ראיתי בערוץ 10 תכנית על זוג במשבר שהבעל נורא רצה להישאר נשוי והאשה ביקשה להתגרש. זה דיכא אותי. הם היו צעירים ויפים ורציתי שהם יישארו ביחד, למרות שהם נראו מאד שונים ומאד לא שייכים זה לזו. גירושים תמיד מעציבים אותי, למרות שהגירושים שלי עצמי די שימחו אותי. בייחוד לקבל את הגט שימח אותי, זה היה כמו להשתחרר מהצבא. אני חושבת שהיחס שלי לנישואים די פרדוקסלי, עקרונית אני מאד בעד, כל עוד זה לא נוגע לי אישית. זה באמת דומה לצבא. סיימתי בהצטיינות את שירות החובה, אבל לא התחשק לי לחתום קבע, ואפילו לא לשרת במילואים. לא נלחמתי על הנישואים שלי. פתאם חשבתי על זה, כשהאנשים בתכנית אמרו כל הזמן שהם רוצים להילחם על הנישואים שלהם, אבל הם רק אמרו את זה. מעשית הם רצו לקבל הנחות, והם נורא כעסו כל הזמן על בני הזוג שלהם. אני מניחה שגם אני כעסתי בזמנו. כבר אינני ממש זוכרת. הנישואים שלי הם לא משהו חשוב בחיים שלי. זה כאילו מוזר להגיד את זה, שהנישואים זה לא משהו כל כך חשוב, במיוחד לאשה שהיא ביסודה עקרת בית ואמא, ואף פעם לא התאמצה במיוחד לעשות קריירה במשהו, רק התאמצה להיות אמא, וחלמה ללדת המון ילדים, שזה אולי חלום טפשי. זאת הבעיה עם חלומות, שכל כך הרבה שנים נורא רוצים אותם, ופתאם ברגע אחד הם נראים כל כך טפשיים. הרי יש לי הבנות שלי ואני לא מרגישה שמשהו חסר. וכל השנים שנורא רציתי לקבל מישרה בעיתון "הארץ" ולכתוב תמורת שכר – ממילא לא הייתי מחזיקה שם מעמד, ובמוקדם או במאוחר הייתי מוצאת את עצמי בדיוק באותו מצב כמו היום. אני אפילו לא יודעת אם אני אשה אחראית או אולי לא, כי לא ממש דאגתי לעצמי לפרנסה ולגימלה, ולכל הדברים שאנשים אחראיים דואגים להם, אני רק מפחדת לדחות דברים כמו אבא שלי, שכל הזמן חיכה לפנסיה בשביל לעשות את הדברים שהוא באמת רצה לעשות בחיים, ובסוף הוא נהרג בתאונה טפשית בדיוק כשהוא יצא לגימלאות והתכונן להגשים את כל החלומות. אני מאד משתדלת לא לדחות דברים שאני רוצה לעשות אלא לעשות אותם מיד, הכי מהר שאפשר, ולדחות אם כבר את כל הדברים האחרים שמעיקים, אבל לא באמת חשובים. ואני ממש לא מחשיבה כסף, למרות שאני יודעת שכסף יכול לעזור בחיים. אולי גם היחס שלי לכסף פרדוקסלי – אני מבינה בתיאוריה שזה חשוב, אבל אנשים שרודפים אחרי כסף ונכסים מעוררים בי כל כך הרבה בוז שאני מתקשה לכבוש. פעם מישהו התגאה בפניי שהוא קנה במחיר מציאה בית מפואר של זוג שהתגרש והסתכסך, ואנשים עטו על הבית שלהם וטרפו את שאריות חייהם ההרוסים והוא זכה בפרס הגדול ורכש אותו. זה מאד שיעשע אותו, כי הוא אף פעם לא התגרש וגם לא האמין באמונות תפלות או באלהים, והוא ראה רק את שורת הרווח שלו. אותי זה העציב, כי אין בגירושים שום דבר משעשע, והשמחה היא רק על תחושת ההקלה שההליכים נגמרים ומרגישים שאפשר להשאיר את הנישואים מאחור ולעשות משהו אחר, ובסופו של דבר לא תמיד נשאר הרבה כוח לעשות משהו אחר ועושים פחות או יותר מה שצריכים. כשהייתי נשואה רציתי דברים שמוגדרים במושגים חיוביים: אושר, אהבה, וכשהתגרשתי התחלתי להגדיר את השאיפות שלי במונחים שליליים: שלא יציקו לי, שלא יפגעו בי, שלא ידכאו אותי, שלא יגידו לי מה לעשות, שלא ימנעו ממני לעשות דברים שאני רוצה לעשות, שלא יהרגו את החלומות שלי, אפילו אם לחלומות שלי יש נטייה למות מעצמם, בכל זאת אני מעדיפה שימותו מוות טבעי ולא יירצחו בטרם עת. חלומות שמוגדרים בצורה שלילית הרבה יותר קל להגשים, ואני די מצליחה בזה, וגם אם לא זה לא נורא, כי חלומות שמוגדרים בצורה שלילית הרבה פחות נורא אם הם לא בדיוק מתגשמים.
