פגישת נתניהו וטראמפ

הערב אני לא מסכימה עם כמה מפרשנינו המלומדים שבדרך כלל אני חיה מפיהם, אבל הערב אני מעדיפה לשפוט ממה שראיתי ושמעתי במו עיני ואוזני, ומה שראיתי ושמעתי הוא שדונלד טראמפ התכונן היטב לפגישה עם נתניהו, והיה בהיר, מתוכנן ומדויק, והפנייה שלו לנתניהו באמירה ששני הצדדים צריכים להתפשר, ואתה יודע את זה, כן? היתה מופת של תיאטרון דיפלומטי. ואילו נתניהו לעומת זאת היה לחוץ, מבוהל כמעט כמו בנאום הערבים נעים בכמויות לקלפיות שלו, וגם הדברים שיצאו מפיו היו באותה רוח: הוא התלונן ללא הרף על הפלשתינים, וזה לא נשמע טוב, זה נשמע כמו ילד שאומר אבל הם התחילו והם מרביצים לי ומקללים אותי, בקיצור זה נשמע כמו תירוץ, וגם התנאים המוקדמים שהוא הציג למו"מ עם הפלשתינים, התנאי הראשון שהפשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית - פעולה שלא קיימת בעולם הדיפלומטיה: יש הכרה במדינה כמדינה, אין הכרה במדינה יהודית או ערבית או סינית, וגם אם מישהו אומר דבר כזה, אין לכך שום משמעות – והתנאי השני, שהפלשתינים יסכימו לשליטה צבאית ישראלית במרחב שבין הירדן לים, כלומר שיוותרו על מדינה ריבונית ויסכימו לאוטונומיה, שני התנאים המוקדמים האלה פירושם שנתניהו מחפש תירוץ למנוע הסדר עם הפלשתינים, ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה שנתניהו אפילו לא נשמע כמו מישהו שמנסה להכשיל הסדר עם הפלשתינים כי נורא חשוב לו לשלוט בכל ארץ-ישראל, אלא כמו מישהו שמפחד מנפתלי בנט ומהמתנחלים ומחבורת הכסילים המתלהמים במפלגה שלו, ולא מסוגל להוציא מעצמו איזו הבטחה ולו הבטחה מעורפלת לפעול לפיתרון הסיכסוך, שברור לי שדונלד טראמפ ציפה לשמוע ממנו, איזו הבטחה שהיתה גורמת לו להישמע יותר טוב ופחות מתנצל ולחוץ, מבלי לחייב אותו לאיזשהו ויתור ספציפי, אבל הוא יותר מדי מפחד ממי שאמורים להיות התומכים שלו מכדי להשמיע אותה, ולכן הוא נשמע לחוץ והוא נשמע עלוב, והוא נשמע מאכזב, ולמרות פרצי עליצות רגעיים שלא ממש שיכנעו אותי כי הם התחלפו כל כך מהר במטר האשמות כנגד הפלשתינים שנשמעו כמו התנצלות למה הוא לא יעשה שום ויתורים. נדמה לי שהנאום שלו בקונגרס נגד ההסכם האיראני שכל כך הרגיז את אובמה ואת הדמוקרטים, היה הרבה יותר טוב מצרור התירוצים שהוא שפך הערב לפני טראמפ, שנדמה לי שציפה מנתניהו, בתמורה לקבלת הפנים החמה, לאיזו אמירה מעודדת יותר, איזו הבטחה לעשות מצדו הכל כדי להגיע לשלום, וקיבל תירוצים של ילד בכיין, תירוצים שמסתירים בעיקר פחד גדול, ולא שום אני אוביל ואני אנווט שנתניהו גנב מיצחק רבין, מנהיג שהיו לו שני דברים שנתניהו חסר אותם לחלוטין: יושרה גמורה ואומץ-לב אדיר.

