עין סגולה וחברי ילדות

אז מה שקרה זה שהכלב זינק על חתול והעיף אותי ונפלתי על המדרכה ונחבטתי חזק במצח וצעקתי, וראיתי בזווית העין איש שהלך לבית הכנסת מסתובב מהר ורץ אלי והוא עזר לי לקום ואמר: יש לך דם על המצח ומתחת לאף, והוצאתי ממחטה וניגבתי את הדם, ואז קלטתי שאושר ברח, וצעקתי: איפה הכלב? והאיש אמר שהוא רץ למטה לחצר הסמוכה, ואז הוא אמר: הנה הוא! ואושר הופיע בדילוגים עליזים, כי הוא מאד נהנה לרדוף אחרי חתולים. הרופא אמר שזה רק שטף דם והוא יגלוש אל גלגל העין מעל העין ומתחת לעין ויהיה סגול ואחר כך כחול ואחר כך ירוק ואחר כך צהוב. בינתיים אני בשלב הסגול ומיום ליום העין נראית גרוע יותר, והדם גולש גם לעין השנייה. מאד לא נעים לי להלך ככה ברחוב, אבל אין ברירה. שרון אמרה לי מה אין לך משקפי שמש, כמו לנשים מוכות בסרטים וסדרות טלויזיה, אבל אני רק מוכת כלב ואין לי משקפי שמש ומטפחת הראש לא ממש מסתירה. לפחות בטיולים הבאים אושר התנהג בסדר, ולא פגשתי הרבה אנשים שאני מכירה, רק שני בעלי כלבים שאמרו לי אוי מסכנה, ואת חוה שישבה על הספסל ומצמצה בעיניים ואמרה לי שהיא לא רואה כלום בלי משקפיים, ואמרתי לה שלפעמים זה לטובה. איתמר אמר שזה לא נעים, אבל זה לא יהרוג אותי. אני בעיקר חושבת על זה שזה לא נעים. בכל זאת ביום ששי כשיצאתי לטייל עם אושר באה מולי אשה עם תינוק בעגלה ואמרה לי: את ענת מרגלית, שזה שם הנעורים שלי, ואני בכלל לא זיהיתי אותה, אבל זאת היתה מלכי שהיתה חברה שלי בתיכון ומאז שהייתי בצבא לא ראיתי אותה, כי אני עברתי לירושלים והיא נשארה ליד חיפה. היה לי מוזר שהיא זיהתה אותי למרות העין הסגולה המפחידה, ואני בכלל לא זיהיתי אותה, למרות שנדמה לי שאני הרבה יותר השתניתי ממה שהיא השתנתה. היתה בתיכון שלנו עוד ענת מרגלית בכיתה יותר נמוכה שהיתה יפהפיה, ומישהו אמר לי איזה יפה ענת מרגלית, לא את. אחר כך ראיתי תמונה שלה בתחרות מלכת היופי, והיתה לה צמה שחורה ארוכה. לפעמים אני שוכחת שזה היה השם שלי בילדות, וגם דברים אחרים מהילדות אני שוכחת, לפעמים נדמה לי שאני שוכחת בכוונה, כי לא היתה לי ילדות כל כך שמחה, שמחתי במיוחד שמלכי זכרה את סבתא שלי, שבשנות התיכון גרתי אצלה, אבל לא כל החברים שלי זוכרים אותה, ומלכי סיפרה לי על כל מיני אנשים מהכיתה שלנו שהיא פוגשת, וחשבתי על זה שאם אתה נשאר בעיר הולדתך אתה נשאר מחובר יותר לאנשים שגדלת איתם, גם אחי היה מספר לי על כל מיני חברי ילדות שלו ושלי שאני לא ידעתי עליהם דבר, למשל הוא זכר את רמי פורטיס שהיה מצחיק גם בתיכון, ואני לא זכרתי אותו בכלל. לא סיפרתי למלכי על כל האנשים שכן פגשתי מאז התיכון אבל אני די מצטערת שפגשתי אותם. כל העניין הזה של חברים מהעבר יכול להיות נחמד אבל לפעמים די מביך, כי אנשים נורא משתנים מאז שהם היו ילדים ועד שהם נהיים זקנים, ויש אנשים שאהבתי בילדות ועכשיו אני כל כך מתעבת אותם, במיוחד את אלה מהם שנהיו מפורסמים, ובילדות חשבתי שהם אנשים נהדרים, ועכשיו אני חושבת איך הם השתנו כל כך לרעה, שאי אפשר אפילו לרגע לסבול אותם. מלכי הזכירה לי דוקא את החברות שמאד אהבתי, איילת ואסתי ודליה שגרה מזמן באמריקה ואת זה לא ידעתי. מלכי אמרה שחבל שלא באתי לפגישת המחזור כי היה מאד