רם לוי / המתים של יפו

רם לוי / המתים של יפו

ראשית כל, זהו סרט יפהפה, שמצולם להפליא, ומלא סצינות צבעוניות וחלומיות, שניכרת בו השפעת הניאו-ריאליזם האיטלקי ובפרט סרטיו המאוחרים של פליני, שרם לוי סיפר בשיחה לאחר הסרט שהושפע מן המוסיקה בסרטים שלו, וככל הנראה התכוון למלחין נינו רותה שעבד עם פליני בקביעות. רם לוי עבד עם המלחין הישראלי רן בגנו, שהלחין את המוסיקה לסרט. לא רק המוסיקה מעלה בתודעה את פליני, שגם כשצילם סרט תיעודי צילם חלום ולא מציאות. גם הסרט של רם לוי, שעל פי התקציר נשמע כסיפור משולי החדשות, איננו סרט ריאליסטי, אלא סרט סימבולי ואלגורי, שמספר סיפור שובר לב ושואל הרבה שאלות יותר משהוא נותן תשובות. זה איננו סרט שעוסק במציאות כפי שהינה אלא כפי שהיא נחווית בדימיונם של אנשים, זה סרט שיותר משהוא מבקש לומר משהו, הוא מבקש להפנות את המבט למה שקל להתעלם ממנו, ויותר משהוא מבקש לעורר רגשות הוא מבקש לפתח רגישות למה שאפשר לראות רק כאשר חפצים להתבונן. הסיפור שפותח את הסרט ונשמע כסיפור אגדה על שלדים וגולגלות שמתגלגלים לים בחורף סוער מבית קברות הבנוי על מצוק, הוא למרבה הפלא סיפור אמיתי לגמרי, שהתרחש במציאות, אבל בסרט הסיפור הזה איננו מדבר על המתים שנקברו בבית הקברות, אלא על החיים שגורשו מיפו. אולי גם קרוב המשפחה של גיבור הסרט ששלח את שלושת ילדיו לבית קרובו חשוך הילדים הוא בנם של מגורשים מיפו. אולי כן ואולי לא. היו צופים שכעסו על שהסרט מזכיר את תושביה הערבים של יפו שהיהודים גירשו במלחמת השחרור. אבל הסרט איננו עוסק במגורשים מוחשיים, אלא מנסה להנכיח את המגורשים כפי שמנכיחים זיכרון של מתים. וכך המתים של יפו אינם המתים שנקברו בבית הקברות שלה ושלדיהם התגלגלו אל הים, אלא המגורשים שמתו משום שחלף זמן רב כל כך מאז גורשו, והם לא מתו ביפו אלא בניכר, הם המתים של יפו לא משום שמתו ביפו, אלא משום שיפו מנכיחה את העדרם.

ספק רב אם יש היום ביפו בתים עזובים שלא אוכלסו. במצוקת הדיור המתמדת ביפו היה מן הסתם בית ריק מאוכלס במהרה. אבל במרכז הסרט עומד בית ריק ונטוש שמנכיח את הערבים שכבר אינם גרים כאן, ובו מצולם סרט, סרט קלישאי שמצלם במאי בריטי, ובו כל הקלישאות האירופיות על המזרח. לכן בסרטו של הבמאי הבריטי יש דרוויש מסתובב, מסתובב סביב עצמו ועולה השמיימה, בסצינה יפה ומפעימה במיוחד. האם אתם שחייתם כל חייכם במזרח התיכון ראיתם אי פעם דרוויש מסתובב סביב עצמו? מן הסתם מעולם לא, אבל כמעט בכל ספר אירופי שמתאר את המזרח יש דרוויש מסתובב. הדרוויש איננו חלק מהסיפור, הוא חלק מהדימוי האוריינטליסטי והקולוניאליסטי של המזרח שלוי  מדבר בגנותו מפיה של שחקנית בריטית צעירה שאיננה אוהבת את התסריט שכתב אביה הבמאי לא רק משום שאיננו אמת, אלא משום שהוא קיטש בכל קנה מידה. השאלה הזו, מהי אמנות ומהו קיטש היא אחת השאלות שלוי מתלבט בהן בסרטו. אחת התשובות לכך שהוא נותן מפי השחקנית הצעירה היא שקיטש הוא ניסיון ליפות את המציאות, להדחיק את הרוע והאכזריות שבה. אבל קיטש הוא גם עניין של הקשר. גם העמדת דבר מחוץ להקשרו הנכון היא קיטש. קיטש הוא הצבת דברים מחוץ להקשרם הנכון. אפילו מוות יכול להיות קיטש, אם הוא מוצג באופן שמוציא אותו מהקשרו הנכון.