וכמובן שנפתלי בנט ואורי אריאל וחבריהם מיד הכריזו שפיתרון המדינה הפלשתינית ירד מהפרק, אבל כפי שכבר כתבתי הם שומעים רק את עצמם, ואין להם שום יכולת לשמוע מה אומר מישהו אחר, מישהו שאומר שלא אכפת לו שתי מדינות או אחת, העיקר שגם הישראלים וגם הפלשתינים יסכימו לפיתרון, שזה מה שטראמפ אמר. הוא לא אמר שנפתלי בנט יכול להכתיב לפלשתינים חד-צדדית את הפיתרון שנראה לו, אלא שהוא עצמו לא יכתיב את דמות הפיתרון, כל עוד הצדדים עצמם יגיעו להסכם, ושלצורך ההסכם הזה צריך לרסן את בניית ההתנחלויות ולעשות ויתורים, מה שמראה שבכל זאת יש לו איזושהי תמונה של תנאי ההסדר שלא מתיישבת עם התכניות של נפתלי בנט. זה שהימין צוהל זה לא מפני שטראמפ תומך בהם אלא מפני שהימין סתום, וזה שהשמאל עצוב זה מפני שהשמאל היסטרי. זאת אומרת, לא שאין סיבה להיות עצובים. עצוב מאד שנתניהו מנהיג עלוב ונכנע לראש מפלגה של שמונה מנדטים שהשחצנות שלו הרבה יותר גדולה מהמפלגה שלו, ועצוב מאד שנתניהו מנהיג יותר מדי עלוב בשביל לעשות ויתורים אמיצים שיאפשרו להגיע להסכם עם הפלשתינים. אבל לפחות במקרה הזה הבעיה היא נתניהו ולא דונלד טראמפ, שלמרות כל הדיבורים והמחוות ממשיך את המדיניות האמריקנית המסורתית במזרח התיכון, שחוששת ממדינה פלשתינית אבל מקפידה להשאיר לה אפשרות קיום ובשום אופן לא מורידה אותה מהפרק, כי היא תומכת בישראל אבל לא דורכת על היבלות של סעודיה ומדינות המיפרץ שהן בנות ברית של ארצות-הברית לא פחות מישראל, וגם מייצאות נפט, וגם לדונלד טראמפ אישית יש אצלן הרבה אינטרסים אישיים, בנוסף לאינטרסים הכלל-אמריקאים. האם דונלד טראמפ יצליח להביא את נתניהו והפלשתינים לשולחן המשא ומתן ולגרום לנתניהו לעשות ויתורים בפועל, שלצורך זה נתניהו יצטרך לגדל עמוד שידרה ולהתעמת עם חברי מפלגתו והקואליציה שלו, אני באמת לא יודעת. כל זה עדיין נעלם גדול. אבל הערב אין סיבה מיוחדת לא לשמחה ולא לעצב, כי מה שיקרה בפועל עדיין לא ידוע: האם טראמפ באמת יפעל להביא להסדר, ויפעיל לחצים על נתניהו וגם על הפלשתינים לעשות ויתורים הדדיים כדי להגיע להסכם כזה, או שהוא יסתפק בדיבורים, ומה באמת יקרה באיזור בתקופת נשיאותו של טראמפ, כל זה עדיין חידה גמורה. מחר ומחרתיים העיתונים יהיו מלאים בניתוחים ופרשנויות של כל מלה ומלה בנאומו של טראמפ עם מדרשים ופירושי רש"י, אבל מה שיקרה באמת עדיין לגמרי לא ידוע, והימין עדיין לא ניצח, ואפילו הימין, למרות נטייתו להתעלם מהמציאות, קצת מודע לזה: אם אנשי ארץ ישראל השלמה היו באמת כל כך בטוחים בעצמם שארצות-הברית תומכת בהם בלב שלם כפי שהם טוענים, הם לא היו כל כך תוקפניים ולא היו מאיימים על נתניהו ברעידת אדמה אם הוא ידבר על מדינה פלשתינית. מה שצריך עכשיו זה לחכות ולראות מה יקרה באמת. אולי יש סיבה לפחד ממה שיעשה דונלד טראמפ, אבל ממש אין סיבה לפחד מהאיומים של נפתלי בנט.       