נחמד. אבל בפגישות מחזור אני תמיד פוחדת לפגוש אנשים שאני ממש לא רוצה לפגוש, ויש כאלה לא מעט, כמו זה שחשב שאני עיתונאית כי פירסמתי לפעמים מאמרים בעיתון והוא רצה שאני אכתוב על אשתו שהוא רצה להתגרש ממנה. כשגברים מתגרשים מאשה הם תמיד רוצים לנקום בה, גם אם הם אלה שעזבו אותה והיא זאת שסובלת, בכל זאת הגברים תמיד רוצים לנקום בנשים ותמיד מחפשים מישהו שיעזור להם לנקום בנשים, ורצוי להם שזאת תהיה גם אשה, אבל במקרה הפרטי שלי זה ממש לא רעיון טוב לנסות לגייס אותי נגד אשה שרוצים להתגרש ממנה, זה עלול לגרום לי לרצות לעזור דוקא לאשה נגד הבעל. והאנשים שאני הכי מתעבת הם אלה שתמיד מוכנים להתגייס לעזור לפגוע במישהו שהם בכלל לא מכירים, רק בגלל שמישהו שיש לו אינטרס מבקש מהם לעזור לו לפגוע במישהו. תמיד אני תוהה על האנשים האלה, שפגשתי לצערי כל כך הרבה בחיים, אלה שבקושי מכירים אותך או בכלל לא, אבל אם מישהו יבקש מהם לעזור לו לפגוע בך, הם מיד יתגייסו למשימה, אפילו בלי שייצא להם משהו מזה. ככה טיילתי עם אושר ועם מלכי והנכד שלה, והיא הזכירה לי אנשים שפעם אהבתי ולא חשבתי עליהם כל כך הרבה שנים, אבל כמו במסך מפוצל נזכרתי כל הזמן גם באנשים מהכיתה שרציתי לשכוח, זאת שהזמנתי אותה פעם למסיבה והיא אמרה שאין לה זמן בערב אבל הבת שלה תשמח לראות אותנו, והביאה אלינו את הבת שלה שנשמור עליה בזמן שהיא הולכת עם בעלה לסרט בסינמטק, וחשבתי למי היא היתה דוחפת את הילדה, דוקא ילדה ממש חמודה, אם לא הייתי מתקשרת להזמין אותה למסיבה. ודוקא בתיכון היא היתה אחת החברות שהכי אהבתי, ממש חברה טובה, וחשבתי שיש לה נפש כזאת טהורה, וגם ההוא שחשב שאני עיתונאית ורצה שאכתוב רעות על אשתו שבכלל לא היכרתי, היה בתיכון ממש ילד חמוד בלי שום כוונה רעה. אולי בתיכון אנשים הם עדיין יחסית אמיתיים, ולא מזויפים וצבועים כמו שהם נהיים לפעמים כשהם הופכים לעורכי-דין מפורסמים או יועצים משפטיים רמי-מעלה. בכל זאת שמחתי לפגוש את מלכי ולהיזכר בקומזיץ שעשינו פעם ביום העצמאות אצלה בקרית-ביאליק, אפילו שכחתי להזכיר לה את זה, למרות שזה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשהיא אמרה לי מי היא ולא היה לי כל כך נעים שהיא זיהתה אותי ואני בכלל לא זיהיתי אותה, וחשבתי איך החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות וכל מיני ארצות והיכרתי כל כך הרבה אנשים שהגיחו לחיי ואז נעלמו מחיי כשנדדתי מפה לשם ומשם לפה, והכי התרחקתי מחברי הילדות, ואפילו כשפגשתי את אחת האהבות הגדולות שלי עשור אחרי שנפרדנו בכלל לא היכרתי אותו, והוא מיד קרא לי ענת ענת, ולא ידעתי מה להגיד לו בכלל. ולפעמים אני מיטיבה לזכור דוקא את מי שעשו לי רעה, ואולי המוח שלנו בנוי ככה מסיבות אבולוציוניות, כדי שנדע ממי להיזהר, שבחיי הפרא זה יותר חשוב מאשר לדעת מי באמת חבר שלך. בכל זאת חשבתי כל השבת על הפגישה עם מלכי וגם על איילת ואסתי ודליה, ועל ערבי השבתות שבילינו יחד בילדות, כשדיברנו על האהבות הראשונות והכל כך תמימות שלנו, ועל כל החלומות שהיו לנו בחיים, שבמחשבה לאחור היו מאד צנועים, וחשבתי שיש לי גם זיכרונות ילדות יפים שכדאי לנצור, כמו צעיף ישן שמתחממים בו בימות הקור, ואפשר להתנחם בהם כל החיים.  

