אורה הצולעת / סיפור

כבר בבית הספר היסודי ידענו כולנו שאורה עומדת למות בקרוב. בגלל מחלותיה התכופות היא הירבתה להיעדר מבית-הספר ולפעמים, כשנמלטה בסערת-נפש מן הבית, צולעת קלות על רגלה השמאלית ומעט כפופה, שערה אסוף מאחור אבל קווצותיו מתפרעות לצדדים, ראינו את אמא שלה, שרה השמנה, רצה אחריה בשביל האבן, זה שאבא של אורה מצא עליו פעם נחש ארסי, וצועקת נואשות תחזרי הביתה אורה, את בקושי חיה, את חיה על כדורים. אורה אהבה לברוח ולהיעלם, ואז שרה השמנה ואביה של אורה, עורך-הדין מרקוס, היו מחפשים אותה בכל העיר, בזמן שאורה ישבה מתחת לעץ שלה וצפתה בשלוה על הים. תמיד היתה לאורה בכיס החולצה קופסה עם כדורים שהיא היתה אמורה לבלוע בזמן ולא לשכוח, כי כפי ששרה השמנה אמרה, חייה היו תלויים בכך. כולם דאגו לחייה של אורה מלבד אורה עצמה, שאמרה תמיד שהלואי שהיא תמות כבר, וכל הילדים בבית הספר חשבו שאורה מאד משונה. גם בגלל שלבשה תמיד חצאית או שמלה ארוכה מדי, אבל לא ארוכה מספיק כדי להסתיר את צליעתה.

למרבה הפלא אורה התגייסה לצבא כמו כולנו, ואחרי שהשתחררה נישאה למישהו שנפצע במלחמה וצלע גם הוא, אבל ברגלו הימנית. אורה ילדה בת שהיתה דומה בדיוק לבעלה, אבל לא צלעה בשום רגל. בכל זאת כשראיתי את אורה עולה במדרגות, כי בעירנו חייבים תמיד לעלות או לרדת במדרגות, הילדה תמיד בכתה וביקשה על הידיים, ואורה אחזה בידה וגררה אותה בכעס. הצליעה שלה התגברה עם השנים וניכר בה שההליכה קשה לה, ואף אחד כמובן לא התפלא על זה, כי ידענו שבקרוב אורה תמות. שרה השמנה רצה בכל העיר והתלוננה שאורה התחתנה וילדה כשהיא כל כך צעירה ולא כמוה וכמו עורך-הדין מרקוס שהתחתנו והביאו ילדים לעולם רק כשהם היו כבר בוגרים ובשלים ולא ילדותיים כמו אורה שאף פעם לא התבגרה ואף אחד לא התפלא על זה, כי למה להתבגר כשממילא עוד מעט תמות, וכולם ידעו שאורה תמות בקרוב.

בזמן שאורה טיילה עם עגלת התינוקות אנחנו, בני המחזור שלה, הלכנו ללמוד באוניברסיטה. לפני זה היינו בטוחים שגם אורה תלך ללמוד באוניברסיטה, כי היא היתה תמיד הראשונה בכיתה, בעצם הראשונה במחזור ובעלת ממוצע הציונים הגבוה ביותר בתולדות בית-הספר, אבל אורה לא רצתה ללמוד, כי ממילא היא תמות עוד מעט וחבל היה לה לבזבז את הזמן בלימודים שאין בהם תוחלת. אורה אמרה שלפני שהיא תמות היא רוצה ללדת הרבה ילדים, המון ילדים יפים שיישארו אחריה, אבל בעצם היא ילדה רק את בתה היחידה שהיתה אכן יפה מאד ובכלל לא דומה לאורה אלא רק לבעלה שממנו התגרשה במהרה ויותר איש לא ראה אותו מעולם וגם קודם לכן לא ממש היכרנו אותו. הוא לא היה אחד מהחבר'ה. ספק אם אחד מהחבר'ה היה מתחתן עם אורה, למרות שאליעזר וגם מיכאל היו די מאוהבים בה, אבל היא רק חיבבה אותם ולא הניחה להם להיות חברים שלה. אורה המשיכה לצלוע ברחובות העיר עם בתה הפעוטה שהיתה בוכה לעתים קרובות, מה שגרם לאורה רק להתרגז עליה. אורה קנתה שאריות בדים ותפרה מהן סראפנים וחצאיות קטנות לבתה וגם לילדות קטנות אחרות, וסרגה צעיפים קטנים וכובעים קטנים לתינוקות, ורקמה מפיות, לרוב בפרחים צבעוניים קטנים, ומכרה את מעשה ידיה בפרוטות. כולם חשבו שאורה ממילא לא צריכה להתפרנס בכוחות עצמה כי לעורך-הדין מרקוס יש די כסף כדי לכלכל ברווחה את אורה ובתה, ובכל מקרה כמה צריכות כבר אשה וילדה קטנה שלבושות תמיד בחולצות רקומות ביד וחצאיות תפורות ביד מכווצות במותניים בסגנון מיושן שמזכיר את ימי החלוצים ולפי מראן אינן מרבות לאכול. וחוץ מזה כולם חשבו שאורה תמות בקרוב, או לפחות תתחתן מיד עם גבר אחר שידאג לה, אבל אורה נשארה לבדה והמשיכה לצלוע ברחובות עם סלי קניות או עם בתה הקטנה והיא היתה כבר בת שלושים וכולם ידעו שהיא תמות בקרוב.

