מתחבקים

 מאז שהתירו לפתוח את בתי הקפה רחוב עזה הומה אדם, במיוחד בשעות הערב, ובכל יום יותר מהיום הקודם. העובדה שהגימנסיה העברית, שנמצאת במרחק דקות הליכה מכאן, היא כרגע מוקד ההדבקה בקורונה החמור ביותר בישראל, איננה משפיעה על הצעירים שגודשים את בתי הקפה, צפופים צפופים זה לזה, דחוסים בשולחנות צמודים, כמובן ללא מסכה. אמנם אי אפשר לאכול ולשתות עם מסכה, אבל אפשר לפחות לשמור קצת מרחק, ואין שומרים מרחק, וראיתי גם שתי צעירות רצות זו אל זו ומתחבקות, ונזכרתי בתלמידת הגימנסיה חולת הקורונה שדיברה בתכנית הבוקר בטלויזיה, וסיפרה שהם לא שמרו על ההנחיות והתחבקו, למרות שידעו שיש סיכון. מדוע הצעירים מתחבקים כל הזמן? כשהייתי צעירה חיבוקים ונשיקות היו שמורים לזוגות נאהבים, ועכשיו נדמה שכולם מחבקים את כולם, שזה יכול היה להיות נחמד, לולא הסתובבה פה מגפה חסרת-רחמים. הצעירים סומכים כנראה על הסטטיסטיקה, שאומרת שהמחלה פוגעת קשה בעיקר בזקנים, אבל זה נכון רק סטטיסטית. בחדשות הערב ראיתי את אפיק סוויסה, הצעיר בן ה-22 שחלה קשה בקורונה והיה מורדם ומונשם זמן רב, משתחרר במזל טוב מבית החולים לביתו, ועוד צפוי לו שיקום ארוך. המחלה פוגעת בעיקר בזקנים, אבל לא רק בזקנים. ישנם צעירים, ולו גם מעטים, שנפגעים מקורונה בצורה מאד קשה, ואי אפשר לסמוך על פסיכולוגיית "לי זה לא יקרה". כבר הרבה זמן אני שמה לב לכך שהצעירים לא רק שאינם מצייתים להנחיות, אלא ממש פורעים אותן. בסגר של יום העצמאות הזמינו השכנים הצעירים חבורה שלמה וכולם עלו לגג הבניין וחגגו שם, ופתאם הבנתי שהם לא שונים מהחרדים שרקדו ושרו בהמוניהם בל"ג בעומר, כאילו ההנחיות אינן נוגעות להם. ואני לא יודעת מה הדבר הזה, מדוע אנשים מזלזלים כל כך ועושים הכל הפוך ממה שאומרים? האם זו ילדותיות, הדחקה, חוסר יכולת להתמודד עם הבדידות? וגם בתקשורת הדגישו רבים שזה רק תיכון אחד בירושלים, רק תיכון אחד בירושלים, ולא צריך בגלל זה להפסיק את החגיגה, ולא הבנתי אם לא אכפת להם בגלל שזה תיכון אחד או בגלל שזה בירושלים, שיותר מוזנחת ויותר ענייה. אולי כל ההסברים וההנחיות וחולי הקורונה שמלמדים לקח, אולי רק זקנים כמוני צופים בהם, כי אנחנו משכימים קום, במיוחד עכשיו בקיץ כשהשמש זורחת מוקדם, ורואים את חדשות הבוקר, ובערב רואים את חדשות הערב, והצעירים בבוקר ישנים עדיין ובערב הם יוצאים לבתי קפה ויושבים בהם ללא מסכות ומתחבקים ומתנשקים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה ולמחרת בבוקר הם כמובן ישנים עד מאוחר. בקיצור רק אנחנו הזקנים שומעים את ההנחיות ומצייתים להן, אולי כי בגילנו כבר מבינים היטב את משמעות החיים והמוות ולא משחקים בהם. גם אין ברחובות שום פקח או שוטר, ואני באמת לא רוצה שיטילו קנסות על אנשים בתקופה הקשה הזאת, אבל לפחות שיעירו להם. אבל אולי הם כן מכירים את ההנחיות ופשוט מצפצפים, כי הם חושבים שלהם לא יקרה כלום ורק הזקנים ימותו שזאת אכן דרך העולם, שהזקנים מתים והצעירים משתטים, ובעצם עכשיו אני מפחדת הרבה יותר מאשר קודם, כשהיה סגר, ובתי הקפה היו סגורים והרחובות היו ריקים וכשטיילתי עם אושר בלילה שמעתי את צעדיי מהדהדים ברחוב הריק, והצטערתי בשביל אלה שנאלצים לסגור ומתקפחת פרנסתם. אבל למה צריך פה תמיד לעבור מקיצוניות לקיצוניות, מהסגר המאד מוגזם להפקרות גמורה, כאילו לא היתה מגפה בעולם, וכל האופטימיות שהיתה בי שישראל תעבור את המגפה בקלות נגוזה, ואני מפחדת ממה שיקרה ביום הבא ובשבוע הבא.