מקור האריה Erbarme dich ב"מתיאוס פסיון" של באך

לפני עשור בערך שאלה אותי הסופרת מירי שחם כיצד יש לתרגם לעברית את שם האריה 39 המפורסמת Erbarme dich מתוך "מתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך, ובתשובה כתבתי אז את הרשימה שלהלן שאני מביאה כאן שוב בתיקונים קלים. בחודש זה מציינים חמש מאות שנה להדבקת התיזות של מרטין לותר על דלתות הכנסיה בויטנברג, אירוע שנחשב לראשיתה של המהפכה הפרוטסטנטית  בנצרות. את שם האריה ה-39 ב"מתיאוס פסיון" אין צורך לתרגם לעברית, כי מקור השם הוא בעברית, במזמור תהלים נ"א, פסוק ג': "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי".

אֶרהַארט הֶגֶנוַאלט (Erhard Hegenwald, או בכתיב העתיק Erhart Hegen Walt), נזיר, רופא והוגה דיעות, שחיבר בשנת 1524 את מילות המזמור שעליו התבסס באך בחיבור האריה, הרכיב את התמליל מתוך תרגומו של מרטין לותר למזמור נ"א בתהלים, ליתר דיוק מתוך תרגום לותר לפסוקים ג-ו בתהלים נ"א:

ג. חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי.

ד. הרבה כַּבְּסֵנִי מעווני וּמֵחַטָאתִי טַהֲרֵנִי.

ה. כי פְּשָעַי אני אדע וחַטָאתי נגדי תמיד.

ו. לך לבדך חָטָאתִי, והרע בעיניך עשיתי, למען תִּצְדַק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְּשָפְטֶךָ.

בשנת 1517, זמן לא רב לאחר פירסום התיזות, פירסם לותר גם תרגום לגרמנית ופרשנות לשבעה מזמורי תהלים שהוא כינה "שבעת מזמורי הכפרה" Busspsalmen Die Sieben. פירסום זה התבסס על הרצאות שנתן לותר על מזמורי תהלים בשנים 1516-1513, במקביל להתגבשות רעיונות הרפורמציה שלו. המחזור כלל את מזמורי התהלים ו' (ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני), ל"ב, ל"ח, נ"א, ק"ב, ק"ל וקמ"ג, שכולם מיוחסים לדוד המלך או לפחות אינם מיוחסים למחבר אחר.  באוסף של לותר מצוינים המזמורים כמזמור הראשון, השני וכו', ולא על פי מניינם בספר תהלים. גם כותרות המזמורים קוצצו, ואין הם פותחים בכותרת אלא ישירות בתפילה. כך הופך הגוף הראשון שבו חוברו המזמורים לגופו של המאמין הקורא את המזמור, ולהקשר ההיסטורי המקורי של המזמור אין שום חשיבות אלא אך ורק לתוכנו של המזמור בתרגומו הגרמני ולפרשנותו של לותר המצורפת אליו. כך יצר איפוא לותר סדר תפילה חדש שהמאמין יכול לומר בביתו ובשפתו, במקום הוידוי ובקשת המחילה בכנסייה שלותר ביטל.

