יום שישי, 14 בפברואר 2020

יפו הכבושה


כתבתי כאן על סרטו הנפלא של רם לוי "המתים של יפו", שהוא סרט אלגורי על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ויפו בו היא משל לשטח כבוש, אבל למרות שיפו היא חלק ממדינת ישראל ולא שטח כבוש באופן רשמי, יפו היא כן שטח כבוש, וזה דבר שהטריד אותי כל הזמן בשנה האחרונה, שבה ביליתי הרבה ביפו אצל בתי והסתובבתי הרבה ביפו, וראיתי כמה יפו חנוקה בין ערים יהודיות, תל-אביב מצפון ובת-ים מדרום וחולון ממזרח, שיושבות על כל עתודות הקרקע של יפו וחונקות אותה מכל הצדדים שאין לה לאן להתפשט ואיפה לבנות בתים חדשים לבני העיר שמתבגרים, ואני לא יודעת אם עשו את זה בכוונה כדי לחנוק את יפו, כמו שבנו את נצרת עילית כדי לחנוק את נצרת הערבית, ואת יפו העתיקה השאירו כמו מוזיאון לתיירים, אבל לא השאירו ליפו מרחב נשימה להתפתח כעיר. ועכשיו עושים בדרום של יפו פרוייקט של פינוי-פיצוי, כדי לפנות את השיכונים הישנים ולהעביר את התושבים למגדלים צפופים ורבי קומות שבנו למשל בשדרות ירושלים, מגדלים גבוהים ומכוערים שלתוכם רוצים לדחוף את התושבים של יפו כדי שלא יתפסו הרבה שטח, כמו שעשו בצרפת עם המהגרים מצפון-אפריקה שדחפו אותם למגדלים בפרברים ועכשיו מתפלאים שהם מוכנים לשרוף את כל פריז. גם התושבים של יפו לא יכולים לחיות במגדלים, הם לא יכולים לחיות בלי החצרות והגינות, שבהן הם יושבים בשעות הערב עם השכנים והחברים והמשפחות. הם פחות הולכים לבתי הקפה. בבתי הקפה יושבים יותר תל-אביבים שנראים ברובם צפונים ובאים ליפו במכונית לאכול ולערוך קניות, וככה יפו נהייתה יקרה מדי לתושבים שלה, שקשה להם לחיות שם ועוד יותר קשה להם לקנות שם דירות. ליהודים זה נוח לבוא לשם כי הדירות שם יותר זולות והאווירה אקזוטית וזה מתאים לבוהמה התל-אביבית שהיא בוהמה די תפרנית ברובה ומאד נמשכת לאקזוטי, וגם משלה את עצמה שיש ביפו דו-קיום בין יהודים וערבים, ובאמת יש דו-קיום אבל מתוך כפייה, לא מתוך בחירה, כי בעלי העסקים ביפו צריכים את הלקוחות היהודים בשביל להתפרנס ולכן הם מאד נחמדים אליהם, אבל הם מאד מודעים לזה שהלקוחות היהודים הם יהודים ולא משלהם ושהיהודים רואים בהם מיעוט שהוא לכל היותר נסבל ולא אזרחים שווים. לרחובות ביפו כמו בעיר כבושה קראו בשמות של יהודים. בדרום של יפו יש הרבה שמות של חסידים וחסידויות, רחוב הבעל-שם טוב, ושדרות חב"ד, ורבי נחמן מברסלב והמגיד ממזריץ' ורבי ישראל מרוז'ין, ויפו כולה לחוצה בין רחוב יפת הארוך לבין שדרות ירושלים שנמשכות דרומה לחולון כמו קשישה שנדחקה למיטת סדום, ולמשורר הגדול ג'ובראן חליל ג'ובראן הקצו רק סמטה קטנה שלפחות היא הולכת אל הים. קשה לחוש את השנאה והזעם ביפו כי האנשים שם לרוב נחמדים ליהודים, אבל אני הסתובבתי שם עם הכלב שלי הגדול אז שמעתי מסננים לעברי קללות ועלבונות וגם צעקו עלי, וכשהלכתי פעם לרחוץ בים ילד ערבי זרק לי כדורי חול על הגב, ועשיתי את עצמי לא מרגישה ולא רואה. כל זה לא קרה הרבה אבל זה קרה, וחשבתי שיש ביפו הרבה שנאה כבושה שיכולה להתפרץ, ובייחוד ישנה התחושה הזאת, שכל הזמן מודעים לזה שאני יהודיה וחושבים על זה גם אם לא אומרים שום דבר. פעם הלכתי לקנות בשר ברחוב יפת אצל בישארה חינאווי ואושר היה איתי והיתה שם לקוחה מוסלמית שנרתעה ממנו אז חיכיתי בחוץ ואז אדון חינאווי אמר לה שאני לקוחה והכלב שלי מתנהג בסדר ואמר לי להיכנס לחנות והאשה אמרה לי: אצלנו אומרים שכלב יותר טוב מבן-אדם, כי הוא נאמן. גם אני חושבת שכלב יותר טוב מבן-אדם כי הוא נאמן, ובעיקר הוא פחות צבוע מבני-אדם. אבל האשה הזאת בטוח לא חשבה שכלבים יותר טובים מבני-אדם, היא די נרתעה מאושר, אבל היא הרגישה צורך להיות נחמדה אליי אחרי שאדון חינאווי אמר לה שאני לקוחה ואני בסדר, זאת אומרת יהודיה אבל מתנהגת נורמלי עם ערבים ולא מציקה להם בגלל שהם ערבים. זה יותר עשה לי חשק לבכות מהאנשים שקללו אותי. כשצפינו בסרט של רם לוי היו אנשים שכעסו על הסרט ואמרו למה היהודים שם רעים, והאמת היא שהם לא רעים במיוחד, הם שוטרים שעושים את העבודה שלהם ותופסים שוהים בלתי חוקיים שבאים מהגדה לעבוד ביפו, והם לא מתנהגים באכזריות, לפעמים הם אפילו ידידותיים, ואיש אחד אמר שהסרט נהדר אבל שלא היתה ברירה אחרי שקאוקג'י תקף אותנו היינו חייבים לגרש את הערבים ואולי זה אפילו נכון, אבל מאז עברו הרבה שנים ואנחנו כבר לא נלחמים על נפשנו, כבר יש לנו מרחב מחיה משלנו, אז אפשר לגלות קצת יותר רגישות למה שמרגישים אחרים, ולא מוכרחים כל הזמן לדרוך על יבלות, אפשר קצת ללכת מסביב וקצת פחות לדרוך על רגליים של אחרים, שגם הם יוכלו קצת לנשום לרווחה.