד, ורק הרשעות של אנשים כמוני גורמת לנו לראות ביגאל עמיר רוצח גם של אדם וגם של המשטר הדמוקרטי בישראל כפי שהיה עד הרצח ומעולם לא חזר להיות, כי משהו מאד עמוק וגדול נשבר אצל כולנו בעקבות הרצח הזה, ואולי גם האלימות של השיח הציבורי אצלנו, שגורמת לרבים מאיתנו להזדעזע גם מהדברים שאומרים הקרובים לנו בדיעות ולא רק הרחוקים מדעתנו, נובעת גם מהרצח הזה ומהחותם שטבע בנו. אמנות, כמו כל ביטוי אנושי, חייבת לעמוד גם לשיפוט מוסרי ולביקורת מוסרית, ובגלל השפעתה הרגשית החזקה אולי אפילו יותר מסתם התבטאות, וגופים ממוסדים שמתקיימים מכספי ציבור, חייבים לתת דין וחשבון על האמנות שהם בוחרים לממן ולהציג. זה עלול כמובן לפגוע בחופש הביטוי, אבל חופש הביטוי איננו חופש בלתי מוגבל, אלא כפוף להרבה מגבלות של אמירת אמת, של עניין ציבורי, של הימנעות מפגיעה בלתי-סבירה בזולת או בסדר הציבורי, ובעיקר של תום לב. אינני חשה שלשתי היצירות המדוברות האלה עומדת הגנת תום הלב.