באותו זמן לא היטיב לותר לדעת עברית, והוא תירגם איפוא את המזמורים לא מן המקור העברי, אלא מן הוולגטה, הטקסט הלטיני המקודש של הכנסייה הקתולית. מאחר שכאמור לעיל, לותר העדיף להשמיט את כותרות המזמורים, במקרה של מזמור נ"א את שני הפסוקים הראשונים רבי המשמעות: "למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע" שמגדירים את המזמור כמזמור כפרה על פשע הניאוף עם בת-שבע ושליחת בעלה אוריה למות בקרב, פתח לותר את תרגומו בפסוק ג, "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ", ומאחר שהוולגטה מתרגמת במקום זה:

Miserere mei Deus secundum misericordiam tuam

שפירושו: רחם עלי אלוהים ברחמיך,

תירגם אף לותר את הפסוק לגרמנית כך:

Ach Gott, erbarme dich meyn

Nach deyner grossen barmherzigkeyt

                              (ע"פ מהדורת ויימאר של כתבי לותר, כרך 1, עמ' 184)

לותר אף הוסיף לראשית הפסוק קריאה שמוסיפה דרמטיזציה ושומרת על משקל הפסוק:

הו, אלוהים, רחמני ברחמיך הגדולים!

תרגום שמתייחס גם לחלקו השני של הפסוק העברי " כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעַי". וכך פירש לותר בפירושו שהתלוה לתרגום, את צלעו הראשונה של פסוק ג, שהפך אצלו לפתיחת המזמור:

לב מתחרט באמת אינו נראה לעיניים, אלא חטאו ומצוקתו במצפון, לכן, מתוך כנות בסיסית לא היה רוצה לומר מלה זו, מי שעדיין מוצא בתוכו מחשבה או מעשה, שעליהם עדיין אינו מצטער לגמרי, אלא חש מעט נחמה בתוך תוכו, עקב רחמי האל. המשמעות הינה איפוא: הו, אלוהים, שום אדם ושום בריה אינם יכולים לנחמני עוד, לכן גדולה מצוקתי, כי נזקי אינו גופני ואינו זמני, לפיכך אתה, שהינך אל והינך נצחי, היחיד שיכול לעזור לי, רחם עלי. כי בלי רחמיך כל דבר נראה לי רע ומר. אבל איני מבקש את רחמיך הקטנים, שאתה מרחם באופן זמני על המצוקה הגופנית, אלא את רחמיך הגדולים, שאתה מרחם על מצוקת הנפש.  

הנה איפוא פסוקים ג-ו במזמור תהלים נ"א, על פי מהדורת 1517 של לותר לשבעת מזמורי הכפרה, מתורגמים על פי הוולגטה:

Ach Gott, erbarme dich meyn

nach deyner grossen barmherzigkeyt,

und nach der mennige [Menge] deyner erbarmung

tilge ab meyne ungerechtigkeyt.

Wasche mich jhe meer und meer von meyner ungerechtigkeyt

und mach mich reyn von meyner sunde

Dann ich erkenne, dass ich ungerecht byn,

unnd mein sunde ist myr alzeyt vor meynen augen.

Dyr alleyn byn ich eyn sunder und eyn ubel theter vor deynen augen,

Auff das du alleyn rechtfertig seyst yn deynen worten, und uberwindest (oder besteest) wan du wirst gerichtet

מתוך פסוקים אלה עיבד ארהארט הגנואלט את שירו שהתפרסם ב-1524, שמונה שנים לאחר פרסום התרגום לגרמנית של שבעת מזמורי הכפרה, ושימש לימים בסיס לאריה 39 ב"מתיאוס פסיון" של יוהאן סבסטיאן באך:

Erbarme dich mein, o Herre Gott,
Nach deiner grossn Barmherzigkeit.
Wasch ab, mach rein mein Missetat,
Ich kenn mein Sünd und ist mir leid.
Allein ich dir gesündigt hab,
Das ist wider mich stetiglich;
Das Bös vor dir niht mag bestahn,
du bleibst gerecht, ob du urteilst mich.