מאחורי המספרים

בזכות בתי שרון צפיתי אתמול בנשימה עצורה בסרט "מאחורי המספרים", שמאד משמח לצפות בו, כי הוא עושה קצת צדק עם נשים אמריקניות שחורות שעבדו בנאס"א, סוכנות החלל האמריקנית, ותרמו תרומה מכרעת לפרוייקט החלל האמריקני, תוך שהן סובלות מאפליה וקיפוח קשים הן כנשים והן כשחורות עור, וגם מאד מעציב לצפות בו, כי אי אפשר שלא לחשוב כמה המאבקים של הנשים בו עדיין רלוונטיים ואקטואליים לגמרי. כשצפיתי בטראג'י פ. הנסון, שמשחקת באופן מרגש ביותר את המתמטיקאית קתרין גובל-ג'ונסון, רצה בגשם לשירותים המרוחקים של הנשים ה"צבעוניות" כפי שמכנים אותן בשפה נקייה הלבנים – הן עצמן מעדיפות לומר על עצמן negro women בלי כחל ושרק שהגזענים נזקקים לו – לא יכולתי שלא לחשוב על כתבה שראיתי לא כל כך מזמן באחד מערוצי הטלויזיה, על מפעל בגליל שאוסר על עובדות קבלן שמועסקות בו להשתמש בשירותי הנשים בבניין שבו הן עובדות, ומחייב אותן לצאת לשירותים מרוחקים, וזאת בטענה המעליבה שהן מלכלכות את שירותי הנשים, כי כשמפלים ועושקים, צריך גם להעליב ולהשפיל, זה אמור להצדיק את האפליה, אבל זה ממש ממש לא. הסרט מבליט שלוש מהנשים שהצטיינו במיוחד בהישגיהן, המתמטיקאית דורותי ווהן, שבימי מלחמת העולם, בשנת 1943, החלה לעבוד במרכז המחקר של לנגלי שלימים הפך לחלק מנאס"א, ועמדה שנים רבות בראש צוות המתמטיקאיות השחורות שפעל בו בתנאי הפרדה ואפליה, קתרין ג'ונסון, המתימטיקאית שהתמחתה בגיאומטריה אנליטית וחישבה את מסלולי החלליות ואתרי הנחיתה שלהן, ומרי ג'קסון שעתרה לבית המשפט כדי להשתתף בשיעורים שיכשירו אותה ללימודי הנדסה, ולימים שירתה בנאס"א כמהנדסת, אבל בספר התיעודי שעליו התבסס הסרט, Hidden Figures, ספרה של מרגוט לי שטרלי, בעצמה בתו של מהנדס שחור במעבדת החלל בוירג'יניה, שזכתה להכיר בילדותה חלק מן הנשים שעבדו בסוכנות החלל האמריקנית, מוזכרות נשים רבות נוספות, למשל מרים מאן, שהתעקשה להסיר בסתר שוב ושוב את המדבקה "צבעונים" משולחן הקפה הנפרד של הנשים השחורות, עד שהמדבקה חדלה להופיע שם. המאבק של הנשים השחורות נגד ההפרדה והאפליה וההשפלות האינסופיות היה ארוך וקשה ואיטי, ולא קצר ודרמטי כמו שחלק ממנו מוצג בסרט, אבל הסרט חושף לא מעט מן הניצול והאפליה של הנשים השחורות, שבנוסף לאפליה בשכר, במעמד ובהכרה, שאיתה התמודדו גם הנשים הלבנות בנאס"א, שגם סיפורן הושכח שנים רבות והתפרסם רק לאחרונה בספרה של נטליה הולט Rise of the Rocket Girls, נאלצו הנשים השחורות להתמודד גם עם השפלות ההפרדה הגזעית בוירג'יניה הגזענית, שאסרה על נישואים בין-גזעיים וכפתה הפרדה גזעית במוסדות חינוך, באוטובוסים ובמקומות ציבוריים אחרים. מאבקן של הנשים להתקדם ולממש את יכולותיהן בשירות סוכנות החלל התקיים על רקע מאבקי הקהילה השחורה לביטול חוקי ההפרדה הנוקשים בוירג'יניה בפרט ובארצות-הברית בכלל, והוא היה ארוך וקשה ומכאיב מאד.

סיפורן של הנשים בנאס"א החל בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר המחסור בגברים הביא לגיוס נשים לעבוד כמחשבות החישובים הנדרשים למעבדת התעופה ומאז 1958 מעבדת החלל בהמפטון וירג'יניה (מרכז לנגלי למחקר), תחילה בעיקר נשים לבנות ואחר כך גם נשים שחורות, computers, כפי שהן נקראו, ממש באותה מלה שבה כונו מאוחר יותר המחשבים האלקטרוניים. הנשים גויסו מפני שהיה מחסור בגברים עקב המלחמה, מפני שהעבודה היתה מרובה וקשה, ומפני שהכישורים שנדרשו לעבודה התובענית היו גבוהים מאד, מבלי שאיש העלה בדעתו להעניק להן מעמד או שכר שניתנו כמובן מאליו לגברים בעבודות דומות. רוב הנשים עבדו שם תקופות קצרות, עד שנישאו וילדו ילדים וכמנהג הזמן חדלו לעבוד עם נישואיהן או לכל המאוחר עם לידת ילדיהן, אם לא נזקקו נואשות לשכרן. קתרין גובל ולימים ג'ונסון עבדה תחילה כמורה בתיכון ובקולג', והחלה לעבוד בנאס"א בשנת 1953. בעלה חלה בסרטן ונפטר בשנת 1956, והיא הפכה למפרנסת יחידה לשלוש  בנותיהם, עד שנישאה מחדש בשנת 1959 לג'יימס ג'ונסון. היא היתה ילידת מערב וירג'יניה, צאצאית להורים ממוצאים מעורבים – מצד אחד שפחה שחורה שילדה ילדים לבעליה הלבן, מצד אחר ילידים אינדיאנים. במערב וירג'יניה שבה גדלה היא סבלה פחות מאפליה מכפי שתסבול לימים בוירג'יניה, שבה שררה עדיין בשנות הששים הפרדה גזעית אכזרית.  

