יום רביעי, 25 ביוני 2014

הגלידה האחרונה



ביום הולדתי שחל בשבוע שעבר הבאתי לאחי את הגלידה האחרונה, שכמובן לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה. הרבה זמן תיכננתי את יום ההולדת הזה. תחילה חשבתי שאזמין אותו לארוחת בוקר חגיגית במלון דן כרמל, אבל בשבועות שלפני  יום ההולדת שלי מצבו הלך והחמיר והוא חדל לצאת מן הבית, אפילו בכסא הגלגלים. חשבתי שאולי נאכל ארוחה חגיגית בביתו, אבל כשקרב יום ההולדת שלי הוא כבר התקשה לבלוע, ולכן הבאתי גלידה, שעדיין היה לו קל לאכול. כששאלו אותו אם הוא רוצה לאכול מהגלידה הוא הינהן והמטפל האכיל אותו. נדמה לי שהוא נהנה לאכול את הגלידה כי הוא אכל את כל המנה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו אוכל. כשבאתי השבוע אמרו לי שכבר איננו אוכל כי מסוכן לו מדי לאכול, והוא רק מקבל נוזלים בעירוי. אחי כבר לא ישב בכורסה אלא רק שכב במיטה גדולה שהביאו הביתה בנוסף למיטה שבה הוא ישן, כדי שיוכל לבלות את ימיו בסלון. רוב הזמן הוא ישן, וכשמניחים לו לישון הוא נראה שליו.
תמיד הוא דאג שגם אני אוכל. הוא אהב לאכול ואהב לבשל ואהב לארח ולהאכיל את כולם. כשעוד היה מסוגל לשבת לשולחן ולאכול בכוחות עצמו, תמיד ביקש שגם אני אוכל איתו. גם אחר כך, כשרק ישב בכורסה והגישו לו פרי, הציע גם לי לטעום ממנו. אבל כשהוא אכל את הגלידה ביום ההולדת שלי  הוא אכל לבדו. כולנו רק בהינו בו בשתיקה. כשנפרדתי לשלום אמרתי לבתו הגדולה שמותר גם להם לאכול מהגלידה והיא חייכה. אחר כך נסעתי הביתה ולא ידעתי שכשאבוא שוב אחי כבר לא יוכל לאכול דבר, לבד ממעט נוזלים שמערים לפיו כדי לבלוע את הכדורים. רציתי לומר לו שלום אבל הוא רק ישן, וכשפקח לרגע את העיניים, מיהר לעצום אותן שוב.
נזכרתי בכלבה שלי שחדלה לאכול בשבועיים האחרונים לחייה ורק המשיכה לשתות, אבל ביומיים האחרונים חדלה גם לשתות. לא ידעתי שיש לה סרטן בריאות אבל הבנתי שהיא גוססת. כשהבאתי אותה לבית החולים היא כבר לא יכלה לנשום. מכרה אוהבת כלבים אמרה לי כשכלב כבר מפסיק לאכול, ולא סיימה את המשפט. הרופא בבית החולים לחיות אמר לי את לא נשמעת מופתעת ואמרתי לו שכבר הבנתי בלי לדעת בדיוק מה קורה שהמצב נואש. כל החיים אחי אהב מאד לאכול. לאכול זה לחיות. מי שחדל לאכול ימיו ספורים.
כבר הרבה זמן אני מבינה שכבר לא יקרה לנו נס. אני מאד מפחדת ממה שיבוא. עוד כשאחי התקשר לספר לי שאיבחנו לו גידול סרטני במוח הרגשתי כאילו הוא מזמין אותי ללוויה שלו, אבל אז השתדלתי להדחיק את המחשבה ולקוות שאולי יקרה נס, ושאולי לפחות נדחה את הקץ. עכשיו אני מבינה שהסוף קרוב וכבר אי אפשר לדחות אותו הרבה. גיסתי אמרה שלולא בנו הגדול של אחי שמסיים לימודי רפואה היה בבית וטיפל בו, הוא כבר לא היה איתנו. בנו לומד לבחינות ומדי פעם ניגש לטפל בעירוי או להפוך את אחי על הצד, שלא ישכב באותה תנוחה. אחי לא מתנגד אבל אני מרגישה כל הזמן שהוא רק רוצה שיעזבו אותו בשקט. לפעמים הוא נאנח. לפעמים התנועות מכאיבות לו. לפני שהלכתי התעורר והזדקף מעט והביט בטלויזיה. הניחו על אפו את משקפי הפרופסור העגולים והאדומים שלו. כשהתבוננתי בו פעם אחרונה מהדלת לפני שיצאתי הוא נראה לי לרגע כמעט כרגיל, כאילו ישב לצפות בטלויזיה, אבל כבר ידעתי שבמהרה הוא שוב יירדם. כל ילדיו יושבים סביבו ואני שמחה שהוא בבית ולא בבית החולים, ואני כבר לא יודעת מה לבקש מאלהים. כל הזמן ביקשתי שיקרה לנו נס, ועכשיו אני מרגישה טפשי לבקש שיקרה לנו נס, אפילו מאלהים, ואני מרגישה פחד גדול. המחשבה שאצטרך ללכת ללוויה של אחי היא מחשבה שמעוררת בי חלחלה. המחשבה שאחי ימות ויקברו אותו באדמה מעוררת בי אימה אין-קץ. אני חושבת על סיפורים שבהם אנשים השאירו בבית אנשים מתים ובזקו עליהם בושם ואיפרו אותם ושמרו עליהם. פעם סיפורים כאלה עוררו בי חלחלה ותיעוב, ועכשיו זה כבר לא נראה לי כל כך מטורף, להשאיר את אחי במיטתו ולשבת על ידו בשקט ולחכות למשיח שיבוא ולתחיית המתים. אני כועסת על עצמי שיש לי כאלה מחשבות, רוב הזמן אני מנסה להניס אותן במחשבות אחרות, אבל היום חשבתי שאולי יש מחשבות כאלה לעוד אנשים. הרי מול המות כולנו קטנים מאד ולא מקוריים.