--Erhart Hegenwalt, 1524

וכך אומר איפוא מזמורו של הגנואלט, שהתחבב מאד על המאמינים הלותרנים:

חֲנֵנִי אֱלֹהִים,

כרוב רַחֲמֶיךָ עלי

כַּבְּסֵנִי, טַהֲרֵנִי מֵעֲווֹנִי

כי אני אדע פְּשָעָי.

לך לבדך חָטָאתִי

וחַטָאתִי לנגדי תמיד

הרע בעיניך לא יִזְכֶּה

תִּצְדַק בשופטֶךָ אותי יחיד.

שירו של הגנואלט, כמו מזמור תהלים נ"א המקורי, נפוץ במהרה בגרמניה כמזמור "חָנֵּנִי", על פי לותר .Erbarme dich meyn

אבל בשנת 1525, לאחר ששקד על התנ"ך והשתלם בשפה העברית, ונוכח כי הטקסט של הוולגטה איננו מדויק, ואיננו מביע את תובנותיו התיאולוגיות מן המזמורים, פירסם לותר תרגום חדש לשבעת מזמורי הכפרה, הפעם על פי המקור העברי. לאחר שהתברר לו שהשורש חנן בעברית איננו זהה לשורש רחם, אלא משמעו חנינה, מחילה וחסד, מצא לותר במזמור הזה - שמלכתחילה ראה בו מזמור מפתח בתפיסתו התיאולוגית, בעקבות פרשנותו של אוגוסטינוס למזמור, ובפרט לפסוק ז' "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", שהן אוגוסטינוס והן לותר הבינו כמתייחס לחטא הקדמון - הוכחה לתפיסתו בעקבות אוגוסטינוס, כי לא המעשים הטובים, אלא החסד האלוהי לבדו מעניק לאדם גאולה. הוא שינה איפוא את תרגומו שכבר נפוץ והתחבב כל כך על חסידיו, ותירגם את הפסוק מחדש, באופן הבא:

Gott, sey myr gnedig nach deyner guete

שפירושו:

אלוהים, עשה עמי חסד בטובך.

מאחר שכעת לא הופיעו כבר בפסוק הרחמים הגדולים, מחק לותר את המשפט האחרון בפירושו, שנראה כעת כך:

לב מתחרט באמת אינו נראה לעיניים, אלא חטאו ומצוקתו במצפון, לכן, מתוך כנות בסיסית לא היה רוצה לומר מלה זו, מי שעדיין מוצא בתוכו מחשבה או מעשה, שעליהם עדיין אינו מצטער לגמרי, אלא חש מעט נחמה בתוך תוכו, עקב רחמי האל. המשמעות הינה איפוא: הו, אלוהים, שום אדם ושום בריה אינם יכולים לנחמני עוד, לכן גדולה מצוקתי, כי נזקי אינו גופני ואינו זמני, לפיכך אתה, שהינך אל והינך נצחי, היחיד שיכול לעזור לי, רחם עלי. כי בלי רחמיך כל דבר נראה לי רע ומר.

התיבה gnedig, בכתיב מודרני gnaedig, נגזרת מן המלה Gnade, חסד, ובצורה זו, sey myr gnedig תירגם לותר כעת את כל המקומות בתהלים שבהם מופיעה המלה "חָנֵּנִי". הצורה erbarme dich, שכבר נשתרשה בפי העם, הושרה והולחנה, אינה מופיעה עוד בתרגום התהלים המוסמך של לותר. אבל המזמורים שנתביישו נותרו חביבים על המאמינים הלותרנים שהמשיכו לזמרם באהבה, וכך בחר באך להלחין דוקא מזמור שמבוסס על נוסח התרגום הישן, שלותר מחק מתרגום התנ"ך המוסמך שלו, וכך הנציח גדול המלחינים הלותרנים דוקא את התרגום שלותר בחר ברבות הימים להסתייג ממנו.