כשצפיתי בוידיאו של ראיון שנערך עם קתרין ג'ונסון הקשישה, כיום כמעט בת 100 שנה, חשתי מוזר. היא נראתה לי לגמרי לבנה, ולא הבנתי מה שחור בה. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה התקשיתי להבחין במה שמכונה בארצות-הברית "שחור" או " צבעוני". זר כנראה לא יבין את שיטת הקיטלוג של בני אדם בארצות-הברית, שנדמה לי שלא מעטים מבני עמנו היו נחשבים בה ל"צבעונים". נדמה לי שהשחקניות שנבחרו לשחק בסרט כהות עור יותר מן הדמויות המקוריות, וזה הזכיר לי טענה שהועלתה נגד הנשיא אובמה, שעורו הושחר כביכול בפוסטרים כדי לקרוץ לציבור השחור. רוב מי שמכונים שחורים בארצות-הברית, גם מישל אובמה ביניהם, הם בני תערובת של שחורים ולבנים, וכשחושבים על כך בהקשר של מדיניות ההפרדה האכזרית בין שחורים ללבנים, הרי שאין מדובר רק בהסתייגות ממראה חיצוני של אנשים, אלא בשיטת דיכוי שהסימון של הזולת כנחות משמש בה יותר מטרה מאשר אמצעי, ובכך היא דומה לאופן שבו סימנו הנאצים את היהודים בגרמניה: הרבה יותר משיהודי גרמניה היו שונים מהנאצים – בפועל הם נבדלו מעט מאד במראם מהגרמנים – הם סומנו כשונים, כמושא לאפליה ופגיעה שנועדו להצדיק הירארכיה חברתית דכאנית ומלאכותית לגמרי, ולבסוף גם רצחנית. ליהודים ששירתו בנאס"א היה חלק חשוב בסיוע לנשים השחורות, כפי שבכלל היה ליהודים חלק חשוב בסיוע למאבק השחורים. אולי בימים האלה כדאי להיזכר בברית היפה הזאת שהתפרקה מאז, ולחדש אותה, לאור המתרחש בארצות-הברית בימים אלו.

כאמור הסרט הסוחף הזה, שמתמקד ברגעי השפל של המאבק הבין-גזעי וברגעי השיא של המירוץ לחלל האמריקני, נותר לגמרי רלוונטי ואקטואלי - לא יכולתי לצפות בו מבלי לחשוב כמה מוכרות לי עד זרא הסיטואציות האלה: להיאבק על כך ששמי יופיע על עבודתי, כאילו היתה זו הדרישה המוזרה ביותר בעולם, לחוות שוב ושוב כיצד אחרים, לרוב גברים, מנכסים אותה לעצמם ולצרכיהם כאילו הייתי שקופה, לעמוד בחדר מלא גברים שלאיש מהם אין הידע שלי, שהצלחתם תלויה בעבודתי, ולדעת שכולם מקבלים שכר שאני יכולה רק לחלום עליו, וכולם מתנשאים עלי ומתפארים בעבודתי כאילו הם עשו אותה, כאשר לעתים אינם מסוגלים אפילו להבין מה עשיתי ואיך, להבין שוב ושוב שהברירה היחידה העומדת בפני היא לבצע את עבודתי מבלי לזכות בשכר, במעמד, בכבוד ובהכרה המגיעים לי, ולהשלים עם ניצול, עלבונות והשפלות, או לסרב וללכת הביתה, כי אין שום סיכוי שהיחס אלי ישתנה, והצלחת עבודתי תוביל אך ורק לניסיונות חוזרים ונישנים לנצל אותה בחינם או בשכר מעליב ובתנאים משפילים, לעולם לא בתשלום שכר הוגן והכרה רישמית בתרומתי. כמה הערצה אני חשה כלפי הנשים האלה, שהסכימו לסבול לאורך שנים כה רבות את הניצול, ההשפלות וכפיות הטובה הנוראה, ועמדו בכך לאורך שנים, כדי לבצע עבודה שהאמינו בחשיבותה, כשהן שואבות את כוחן זו מזו ומבני משפחתן, ובעיקר מאמונה פנימית ביכולתן ובחשיבותן. צריך כוח נפשי עצום כדי לעמוד בכך לאורך שנים על גבי שנים ולהמשיך לעבוד ביעילות, כוח שאני התקשיתי מאד לגייס, ואני מסירה את הכובע בפני הנשים האמיצות של נאס"א, שסופסוף, באיחור גדול מדי, כשרובן כבר אינן בחיים, מקבלות משהו מהכבוד שהגיע להן בחייהן, ובושש כל כך להגיע.  

Margot Lee Shetterly, Hidden Figures, The Story of the African-American Women who  helped win the Space Race, 2016

Nathalia Holt, Rise of the Rocket Girls: The Women Who Propelled Us, from Missiles to the Moon to Mars, 2016

פרנץ קפקא / להיות אומלל

כאשר זה כבר נעשה בלתי-נסבל – פעם בנובמבר לקראת הערב – והתרוצצתי על השטיח הצר בחדרי כמו על מסלול מירוצים, מבועת ממראה הרחוב המואר, שוב פניתי, ובמעמקי החדר, בתחתית הראי, מצאתי מטרה חדשה, וצעקתי, רק כדי לשמוע את הצעקה, שאיש לא ענה לה ואיש לא ספג את עוצמתה, ולפיכך עלתה ללא משקל נגד, ולא יכלה להיפסק, גם כאשר נאלמה, כי מתוך הקיר נפתחה הדלת כה מהר, מפני שהמהירות נדרשה, ואפילו סוס הכרכרה למטה על המרצפת, כמו סוס מתפרע במשחטה, שמפקיר את גרוגרתו, התרומם.