במשך כמה שנים לא ראינו את אורה בכלל. היו שמועות שהיא נסעה לחו"ל ונישאה שם לאיש, לא ממש ידענו וגם לא התעניינו במיוחד, כי כולם הניחו שאורה כבר מתה ממילא, כנראה בניכר, כי מעולם היא לא הגיעה לביקור אצל עורך-הדין מרקוס ושרה השמנה, ואיש לא העז לשאול אותם על אורה ומה עלה בגורלה. אבל יום אחד אורה חזרה, מבוגרת יותר, אפילו השמינה מעט, והבת שלה שירי כבר היתה נערה גדולה ונאה ובכלל לא דומה לאורה, כי היא דמתה רק לבעלה שמאז התגרשה לא ראה אותו איש מעולם. שירי כבר לא לבשה את הסראפנים והחצאיות הקטנות שאמה תפרה לה. היא בכלל לא לבשה כבר שמלות וחצאיות אלא מכנסי ג'ינס וחולצות טריקו כמו כל בני הנוער בגילה, ולבד מכך שהיתה יפה מאד, היא היתה נערה לגמרי רגילה. בכלל אי אפשר היה לקשר בינה לבין אורה, שהמשיכה ללבוש חצאיות ישנות ארוכות מכווצות במותניים שתפרה לעצמה, וחולצות ישנות שרקמה לעצמה בסגנון מיושן, ובחורף צעיפים וגרביים שסרגה בעצמה בארבע מסרגות קטנות כמו שהיו סורגים פעם, וכולם התפלאו מדוע אם היא רוקמת וסורגת ותופרת וגם משתכרת מכך כמה פרוטות למחייתה, מדוע איננה רוכשת לעצמה מכונת סריגה ומכונת תפירה, אבל אורה המשיכה לרקום במחט ולסרוג בארבע מסרגות קטנות ולתפור ביד במחטים דקיקות ואצבעון כסף קטן מגן על אצבעה. פה ושם אנשים קנו ממנה את מלאכת ידיה ושילמו לה פרוטות, אבל בוודאי לא היה בכך די כדי לקיים אותה ואת בתה, למרות שעדיין הן היו רזות ולא הלכו לשום מקום ומעולם לא קנו בחוץ אפילו פלאפל ולא ישבו מעולם בבית קפה, רק טיילו ברחובות וישבו על ספסל או תחת העץ של אורה שנראה בדיוק כפי שנראה כשהיינו עדיין ילדים והסתכלו על הים ביחד, ואורה קראה לבתה בשמן של כל הספינות שעגנו בנמל שהיא הכירה עוד מילדותה. אבל אנשים אמרו שממילא אורה לא צריכה להתפרנס בכוחות עצמה כי לעורך-הדין מרקוס ולשרה השמנה יש די כסף לכלכל ברווחה אותה ואת בתה, ומה גם שהן חיות בצמצום, וממילא בקרוב אורה תמות ואיש כבר לא יצטרך לכלכל אותה.