אמר אדם שנון, נשתכח ממני בעוונותי מי, שלכל העמים יש המון שייקספירים, ורק לאנגלים המסכנים יש רק שייקספיר אחד. כך גם אנו היהודים – לכל העמים יש המון תנ"כים, ולנו רק תנ"ך אחד ויחיד, ואין לנו צורך להתלבט כיצד לכנות את האריה 39 מ"מתיאוס פסיון": הרי זוהי אריית "חָנֵּנִי", או בשתי מלים "חָנֵּנִי אֱלֹהִים".

 אריה 39 בניצוח אנדריאס שול ובשירתה של אליאנה מריה אורלנדיני

דגים כתומים

כשאחי נטה למות

הוא ביקש מחברה

שתצייר לו תקוה

והיא ציירה לו

דגים כתומים שטים בים כחול.

אחר כך אחי מת, למרות שמאד רצה לחיות

והדגים הכתומים המשיכו לשוט בים הכחול.

לפעמים אני תוהה היכן הדגים הכתומים

והקמע שהבאתי לאחי כשנטה למות.

זה היה קמע זהב עם עין כחולה וחמש אצבעות

ואחי כל כך רצה לחיות.

אבל אחי מת

והדגים הכתומים המשיכו לשוט בים הכחול.

לפעמים אני חושבת שאילו מתי אני

היה לי פחות אכפת מעצמי.

אבל אולי זו יוהרה של מי שנותר לחיות.

אינני יודעת מה חש הנוטה למות

וכשאדע זה יהיה כנראה מאוחר מדי להבין.

יש אנשים שיודעים להגיד מלים יפות על המות

או יודעים לצייר דגים כתומים שטים בים כחול.

אני מרגישה שהמלים טפשיות מול המות

אני מרגישה שאין מה להגיד מול המות

אני מרגישה טיפשה מול המות

אני מרגישה שאינני יודעת דבר

אני מדמיינת דגים כתומים שטים בים כחול.

לאה גולדברג מתרגמת שירים של קפקא

ברשימתי "לאה גולדברג על מכס ברוד ופרנץ קפקא" ציטטתי מיומנה של לאה גולדברג, מרישומיה ביומנה מיום ה-29.7.1939: "תרגמתי שלושה משירי קפקא, רק אחד במאה אחוזיו." הבעתי אז את צערי שלא העתיקה את התרגומים ליומנה, כי חששתי שלא אוכל לאתר תרגומים אלה. אבל ימים ספורים אחר כך קיבלתי מייל מארכיונאית "גנזים" הילה צור, שתמיד מסייעת לי למצוא דברים, והיא שלחה לי את תרגומיה של לאה גולדברג לשירי קפקא שמצאה בעזבונה השמור ב"גנזים", וגם העתקה שלהם לנקי, כנראה בידי מישהו אחר, והנה הראשון שבהם: 

דְּהַר, סוּסִי הַקָּטָן

שָׂאֵנִי הַמִּדְבָּרָה.

וְשָׁקְעוּ הֶעָרִים, הַכְּפָרִים וּפַלְגֵי-הַחֶמֶד.

בְּרֹב כָּבוֹד - בָּתֵי-הַסֵּפֶר,

בְּקַלּוּת פּוֹזְזָה - בָּתֵי הַמַּרְזֵחַ,

שָׁקְעוּ פְּנֵי נְעָרוֹת

נִגְרָפִים בְּמִזְרַח-הַסַּעַר.