כמו שד קטן הגיח ילד מן המסדרון האפל, שהמנורה טרם דלקה בו, ונותר לעמוד על קצות בהונותיו, על קורת רצפה מתנדנדת באין מבחין. מסונוור מאור הדמדומים בחדר הוא רצה לטמון מיד את פניו בידיו, אך לפתע נרגע כשהביט בחלון, שלפני מסגרתו נותר לבסוף באפֵלה האד העולה מתאורת הרחוב. במרפקו הימני הוא החזיק את עצמו לפני הדלת הפתוחה, ניצב לקיר החדר, והניח למשב האוויר מבחוץ לחלוף סביב פרקי רגליו, גם לאורך צווארו, גם לאורך רקותיו.

התבוננתי מעט ואז אמרתי: "שלום" ונטלתי את מעילי ממגן האח*, כי לא רציתי לעמוד שם כך חצי עירום. זמן מה הותרתי את פי פתוח, כדי שההתרגשות תעזבני דרך הפה. היתה לי ליחה, הריסים רעדו בפָנַי, בקיצור, ממש לא היה חסר לי דוקא הביקור הזה, שאמנם ציפיתי לו.

הילד עדיין עמד ליד הקיר באותו המקום, לחץ את ידו הימנית אל הקיר, לחייו אדומות כליל, ולא יכול היה לחדול מכך, כי הקיר המסויד לבן היה מחוספס ושיפשף את קצות האצבעות. שאלתי: אתה באמת מחפש אותי? זו איננה טעות? אין קל מלטעות בבניין הגדול הזה. קוראים לי סוּנדסוֹ, אני גר בקומה שלישית. זה באמת אני שרצית לבקר?"

"תירגע, תירגע!" אמר הילד מעבר לכתפו. "הכל נכון."

"אז כנס פנימה לחדר, אני רוצה לסגור את הדלת."

"את הדלת בדיוק עכשיו סגרתי. אל תטריח את עצמך. בכלל תירגע."

"אל תדבר על טירחה. אבל במעבר הזה גרים המון אנשים, כולם כמובן מַכָּרַי, רובם שבים כעת מן העבודה: אם הם שומעים שבאחד החדרים מדברים, הם פשוט מאמינים שיש להם זכות לפתוח ולבדוק, מה לא בסדר. ככה זה. האנשים האלה סיימו את עבודת יומם, למי הם יתמסרו בחופשת הערב הזמנית שלהם! חוץ מזה גם הם יודעים את זה. הנח לי לסגור את הדלת."

"כי מה? מה יש לך? בגללי יכול כל הבניין להיכנס. ושוב: כבר סגרתי את הדלת! נדמה לך, שרק אתה יכול לסגור את הדלתות? אפילו נעלתי במפתח."

"אז טוב. אני לא רוצה יותר מזה. בכלל לא היית חייב לנעול במפתח. וכעת, אם אתה כבר כאן, שיהיה לך נוח. אתה אורח שלי. בטח בי כליל. תתרווח בלי חשש. אני לא אכפה עליך להישאר כאן וגם לא ללכת. אני בכלל צריך לומר זאת? כל כך רע אתה מכיר אותי?"

"לא. באמת לא היית צריך לומר זאת. יותר מכך: בכלל לא היית אמור לומר זאת. אני ילד. למה לטרוח כל כך בגללי?"

"זה לא עד כדי כך גרוע. כמובן, ילד. אבל אינך כה קטן. אתה כבר די בוגר. לו היית בת, לא היית צריך לנעול את עצמך איתי בחדר כה בפשטות."

"לזה אינינו צריכים לדאוג. רציתי רק לומר: זה שאני מכיר אותך כה טוב, לא מגן עלי. זה רק פוטר אותך מהמאמץ להוליך אותי שולל. אבל למרות זאת אתה חולק לי מחמאות. הנח לזה, אני מבקש ממך, הנח לזה. בנוסף לכך, אינני מכיר אותך בכל מקום וזמן, ועוד בחשיכה הזו. היה עדיף בהרבה אם היית מדליק אור. לא, עדיף שלא. בכל אופן אציין לעצמי, שכבר איימת עלי."      