כשאורה היתה כבר בת ארבעים מת עורך-הדין מרקוס. פשוט כך ישב ולגם כוס תה ולפתע מת. כל העיר באה להלוויה של עורך-הדין מרקוס שהיה עורך-דין מוערך וידוע, ועורכי-דין נודעים הספידו אותו וגם נשיאי בית המשפט העליון בהווה ולשעבר. אורה בכתה בכי תמרורים לאורך כל הלוויה. שרה השמנה לעומת זאת בכלל לא בכתה וצעקה על אורה שהיא לא מסורקת יפה ושהיא מאד פרועה. הקברן קרע את חולצתם של שרה השמנה ושל מוטי, האח של אורה, אבל בחולצה של אורה הוא לא נגע, ואורה לא הפסיקה לבכות ולפתע נעלמה. כמה שנים לא ראינו את אורה בכלל ולא ידענו היכן היא, אבל אחרי כמה שנים היא שבה העירה ושוב צלעה ברחובות לפעמים לבדה ולפעמים עם בתה שכבר היתה בחורה צעירה ויפה מאד. מסלי הקניות שלה הציצו גבעולי פטרוזיליה ובצל ירוק וכרשה, ואנשים אמרו שלפי איך שהיא נראית זה כנראה כל מה שהיא אכלה. היא עדיין סרגה צעיפים וגרביים ותפרה בגדי תינוקות וילדים רכים או רקמה מפות בפרחים קטנטנים צבעוניים ומכרה אותם לפעמים בפרוטות לאנשים וכולם אמרו שבוודאי איננה יכולה להתקיים ממעשה ידיה אבל היו משוכנעים שעורך-הדין מרקוס שמת בגיל שבעים והכל ידעו שהיו לו מגרשים ובתים וכספים השאיר לאורה בוודאי ירושה שמנה ואין לה צורך להתפרנס למחייתה, מה גם שאורה תמות בקרוב וכבר לא תצטרך לכלכל את עצמה.    

אבל זו היתה בת הדודה הצעירה ביותר של אורה מימי שמתה מסרטן, בת הדודה הצעירה שסיימה בהצטיינות לימודי רפואה וניבאו לה עתיד מזהיר, ופתאם היא חלתה בסרטן ומתה בתוך שנה, והשאירה אחריה תינוק קטן ובעל. הלוויה של מימי היתה ענקית, נדמה היה שכל העיר באה ללוויה. אורה הגיעה לשם לבדה וצלעה לעבר שרה השמנה שישבה שם על ספסל ליד אחותה דליה, האמא השכולה של מימי. שרה מאד לא שמחה לראות את אורה ואמרה לאורה שיש לה חור נורא גדול בחולצה וגם הכניסה את אצבעה לחור ונגעה בבשרה של אורה שהתחלחלה כולה. בטח שרה השמנה חשבה שזאת אורה שהיתה צריכה כבר למות ולא מימי, ובטח היא מאד התפלאה שלמרות שכל כך הרבה זמן כבר חיכו שאורה תמות אורה בכלל לא מתה וכל מיני אנשים אחרים שאף אחד לא חיכה שהם ימותו מתו כל הזמן במקומה.

אורה נשארה בלוויה עד שכולם הלכו ואז צלעה לבדה הביתה. באמת היה לה חור מאד גדול בחולצה, אבל נראה היה שלא באמת אכפת לה. השיער שלה היה פרוע, אבל באופן מוזר, היא נראתה צעירה מגילה, כאילו הזמן דילג על אורה, שלא באמת הזדקנה. אולי הסיבה לכך היתה ששוב לא הרכיבה משקפיים כפי שעשתה מימי נעוריה אלא הביטה בעולם בעיניה הגלויות כאילו האנשים היו שקופים בעיניה וכאילו ראתה מעבר לאופק דבר מה שלשאר האנשים איננו נודע. בעיניה של אורה נשקפו יערות ומפרצי ים כחולים ואניות גדולות שנסעו למרחק והתנפצו על שרטונים רחוקים, ולו הביט מישהו בעיניה של אורה זמן רב היה רואה שם הרפתקאות מופלאות שלא שמע עליהן דבר, אבל איש לא הביט בעיניה של אורה יותר מרגע קט, ולכן איש לא ראה מכל זאת דבר, וממילא אורה היתה צריכה למות בקרוב ולכן לא היה שום טעם לעשות מהכל עניין.