וכאן החלה התהייה מצדי: מכיוון שגולדברג חזרה וכתבה "יומני קפקא", חיפשתי את השירים בטקסטים שהתפרסמו בכותרת "יומנים", ולא מצאתים שם. כעת הביאה לי בתי שרון מהדורה חדשה ומוערת של יומני קפקא וגם בה התקשיתי למצוא את השירים, ואז כשכבר נואשתי, הבריקה המחשבה: מחברות האוקטבו, אותם פנקסים קטנים שקפקא רשם בהם הגיגים וסיפורים קטנים וטיוטות (בשנת 1998 התפרסם בהוצאת "עם עובד" תרגום עברי למחברות של הפרופ' שמעון זנדבנק, אך הוא איננו בידי), ואכן שם נמצאו לי השירים. מה שגולדברג כנתה ביומנה "יומני קפקא", הן איפוא מחברות האוקטבו. במחברת האוקטבו החמישית נמצא השיר הקצר, לדעתי טיוטה של שיר שקפקא זנח ולא ממש שיר מלא, והריהי כלשונה:

Trabe, kleines Pferdchen,

Du traegst mich in die Wueste

Alle Staedte versinken, die Doerfer und lieblichen Fluesse,

Ehrwuerdig die Schuelen, leichtfertig die Kneipen,

Maedchengesichter versinken,

Verschleppt vorn Sturm des Ostens.

ואני מוסיפה כאן תרגום משלי בחרוזים, למרות שבמקור אין חרוזים, ואפילו לא משקל, רק צלילים דומים שמזכירים לעתים חרוזים. שני התרגומים, של לאה גולדברג וגם שלי, אינם ממש מדויקים, אבל די בהם כדי לחוש את אווירת הדכדוך והאפוקליפסה שביטא קפקא בשורותיו: 

סוּסוֹן קָט, דְּהַר,

שָׂאֵנִי לַמִּדְבָּר:

כָּל הֶעָרִים טוֹבְעוֹת, טוֹבְעִים כְּפָרִים וּנְהָרוֹת,

בָּתֵי סֵפֶר בְּאֹרֶךְ-אֲפַּיִם, בָּתֵי-מַרְזֵחַ בְּפַחַז כַּמַּיִם,

טוֹבְעִים פְּנֵי נַעֲרוֹת,

סַעֲרַת הַמִּזְרָח נוֹשֵׂאת עַל כַּפַּיִם.

בקשת קפקא מהסוס לשאתו למדבר נשמעה לי מוזרה למישהו שחי כמעט כל ימיו בפראג, וגם הביטוי Sturm des Ostens, "סערת המזרח" או "סופת המזרח" – איזכורים אלה העניקו לשיר גוון תנ"כי, מעין "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו, פרק ט פסוק א). השיר איננו מתחבר לטקסטים שלפניו ולאחריו, אך שורות המצטרפות אף הן לשיר קצר ומופיעות במחברת מעט קודם אולי מאפשרות אכן לפרש אותו כשיר בהשראה תנ"כית:

Das Trauerjahr war vorueber,

Die Fluegel der Voegel waren schlaff.

Der Mond entbloesste sich in kuehlen Naechten,

Mandel und Oelbaum waren laengst gereift.

וכך תירגמה שורות אלה לאה גולדברג:

עָבֹר עָבְרָה שְׁנַת הָאֵבֶל

כַּנְפֵי הַצִּפֳרִים רָפוֹת.

בְּצִנַּת לֵילוֹת גִּלָּה מַעֲרוּמָיו הַסַּהַר,

עֵץ הַשָּׁקֵד וְהַזַּיִת הִבְשִׁילוּ זֶה כְּבָר.

ונראה לי שאפשר להניח שקפקא, שמעולם לא הרחיק ממרכז אירופה, פגש שקד וזית בצוותא רק בתנ"ך.

לפני השיר הקצר מופיעה שורה קצרה שכנראה איננה שייכת לשיר, אבל אולי כן:

"מה שאני נוגע בו, מתפרק."

וקודם לכן, במחברת האוקטבו הרביעית, השיר שגולדברג תירגמה בחלקו:

 

Ach was wird uns hier bereitet?

Bett und Lager unter Baeumen,

Gruenes Dunkel, trocknes Laub,

Wenig Sonne, feuchter Duft.

Ach was wird uns hier bereitet?

Wohin treibt uns das Verlangen?

Dies erwirken? Dies verlieren?

Sinnlos trinken wir die Asche

Und ersticken unsern Vater.

Wohin treibt uns das Verlangen?

Wohin treibt uns das Verlangen?

