כאשר זה כבר נעשה בלתי-נסבל – פעם בנובמבר לקראת הערב – והתרוצצתי על
השטיח הצר בחדרי כמו על מסלול מירוצים, מבועת ממראה הרחוב המואר, שוב פניתי,
ובמעמקי החדר, בתחתית הראי, מצאתי מטרה חדשה, וצעקתי, רק כדי לשמוע את הצעקה, שאיש
לא ענה לה ואיש לא ספג את עוצמתה, ולפיכך עלתה ללא משקל נגד, ולא יכלה להיפסק, גם
כאשר נאלמה, כי מתוך הקיר נפתחה הדלת כה מהר, מפני שהמהירות נדרשה, ואפילו סוס
הכרכרה למטה על המרצפת, כמו סוס מתפרע במשחטה, שמפקיר את גרוגרתו, התרומם.
כמו שד קטן הגיח ילד מן המסדרון האפל, שהמנורה טרם דלקה בו, ונותר
לעמוד על קצות בהונותיו, על קורת רצפה מתנדנדת באין מבחין. מסונוור מאור הדמדומים
בחדר הוא רצה לטמון מיד את פניו בידיו, אך לפתע נרגע כשהביט בחלון, שלפני מסגרתו
נותר לבסוף באפֵלה האד העולה מתאורת הרחוב. במרפקו הימני הוא החזיק את עצמו לפני
הדלת הפתוחה, ניצב לקיר החדר, והניח למשב האוויר מבחוץ לחלוף סביב פרקי רגליו, גם
לאורך צווארו, גם לאורך רקותיו.
התבוננתי מעט ואז אמרתי: "שלום" ונטלתי את מעילי ממגן
האח*, כי לא רציתי לעמוד שם כך חצי עירום. זמן מה הותרתי את פי פתוח, כדי
שההתרגשות תעזבני דרך הפה. היתה לי ליחה, הריסים רעדו בפָנַי, בקיצור, ממש לא היה
חסר לי דוקא הביקור הזה, שאמנם ציפיתי לו.
הילד עדיין עמד ליד הקיר באותו המקום, לחץ את ידו הימנית אל הקיר,
לחייו אדומות כליל, ולא יכול היה לחדול מכך, כי הקיר המסויד לבן היה מחוספס ושיפשף
את קצות האצבעות. שאלתי: אתה באמת מחפש אותי? זו איננה טעות? אין קל מלטעות בבניין
הגדול הזה. קוראים לי סוּנדסוֹ, אני גר בקומה שלישית. זה באמת אני שרצית לבקר?"
"תירגע, תירגע!" אמר הילד מעבר לכתפו. "הכל
נכון."
"אז כנס פנימה לחדר, אני רוצה לסגור את הדלת."
"את הדלת בדיוק עכשיו סגרתי. אל תטריח את עצמך. בכלל
תירגע."
"אל תדבר על טירחה. אבל במעבר הזה גרים המון אנשים, כולם כמובן מַכָּרַי,
רובם שבים כעת מן העבודה: אם הם שומעים שבאחד החדרים מדברים, הם פשוט מאמינים שיש
להם זכות לפתוח ולבדוק, מה לא בסדר. ככה זה. האנשים האלה סיימו את עבודת יומם, למי
הם יתמסרו בחופשת הערב הזמנית שלהם! חוץ מזה גם הם יודעים את זה. הנח לי לסגור את
הדלת."
"כי מה? מה יש לך? בגללי יכול כל הבניין להיכנס. ושוב: כבר סגרתי
את הדלת! נדמה לך, שרק אתה יכול לסגור את הדלתות? אפילו נעלתי במפתח."
"אז טוב. אני לא רוצה יותר מזה. בכלל לא היית חייב לנעול במפתח.
וכעת, אם אתה כבר כאן, שיהיה לך נוח. אתה אורח שלי. בטח בי כליל. תתרווח בלי חשש.
אני לא אכפה עליך להישאר כאן וגם לא ללכת. אני בכלל צריך לומר זאת? כל כך רע אתה
מכיר אותי?"
"לא. באמת לא היית צריך לומר זאת. יותר מכך: בכלל לא היית אמור לומר
זאת. אני ילד. למה לטרוח כל כך בגללי?"
"זה לא עד כדי כך גרוע. כמובן, ילד. אבל אינך כה קטן. אתה כבר די
בוגר. לו היית בת, לא היית צריך לנעול את עצמך איתי בחדר כה בפשטות."
"לזה אינינו צריכים לדאוג. רציתי רק לומר: זה שאני מכיר אותך כה
טוב, לא מגן עלי. זה רק פוטר אותך מהמאמץ להוליך אותי שולל. אבל למרות זאת אתה
חולק לי מחמאות. הנח לזה, אני מבקש ממך, הנח לזה. בנוסף לכך, אינני מכיר אותך בכל
מקום וזמן, ועוד בחשיכה הזו. היה עדיף בהרבה אם היית מדליק אור. לא, עדיף שלא. בכל
אופן אציין לעצמי, שכבר איימת עלי."
"איך? אני איימתי עליך? אנא ממך. אני כל כך שמח שאתה סופסוף כאן.