באמצעות הסרט בתוך סרט דן לוי בשאלה איך נכון לתאר מציאות עכשווית ומציאות היסטורית, שאלות שהטרידו אותו שנים רבות שבהן התמהמה ביצירת סרטו. אבל אלה השאלות שברקע העשייה הקולנועית. הסרט עצמו דן באופי הקולוניאלי של הציונות, והוא עושה זאת בתחכום רב באמצעות דיון בקולוניאליזם הבריטי. לוי מדבר על יפו, לא על הגדה המערבית, או יהודה ושומרון כפי שיעדיפו אחרים. ויפו היא משל. לכן אין בסרט שום מונומנט מוכר מיפו. לא מגדל השעון ולא הנמל – למעט תקריב של סירת דייגים אחת, לא חוף עלייה ולא כיכר חאג' כחיל. יפו של לוי היא תקריב של בית ועוד בית, דלת כניסה, קטע רחוב, מכולת. יפו היא כל מקום שבו אנשים נתונים לשלטונו של עם אחר שמתנשא עליהם, מתעמר בהם, שולט בגורלם. הדיכוי איננו צריך להיות מוחשי. די בכך  שהנפש מדוכאת. די בכך שאדם מרגיש שהרשויות עשויות להתנכל לו גם אם לא עשה כל רע. רק מפני שהינו מי שהינו. די בכך שהוא חש שיש אנחנו והם,והוא איננו אחד מהם, הוא אחד מהאחרים.

לוי התבסס על סיפור של גלעד עברון המנוח, שעמו עבד בשיתוף פעולה שנים רבות. אבל הוא לקח את הסיפור למקום שלו, הפך אותו דרמטי וטראגי יותר, לא משום שהמציאות היא אכן טראגית. לוי לא ביקש לשקף את המציאות אלא לשרטט את הסבל האנושי הכרוך בה, את המחיר האנושי הכרוך בה. הוא קטע את סרטו בנקודה שבה יכול כל אחד מהצופים להמשיך את הסיפור כרצונו. הוא בחר שלא לסיים אף לא אחד משני הסיפורים שמובאים בסרטו, והשאיר לצופים את האפשרות לדמיין סוף כרצונם. הסוף איננו באמת חשוב בסרט הזה, החשוב הוא להבין את הגיבורים שלו, כאשר אנו צופים בהם מתמודדים עם חייהם. אלה גיבורים שלא קשה להזדהות איתם, גיבורים שאינם מאלה שיוזמים ועושים, אלא מתמודדים כמיטב יכולתם עם כל מה שהחיים מנחיתים עליהם, והחיים מנחיתים עליהם לא מעט.

לוי איננו מסתיר את חיבתו לחולמים, למופנמים, לשקטים, לילד איברהים שרוצה לדעת מה יש אחרי הים ומדוע החיה הקרויה בעברית "עצלן" מחייכת. יש בסרט הרבה רגעים דרמטיים ומזעזעים אבל אהבתי במיוחד את הרגעים שבהם מתמקדת המצלמה בפניו של הילד איברהים והסרט כולו מתכנס לתוך פניו רבי ההבעה והדימיון שבתוכו הוא בוחר לחיות. כשהוא מציג לקצין המשטרה את תמונת העצלן שלו, ומציאות הסכסוך האכזרית נסוגה לרגע מפני עולם הדימיון שבתוכו חי הילד, ולרגע ניצתת התקוה שהטוב ינצח.

אבל הלב מפחד שלא.