Aus dem Hause treibt es fort.

Es lockte die Floete, es lockte der frische Bach.

Was geduldig dir erschien,

Rauschte durch des Baumes Wipfel

Und der Herr des Gartens sprach.

Suche ich in seinen Runen

Wechsels Schauspiel zu erforschen,

Wort und Schwaere…

  

וכך תירגמה לאה גולדברג את שני הבתים הראשונים:

אוֹיָה, מַה נָכוֹן כָּאן לָנוּ?

תַּחַת עֵץ מִשְׁכַּב-הַלַּיִל,

יְרַק הָאֹפֶל, שְׁרַב עָלִים.

שֶׁמֶשׁ לַחַץ, רֵיח לַח

אוֹיָה, מַה נָכוֹן כָּאן לָנוּ?

אָן תַּנְחֵנוּ תְּשׁוּקָתֵנוּ?

פֹּה הֶשֵּׂג? וּפֹה לָסֶגֶת?

בְּלֹא הָגוּת נִשְׁתֶּה הָאֵפֶר

וְנַחְנוֹקָה אֶת אָבִינוּ.

אָן תַּנְחֵנוּ תְּשׁוּקָתֵנוּ?

לאה גולדברג הצטערה שלא הצליחה לסיים את התרגום, אבל היתה מאד מרוצה מהאופן שבו תירגמה את השורה הרביעית בבית הראשון: "תרגמתי שלושה משירי קפקא, רק אחד במאה אחוזיו. כנגד זה, באחר, השמחה על הביטוי "שמש לחץ וריח לחץ" כמו "לחם לחץ". לדעתי טוב מאד." נראה כי השינוי מ"שמש לחץ, ריח לחץ" ל"שמש לחץ, ריח לח" המדויק יותר, נעשה בידי המעתיק/העורך שגם תיקן את הכתיב והניקוד העבריים, שגולדברג טרם שלטה בהם היטב באותם ימים, ארבע שנים בלבד ממועד עלייתה לארץ. (התרגומים התפרסמו בכרך תרגומי השירה של גולדברג בהוצאת פועלים 1975.) או אולי בעצם טעתה גולדברג ביומן (או שהטעות נפלה אצל המו"ל?), ובשיר תירגמה "שמש לחץ, ריח לח", כדי ליצור את המצלול לחץ-לח, בדומה למצלול הישג-לסגת שיצרה בבית הבא.

והנה תרגומי שלי לשיר כולו:

מַה הֵכִינוּ לָנוּ כָּאן!

בֵּין עֵצִים מִטָּה מֻצַּעַת

אֹפֶל יָרֹק, יֹבֶשׁ עָלִים,

מְעַט שֶׁמֶשׁ, נִחוֹחַ לַח,

מַה הֵכִינוּ לָנוּ כָּאן!

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

לְהַשִּׂיג זֹאת? לְאַבֵּד זֹאת?

אֶת הָאֵפֶר סְתָם שׁוֹתִים

וְאֶת אָבִינוּ חוֹנְקִים.

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

מִן הַבַּיִת הָלְאָה הָלְאָה.

פִּתּוּ חֲלִילִים, פִּתָּה פֶּלֶג זַךְ.

מַה שֶׁנִּגְלָה לְךָ בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

רִשְׁרֵשׁ בְּצַמֶּרֶת הָאִילָן

וַיְּדַבֵּר אֲדוֹן הַגַּן.

אֲחַפֵּשׂ בְּאוֹתוֹתָיו

לַחֲקֹר מַחֲזֶה חֲלִיפוֹתָיו

מִלָּה וּפֶצַע...

אולי גם השיר הזה איננו גמור. ואולי כן. ואי אפשר שלא לחשוב על כך שבכל הפרוזה העזה שלו לא העז קפקא לשתות אפר ולחנוק את אביו, והנה דוקא באמנות שלא היתה שגורה על פיו, השירה...

ואני מאחלת לכל הקוראים חג סוכות שמח, עם אופל ירוק, ויובש עלים, ומעט שמש, או ירק האופל, שרב עלים ושמש לחץ, ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.