אני אומר "סופסוף", כי כבר כל כך מאוחר. אני לא תופס למה באת כל כך
מאוחר. כי ייתכן, שמרוב שמחה דיברתי כל כך מבולבל, וכך בדיוק הבנת אותי. זה
שדיברתי ככה, אני מודה ומתוודה, שבכלל איימתי עליך, מה שאתה רוצה. – רק בלי ריב,
למען השם! – אבל איך תוכל להאמין לזה? איך יכולת לצער אותי כך? מדוע אתה רוצה בכל
הכוח לקלקל לי את שהותך הקצרה פה? אדם זר היה בא לקראתי יותר ממך."
"לזה אני מאמין: זו לא חכמה. להתקרב אליך כפי שיכול אדם זר, אני
כבר קרוב אליך מטבעי. את זה גם אתה יודע, אז מנין הצער? תגיד שאתה רוצה לשחק
קומדיה, ואני אלך מיד."
"ככה? גם את זה אתה מעז לומר לי? אתה קצת חצוף מדי. בסופו של דבר
אתה נמצא בחדרי. אתה משפשף את אצבעותיך כמטורף בקיר שלי, בחדר שלי, בקיר שלי! וחוץ
מזה מה שאתה אומר מגוחך, לא רק חצוף. אתה אומר שטבעך כופה עליך לדבר עמי באופן
כזה. באמת? טבעך כופה עליך? זה נחמד מצד טבעך. טבעך הוא טבעי, ואם אני מטבעי ידידותי
כלפיך, גם אתה חייב לנהוג כך."
"ככה זה ידידותי?"
"אני מתכוון למה שהיה קודם".
"אתה יודע איך אהיה אחר כך?"
"אינני יודע דבר."
והלכתי לשולחן הלילה, שעליו הדלקתי את הנר. באותה עת לא היו בחדרי לא
גז ולא חשמל. אז ישבתי זמן מה ליד השולחן, עד שעייפתי גם מכך, לבשתי את אדרתי,
נטלתי את הכובע מן הספה וכיביתי את הנר. בצאתי החוצה נתקלתי ברגל הכורסה.
בחדר המדרגות פגשתי דייר מאותה קומה.
"אתה כבר שוב יוצא, מנוול שכמוך?", הוא שאל בעוד רגליו
משתרעות בנחת על שתי מדרגות.
"מה לעשות?" אמרתי. "עכשיו היה לי בחדר שד."
"אתה אומר את זה באותה מורת-רוח, כאילו מצאת שערה במרק."
"אתה מתבדח, אבל תדע לך: שד הוא שד."
"נכון מאד. אבל מה אם אדם בכלל לא מאמין בשדים?"
"אז אתה חושב שאני מאמין בשדים? אבל מה עוזר לי חוסר האמונה
הזה?"
"פשוט מאד. אסור לך לפחד יותר כששד באמת בא אליך."
"כן, אבל זה הפחד השולי. הפחד האמיתי הוא הפחד מסיבת התופעה.
והפחד הזה נשאר. אותו אני מרגיש ממש מצוין." מרוב עצבנות התחלתי לחטט בכל הכיסים
שלי.
"אבל לולא היה בך פחד מפני התופעה עצמה, היית יכול לחפש את
סיבותיה בשלווה!"
"ברור שמעולם לא דיברת עם שדים. מהם לעולם אי אפשר לקבל מידע
מדויק. זה מאבק. נדמה שהשדים האלה יותר מפקפקים בקיומם מאיתנו, מה שאיננו מפליא
בהתחשב בתשישותם."
"אבל שמעתי שאפשר להזין אותם?"
"אז שמעת נכון. זה אפשרי. אבל מי יעשה זאת?"
"מדוע לא? למשל כשזו שֵׁדָה," הוא אמר והתנדנד על המדרגה
העליונה.
"אה, כן", אמרתי, "אבל אפילו אז זה לא משתלם."
נמלכתי בדעתי. מכרי כבר היה כה גבוה, שכדי לראותני נאלץ להתכופף מתחת
לאחד הקמרונות של חדר המדרגות.
"אבל למרות זאת", קראתי, "אם תיקח לי לשם למעלה את השד
שלי, אז נגמר בינינו לתמיד".
"אבל זאת היתה רק בדיחה" הוא אמר ומשך את ראשו חזרה.
"אז בסדר", אמרתי, ובאמת יכולתי כעת ללכת לטייל בנחת. אבל
מכיוון שהרגשתי כה עזוב לנפשי, עליתי ברצון למעלה ושכבתי לישון.
*מגן אח הוא לוח מתכת או חרסינה שהונח לפני האח הבוער כדי לקלוט מעט מהחום,
וכמסופר הניחו עליו לייבוש בגדים שנרטבו מהגשם.
הסיפור "להיות אומלל" הוא הסיפור האחרון בקובץ "התבוננות"
שפירסם קפקא בשנת 1913 בהוצאת רוהוולט, הטקסטים בקובץ נכתבו בשנים שלפני כן, וחלקם
פורסמו קודם בעיתונות.