ללוויה של בן מחזורנו אמיר אורה לא הגיעה, למרות שהיא ואמיר היו מאד מיודדים, ואמיר היה מבין היחידים שנכחו בחתונתה של אורה, שלא היו בה תזמורת וריקודים, כי אורה וגם בעלה לא יכלו לרקוד והעדיפו שחתונתם תהיה שקטה מאד. הם רק צלעו משולחן לשולחן ודיברו עם האורחים בשקט. כשאמיר הגיע לחופה הוא ואורה התחבקו והתנשקו בלהט והיו מי שריכלו שאורה היתה מעדיפה להינשא לאמיר אילו היה רוצה בה, אבל זו היתה רק רכילות מרושעת, שמקורה היה בכך שכשעוד היינו ילדים אמיר נהג ללעוג לצליעתה של אורה, שלא אמרה לו דבר ורק שתקה, ואיש לא ידע מתי הפכו לידידים בנפש, חשבו שאולי כשאמו של אמיר חלתה ומתה בדמי ימיה, אבל האמת שאמיר ואורה כבר היו חברים עוד כשאמו היתה בריאה, ואמיר מאד התפלא כשאורה לא הגיעה לנחם אותו לאחר מות אמו, ורק במאוחר נודע לו שאורה היתה מאד מאד חולה באותה עת, כל כך חולה שהכל היו בטוחים, במיוחד שרה השמנה, שאורה מיד עומדת למות, אבל עורך-הדין מרקוס, למרות שהמשיך לעבוד בימים כרגיל, ישב לילה-לילה ליד מיטתה של אורה ולא הניח לה למות. אורה לא יכלה לישון באותם ימים, היא רק שכבה במיטתה והביטה בגבו של אביה העטוף בחלוק הלילה. הוא קרא בספרים האהובים עליו "הנילוס הלבן" ו"הנילוס הכחול", כי עורך-הדין מרקוס חלם תמיד לנסוע למרחקים ולהיות מגלה ארצות נודע, למרות שמנעוריו ועד מותו כמעט שלא יצא את עירנו הקטנה. כשאורה קמה לבסוף ממיטת חוליה היא צלעה מטה מטה במורד ההר כדי לבקר את אמיר שהתגורר למטה ליד הים ואמיר שמח כל כך שאורה באה ששכח לשעה את הצער על מות אמו היפה. גם אז הם נראו מתחבקים ומתנשקים בלהט, ואנשים נתנו דרור לדימיונם וריכלו שהם זוג, אבל להפתעת כולם אורה ואמיר הלכו איש לדרכו וכשרק השתחררנו מהצבא אורה נישאה לבעלה הצולע ברגל ימין והם צלעו ביחד לחופה, ואמיר, גבוה ויפה מכולם, בא כאמור לחופה, אבל לאחר מכן הוא ואורה כמעט ולא נפגשו, למרות שאורה תמיד אמרה שהיא אוהבת את אמיר יותר מכולם ואפילו לא התביישה שאנשים שמעו וחייכו.

שרה השמנה דוקא הגיעה ללוויה של אמיר ואמרה שהיא הרוסה ושאורה לא יכלה לבוא כי שברה את רגלה, וכולם חשבו שזו היתה הרגל הצולעת, השמאלית, שנשברה, אבל זו היתה דוקא הרגל הימנית, הטובה, ושרה השמנה אמרה שזה איום ונורא, כי עכשיו אורה תצלע בשתי הרגליים, וגם ככה אורה איננה במיטבה. נראה שגם אורה עצמה פחדה מכך מאד, וביקשה מאד למות כבר, כדי שלא תצטרך לצלוע את שארית חייה בשתי הרגליים, אבל אורה בכלל לא מתה וגם לא צלעה בשתי הרגליים, כי לאט מדי אבל בסופו של דבר הרגל הימנית שלה הבריאה, ולבד מכאב קל וזניח בקרסול היא חזרה להלך עליה כרגיל. ומה שהיה מוזר במיוחד זה שנדמה היה שגם הרגל השמאלית של אורה כבר איננה כל כך צולעת. נדמה היה שאורה, שכרגיל היתה מהלכת כפופה, הזדקפה משהו, והולכת אמנם לאט, אבל בטוח, על שתי הרגליים שלה.