"איך? אני איימתי עליך? אנא ממך. אני כל כך שמח שאתה סופסוף כאן. אני אומר "סופסוף", כי כבר כל כך מאוחר. אני לא תופס למה באת כל כך מאוחר. כי ייתכן, שמרוב שמחה דיברתי כל כך מבולבל, וכך בדיוק הבנת אותי. זה שדיברתי ככה, אני מודה ומתוודה, שבכלל איימתי עליך, מה שאתה רוצה. – רק בלי ריב, למען השם! – אבל איך תוכל להאמין לזה? איך יכולת לצער אותי כך? מדוע אתה רוצה בכל הכוח לקלקל לי את שהותך הקצרה פה? אדם זר היה בא לקראתי יותר ממך."

"לזה אני מאמין: זו לא חכמה. להתקרב אליך כפי שיכול אדם זר, אני כבר קרוב אליך מטבעי. את זה גם אתה יודע, אז מנין הצער? תגיד שאתה רוצה לשחק קומדיה, ואני אלך מיד."

"ככה? גם את זה אתה מעז לומר לי? אתה קצת חצוף מדי. בסופו של דבר אתה נמצא בחדרי. אתה משפשף את אצבעותיך כמטורף בקיר שלי, בחדר שלי, בקיר שלי! וחוץ מזה מה שאתה אומר מגוחך, לא רק חצוף. אתה אומר שטבעך כופה עליך לדבר עמי באופן כזה. באמת? טבעך כופה עליך? זה נחמד מצד טבעך. טבעך הוא טבעי, ואם אני מטבעי ידידותי כלפיך, גם אתה חייב לנהוג כך."

"ככה זה ידידותי?"

"אני מתכוון למה שהיה קודם".

"אתה יודע איך אהיה אחר כך?"

"אינני יודע דבר."

והלכתי לשולחן הלילה, שעליו הדלקתי את הנר. באותה עת לא היו בחדרי לא גז ולא חשמל. אז ישבתי זמן מה ליד השולחן, עד שעייפתי גם מכך, לבשתי את אדרתי, נטלתי את הכובע מן הספה וכיביתי את הנר. בצאתי החוצה נתקלתי ברגל הכורסה.

בחדר המדרגות פגשתי דייר מאותה קומה.

"אתה כבר שוב יוצא, מנוול שכמוך?", הוא שאל בעוד רגליו משתרעות בנחת על שתי מדרגות.

"מה לעשות?" אמרתי. "עכשיו היה לי בחדר שד."

"אתה אומר את זה באותה מורת-רוח, כאילו מצאת שערה במרק."

"אתה מתבדח, אבל תדע לך: שד הוא שד."

"נכון מאד. אבל מה אם אדם בכלל לא מאמין בשדים?"

"אז אתה חושב שאני מאמין בשדים? אבל מה עוזר לי חוסר האמונה הזה?"

"פשוט מאד. אסור לך לפחד יותר כששד באמת בא אליך."

"כן, אבל זה הפחד השולי. הפחד האמיתי הוא הפחד מסיבת התופעה. והפחד הזה נשאר. אותו אני מרגיש ממש מצוין." מרוב עצבנות התחלתי לחטט בכל הכיסים שלי.

"אבל לולא היה בך פחד מפני התופעה עצמה, היית יכול לחפש את סיבותיה בשלווה!"  

"ברור שמעולם לא דיברת עם שדים. מהם לעולם אי אפשר לקבל מידע מדויק. זה מאבק. נדמה שהשדים האלה יותר מפקפקים בקיומם מאיתנו, מה שאיננו מפליא בהתחשב בתשישותם."

"אבל שמעתי שאפשר להזין אותם?"

"אז שמעת נכון. זה אפשרי. אבל מי יעשה זאת?"

"מדוע לא? למשל כשזו שֵׁדָה," הוא אמר והתנדנד על המדרגה העליונה.

"אה, כן", אמרתי, "אבל אפילו אז זה לא משתלם."

נמלכתי בדעתי. מכרי כבר היה כה גבוה, שכדי לראותני נאלץ להתכופף מתחת לאחד הקמרונות של חדר המדרגות.

"אבל למרות זאת", קראתי, "אם תיקח לי לשם למעלה את השד שלי, אז נגמר בינינו לתמיד".

"אבל זאת היתה רק בדיחה" הוא אמר ומשך את ראשו חזרה.

"אז בסדר", אמרתי, ובאמת יכולתי כעת ללכת לטייל בנחת. אבל מכיוון שהרגשתי כה עזוב לנפשי, עליתי ברצון למעלה ושכבתי לישון.

*מגן אח הוא לוח מתכת או חרסינה שהונח לפני האח הבוער כדי לקלוט מעט מהחום, וכמסופר הניחו עליו לייבוש בגדים שנרטבו מהגשם.

הסיפור "להיות אומלל" הוא הסיפור האחרון בקובץ "התבוננות" שפירסם קפקא בשנת 1913 בהוצאת רוהוולט, הטקסטים בקובץ נכתבו בשנים שלפני כן, וחלקם פורסמו קודם בעיתונות.

