יום רביעי, 23 בינואר 2013

מפלגת העבודה בבוקר שאחרי



כמובן שאני עצובה שמפלגת העבודה קיבלה רק חמישה עשר מנדטים, אבל אני בשום אופן לא כועסת על שלי יחימוביץ', כי אני חושבת שהיא עמדה בגבורה במתקפות מאד קשות שבאו מתוך המחנה שלה, ובראש וראשונה הבגידה של עמיר פרץ, שהחל לתקוף אותה מיד לאחר בחירת הרשימה לכנסת ומיד אחר כך עזב למפלגתה של ציפי לבני, ומאז אי אפשר היה לפתוח רדיו בלי לשמוע את עמיר פרץ, מספר שלוש ברשימת העבודה לכנסת שהפך למספר שלוש במפלגתה של ציפי לבני, תוקף את שלי יחימוביץ' ללא הפסקה. זה לא עזר לציפי לבני ולעמיר פרץ עצמו, שמפלגתם קיבלה רק ששה מנדטים, אבל זה פגע מאד במפלגת העבודה. לכן אני כועסת מאד מאד על איתן כבל שמיהר הבוקר להשתלח בשלי יחימוביץ' ולהאשים אותה בכישלון, כי אם יש מישהו שאחראי בגדול לקושי של יחימוביץ' לקבל יותר מנדטים זהו מחנה עמיר פרץ שמנהיגם התנהג כפי שהתנהג ואיתן כבל ממשיך בדרכו. בכלל תרומתם היחידה של ציפי לבני וחבריה למערכת הבחירות הנוכחית היתה לפגוע בקדימה ובעבודה ולאפשר לנתניהו, למרות חולשתו הגדולה, להרכיב את הממשלה הבאה, מה שהיה כנראה קורה ממילא, אבל הרעל שזרעו ציפי לבני ועמיר פרץ במחנה מתנגדי נתניהו הקל מאד על נתניהו לחזור ולהיות, אמנם מוכה, אבל בכל זאת ראש ממשלה.
יאיר לפיד ומפלגתו אינם שייכים למתנגדי נתניהו, וזאת אחת הסיבות להצלחתם – הציבור איננו רוצה באמת להחליף את נתניהו, אלא רק להעניש אותו על המצב הכלכלי הקשה ועליות המחירים הבלתי פוסקות, אלה שהיו בלב המחאה, ואם היה לשלי יחימוביץ' כישלון זה חוסר ההבנה שלה שמחאת הקוטג' של איציק אלרוב וחבריו היא בלב המחאה אפילו יותר מהמחאה המרשימה של דפני ליף ואיציק שמולי, ושהקושי לחיות בישראל, הקושי הבלתי אפשרי לחיות בכבוד מהמשכורת ולמצוא קורת-גג הוא המקור לזעם הציבורי על נתניהו, ולא שום בעיה אחרת. יאיר לפיד קרא את המפה נכון, ולכן הוא הצליח, אבל הוא הצליח רק כמפלגה בינונית, בזכות אישיותו הנלבבת ובזכות קולות שמשך מהימין המתון, קולות שבעבר ניתנו למפלגת קדימה, ולכן הוא לא יעמוד בראש גוש חוסם שאיננו קיים באמת, אלא יצטרף לממשלת נתניהו, וזה דבר טוב, במיוחד אם התוצאה מהצטרפותו תהיה סילוקה של ש"ס מהממשלה, או לפחות מתיק הפנים, והפסקת ההתעמרות של מפלגת ש"ס במבקשי אזרחות שאינם יהודים ובעובדים זרים. חבל מאד שיחימוביץ' הכריזה שלא תצטרף לממשלה. חבל מכמה סיבות: ראשית משום שאחרי מערכת בחירות ארוכה שבה סירבה להצהיר שלא תיכנס לממשלה ונגררה להצהרה הזו רק לאחר ירידה בכוחה, זה נראה כמו זגזוג, כמו מסיבת העיתונאים הפתטית של נתניהו עם משה כחלון, ואם בחרה בדרך מסוימת היה עליה להמשיך בדרך זו עד הסוף ולהראות עקביות ונחישות למרות הביקורת הקשה, גם אם התוצאה לא היתה שונה. ושנית מפני שיכולה לקום עכשיו ממשלה שבמרכזה הליכוד ביתנו, יאיר לפיד ומפלגת העבודה, הליכוד מעוניין בכך ומצהיר על כך בריש גלי, וזה יכול להביא שינוי מאד גדול ומשמעותי במדיניות הממשלה, ואם זה לא יקרה בגלל ההצהרה של יחימוביץ' שלא תיכנס לממשלת נתניהו זה מאד חבל. אבל אני בטוחה שגם באופוזיציה שלי יחימוביץ' תייצג אותי נאמנה ותילחם למעני ולמען אנשים כמוני, ולכן גם הצבעתי לה, ואינני שותפה לאלה שכל הזמן תקפו אותה על כך שהיא מסרבת להצהיר שלא תיכנס לממשלת נתניהו, ועכשיו תוקפים אותה על כך שנכנעה להם והצהירה הצהרה מיותרת ומזיקה. לראש מפלגה יש הרבה כוח, אבל זה לא כוח בלתי מוגבל – ראו את מקרה בנימין נתניהו. בשביל להצליח כל אדם, ולו החזק ביותר, צריך חברים ותומכים נאמנים, שיתנו לו ביטחון ללכת בדרכו ולא ינסו לשפוך את דמו בהזדמנות הראשונה, תוך שהם משבחים את עצמם על נאמנות שמעולם לא היתה. יכולתה של מפלגת העבודה להישאר מלוכדת ונאמנה לעצמה היא זו שתקבע האם חברותה בכנסת תהיה לברכה או לקללה לבוחריה ולה עצמה.