בכלל קרו הרבה שינויים אצל אורה. בתה נישאה ונסעה לחיות בחו"ל, ואורה אימצה כלבה מתולתלת קטנה ולבנה וצלעה איתה יחד בכל העיר. יום אחד אפילו ראיתי אותה יושבת בבית-קפה עם שרה השמנה, ושרה השמנה אמרה שאירית, בת מחזורנו, מתה. כשאורה ואירית היו קטנות הן היו ממש חברות קרובות, אבל אחר כך אורה עברה לבית-ספר אחר ואירית כבר לא התראתה איתה. אורה לא ידעה דבר על אירית, אבל שרה השמנה קראה תמיד את המקומונים שאורה שנאה, ושרה השמנה סיפרה שלאירית היה מועדון לילה והיא כל כך הצליחה. אורה שאלה אם אירית היתה נשואה, אם היו לה ילדים, ושרה השמנה אמרה שלא, שאירית מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים, רק אח, ושהוריה כבר מתו מזמן, ושהיה לה מועדון לילה והיא כל כך הצליחה, אבל המועדון נקלע לקשיים כספיים ואירית שקעה בחובות והתמכרה לאלכוהול ואיבדה הכל ומתה שיכורה בחדר-מדרגות בעיר. היא כל כך הצליחה, אמרה שרה השמנה, כאילו כדי להזכיר לאורה שהיא מעולם לא הצליחה בשום דבר, אבל אורה אמרה לה בכעס מה הצלחה, איזו מין הצלחה זאת, היא מתה. ואורה קמה ובלי להיפרד מאיתנו צלעה הביתה, ושרה השמנה אמרה שאורה משוגעת, ושעוד מעט גם אורה תמות, וזה יהיה הסוף שלה.

אורה דוקא לא מתה עדיין. זה היה אחיה מוטי שחלה בסרטן והתנייע עכשיו בכסא גלגלים וגם שרה השמנה עברה התקף לב וכעת ישבה גם היא בכסא גלגלים. כעת הרבתה אורה לשבת בבית הקפה עם מוטי שהלך ונחלש ולפעמים התקשה אפילו לדבר איתה, אבל עדיין נהנה משטרודל טוב עם תערובת קפה משובחת והזמין אותי תמיד לשבת לשתות יחד איתם. למרות שהיה חולה מאד מוטי תמיד חייך לכולם ונהג באורה בחמלה, כאילו היא זו שהיתה חולה. אורה כדרכה לגמה רק תה בלי סוכר ואמרה שאסור לה לשתות קר כי היא מיד תהיה חולה. מוטי חייך אבל אורה אפילו לרגע לא צחקה.

כשראיתי אחר-כך את אורה לבד אמרתי לה שהיא נראית נפלא והיא לא מזדקנת, ואורה אמרה שמי שלא חי לא מזדקן. זה לא היה רעיון שלה, היא שמעה את זה באיזו סידרת טלויזיה פופולרית. אורה דוקא חשבה שהיא כן צריכה למות, שהיא כבר היתה צריכה למות מזמן, ושאם לא מתה עד עכשיו היא מוכרחה למות בקרוב, אולי עוד לפני שרה השמנה ובוודאי שהיא מוכרחה למות לפני מוטי, שבכלל נולד רק שלוש שנים אחריה. אורה חשבה שצריך להיות סדר בעולם ושאנשים צריכים למות לפי התור, והתור שלה לדעתה כבר הגיע מזמן, ולכן חשבה שאם לא מתה עדיין ממחלה, בוודאי היא תמות בקרוב מאיזו תאונה. בכל מקרה אורה היתה בטוחה שבקרוב מאד היא תמות. זה מה שאמרו לה כל החיים, ושום דבר אחר לא עלה מעולם על דעתה.

ספר תרגומי קפקא שלי