חלום הימין על טראמפ

הרבה אנשים מלומדים מנסים להסביר איך הצליח דונלד טראמפ לקנות את לב מצביעיו האמריקנים ולהיבחר לנשיאות, ופחות אנשים תוהים איך הצליח טראמפ לקנות את לב הימין בישראל, למרות שהוא, כן כן, למרות בתו שנישאה ליהודי והתגיירה, אנטישמי, שמוקף באנשים בעלי דיעות נאציות ומכחישי שואה, שאת אחד מהם, סטיב באנון, הוא מינה לתפקיד בכיר ורב השפעה. בחירתו של טראמפ הביאה מיד לתוצאות שמאפיינות בחירה של מנהיגים אנטישמים: בתוך שבועות ספורים מבחירתו הופיעו איומים על יהודים בארצות-הברית והתנכלויות כלפיהם ברמה שלא נודעה זה עשרות בשנים. אופיו האנטישמי של מימשל טראמפ נחשף באופן בוטה למדי גם ביום השואה הבינלאומי האחרון, כאשר הצהרה שהכין לאותו יום משרד החוץ האמריקני, וכללה כמובן התייחסות לרצח ששה מיליון יהודים בידי הנאצים, שזה האירוע שהעם היהודי מכנה "השואה", ובעולם המערבי נוהגים לכנות במונח היווני המאד בלתי הולם Holocaust, שמשמעותו קורבן עולה, כאילו הוקרבו היהודים בטקס דתי כלשהו, נגנזה על ידי צוות הבית הלבן, ובמקומה התפרסמה הצהרה ללא איזכור היהודים, וכשנמתחה על כך ביקורת, נאמר שהצהרת הבית הלבן הקיפה את כולם, וש"הסבל של כולם בשואה, לרבות כמובן סבלם של היהודים, הוא מאד עצוב", התבטאות שאם איננה הכחשת השואה, היא מאד קרובה לכך – השואה היא רצח ששה מיליון יהודים בידי הנאצים, לא שום דבר אחר, אלא אם כן מישהו מצר על הטירחה שגרמה השמדת היהודים לנאצים. היחס לרצח היהודים בשואה הוא נייר לקמוס לרגשות אנטישמיים, ובמקרה הזה, נצבע נייר הלקמוס הנשיאותי בגוונים חומים למדי. כמובן אפשר להציג כמשקל נגד את הטימטום והבורות שהפגינו אנשי הליכוד, כשבחרו ביום זה לליכודיאדה שלהם, וגם הם הצדיקו זאת בתירוצים שיפה להם השתיקה, ואולי גם זה לא במקרה. למפלגה כמו הליכוד, שהגזענות כנגד הערבים הפכה לדבק המלכד שלה, קשה להתמודד עם זכר השואה, שמזכירה ליהודים שאירופה שונאת אותם עוד הרבה יותר מכפי שהיא שונאת ערבים ומוסלמים. לא במקרה ניסה בנימין נתניהו לייחס את רעיון השמדת היהודים למופתי הירושלמי, ולזכות את היטלר, התבטאות שגם היא בגדר הכחשת השואה. גם בנאומיו בימי השואה מעדיף נתניהו להעלות על ראש דאגותיו את האיום האיראני, שכלל אינני מקלה בו ראש, אבל נדמה לי שלנתניהו קל יותר להאשים בגזענות ובאנטישמיות את הערבים והמוסלמים, וקשה לו להתמודד עם התהום הקרועה בין העם היהודי לבין עמי אירופה הרוצחים, שכן אירופה הגזענית והאנטישמית היא מושא חלומותיו, וקשה לו להכיר בכך שאירופה שואפת להיות נקייה מיהודים, כשם שהיא שואפת להיות נקייה מערבים ומוסלמים בכלל.

אבל אולי יותר מכל ההסברים המלומדים לבחירה בטראמפ ולהתלהבות ממנו, נעוץ ההסבר ברצונם של אנשים לרמות את עצמם ולבלבל בין משאלות לבם לבין המציאות. ואכן הימין הישראלי ובמיוחד אנשי הבית היהודי מציגים מאז בחירתו של טראמפ מחזה אבסורד של הזיית מציאות מדומה ששום התרחשות או התבטאות ממשית איננה מפוגגת, ואפילו ההיפך מכך. שני מופעי אבסורד כאלה התרחשו אתמול בתכניתה של רינה מצליח "פגוש את העיתונות", תחילה בפאנל שבו ישבה העיתונאית המתנחלת יפעת ארליך, ואחר כך בראיון עם שרת המשפטים איילת שקד.

תחילה קוננה יפעת ארליך על כך שפינו את עמונה, כשאין לטענתה שום בעלים פלשתיניים. למיטב ידיעתי ישנם דוקא בעלים כאלה שהכיחו את בעלותם בבית המשפט, וישנן גם ראיות לכך שבעבר עיבדו את הקרקעות שמתנחלי עמונה גזלו מהם, אבל למתנחלים יש תמיד קושי להבחין בקיומם של פלשתינים, ולכן אין להם בעיה להכריז שאין שום בעלים לקרקעות בעמונה, ושעל פי התנ"ך הם הם הבעלים של כל אדמות ארץ ישראל, מה שלא מסביר מדוע אברהם אבינו דוקא טרח לשלם לעפרון החתי ארבע מאות שקל עובר לסוחר, ולא פשוט השתלט על מערת המכפלה בשיטת המתנחלים, לפי ההבטחה האלוהית שלזרעך אתן את הארץ. מכאן ואילך עברה יפעת ארליך, כמנהג המתנחלים ואנשי הבית היהודי, לדבר על ימות המשיח של דונלד טראמפ.

"טראמפ לא מעביר את השגרירות לירושלים בגלל שזה אינטרס ישראלי, אלא בגלל שזה אינטרס אמריקאי", זעקה יפעת ארליך. ההתחלה דוקא נכונה. טראמפ לא מעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, נקודה.

מאד חשוב להקשיב למה שאמר טראמפ, אמרה ארליך. הוא אמר שאפשר לבנות לא רק בגושי ההתישבות, אלא גם מחוץ לגושים. מה? שאלו אותה. כן, הוא אמר לא לבנות התנחלויות חדשות, אבל הוא אמר שכן אפשר לבנות בתוך הגושים וגם מחוץ לגושים. כדי להיות מדויקת בדקתי בשני מקורות שונים, ה"ניו-יורק טיימס" וגם "ג'רוזלם פוסט" הימני, את דבריו המדויקים של דובר הבית הלבן המאד צמוד לטראמפ שון ספייסר, וכך אמר דובר הבית הלבן:

"The American desire for peace between the Israelis and the Palestinians has remained unchanged for 50 years," Spicer said. "While we don’t believe the existence of settlements is an impediment to peace, the construction of new settlements or the expansion of existing settlements beyond their current borders may not be helpful in achieving that goal."

ראשית מציין הדובר את העובדה ש"השאיפה האמריקאית לשלום בין הישראלים והפלשתינים לא השתנתה זה חמישים שנה". בלשון דיפלומטית המשמעות היא: אנחנו ממשיכים במדיניות של קודמינו, גם אם בימי הבחירות הצהרנו כמה הצהרות שהותירו רושם אחר. אבל העיקר הם הדברים לגופו של עניין: "בעוד שאיננו מאמינים שקיום ההתנחלויות הוא מכשול לשלום, בניית התנחלויות חדשות, או הרחבת התנחלויות קיימות מעבר לגבולותיהן הנוכחיים עלולות שלא להועיל להשגת מטרה זו (של שלום בין הישראלים והפלשתינים).

במלים אחרות: המימשל האמריקאי לא ידרוש לפנות התנחלויות קיימות כתנאי מוקדם לשלום, אבל הוא מאד לא יאהב בניית התנחלויות חדשות או הרחבת הקיימות.

מנין הסיקה יפעת ארליך שמימשל טראמפ אומר לבנות בגושי ההתנחלות וגם מחוצה להם, בזמן שהדובר טרח להדגיש שהבית הלבן איננו רואה בעין יפה גם את הרחבת ההתנחלויות הקיימות? מהמקום שממנו ניזונים כל חסידי טראמפ בימין: מהרהורי לבה. אבל היא לפחות אדם פרטי שאיננו נושא בשום תפקיד ממלכתי מחייב. שרת המשפטים איילת שקד, לעומת זאת, יושבת ליד שולחן הממשלה, וגם היא אמרה לרינה מצליח שכעת אין שום מניעה לסיפוח שטחים מהרשות הפלשתינית לישראל, ושלאחר ביקורו של נתניהו אצל טראמפ, היא מחכה למימוש צעדים שכאלה.

ובכן, כבוד השרה איילת שקד, כדאי שתקראי היטב את הודעת הבית הלבן. וגם דברים נוספים שאמר "פקיד בכיר" במימשל טראמפ לג'רוזלם פוסט, שרצוי שהצדדים יימנעו מכל צעד חד-צדדי, וישאירו לבית הלבן סיכוי להיוועץ בכל הצדדים כיצד להתקדם להשגת שלום.

אבל נראה שאנשי הבית היהודי מתקשים להיפרד מהזיותיהם על מימשל אמריקאי שתומך כביכול בכל מאוויהם הרחוקים מהמציאות כרחוק ירושלים מוושינגטון. ואולי יותר מכל ההסברים המלומדים לבחירתו של טראמפ מסבירה המציאות העצובה הזו את בחירתו: אנשים רבים מאד, וגם פוליטיקאים בכירים, אינם רואים ואינם שומעים, אלא את פעימות לבם שלהם, ומשכנעים את עצמם ואת סביבתם, שפעמי משיח הם שומעים.