הורשעו ברצח שלא ביצעו

הרשעתו של הבדואי סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס יושבת כאבן על לבי מאז הורשע ונגזר עליו מאסר עולם על סמך עדויות שנראו מפוקפקות מלכתחילה, והפכו לבדיחה כאשר גופתה של חנית קיקוס התגלתה בבור ביוב בבאר-שבע. כשהגופה זוהתה כגופתה של חנית קיקוס, הייתי משוכנעת שבתוך ימים ישוחרר אל-עביד מכלאו, שאליו הושלך בעקבות הודאה שהוצאה ממנו כאילו רצח את חנית והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. הגופה כמובן לא נמצאה באתר הפסולת דודאים, אלא בבור ביוב באר-שבע, ואינני מצליחה להבין איך העובדה החותכת הזאת לא הספיקה לשופטים כדי להבין שההודאה שנגבתה מאל-עביד נשתלה בפיו על ידי השוטרים ולא היתה הודאת אמת, וכיצד ערכאה אחר ערכאה חזרו על פסיקות שהדעת איננה סובלת, שניסו לקשר בכוח את הבדואי הסובל מפיגור קל, קורבן כל כך נוח וקל לעלילת דם זדונית, לרצח שברור שהוא הופלל בו על לא עוול בכפו, וכמו בכל תיק מפוקפק היו גם בתיק הזה כמובן קונספציה של המשטרה ובתי המשפט שאינם מסוגלים לחזור ממנה, והשערות שהוצגו כעובדות ולעומתן עובדות שנדחו הצדה כי לא התאימו לקונספציה. עיתונאי מעריב עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, שחקרו את הפרשה וכשליה, מצאו את עדותו של דוד ניסימיאן שלקח במכוניתו את חנית קיקוס מצומת אופקים שבו נראתה לאחרונה עד לצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע, סמוך מאד למקום שבו התגלתה גופתה, אבל עדותו נדחקה הצדה, מכיוון שלא התאימה לסיפור ההודאה שנתפר לסלימאן אל-עביד, שחזר מהודאתו וטען כל השנים שהוא חף מפשע, מה שברור לכל אדם סביר. היו מי שטענו שהרשעתו של אל-עביד ברצח חנית קיקוס דומה להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, וייתכן שהמעורבות המפוקפקת של מדובבים בשני התיקים דומה, אבל המקרה של אל-עביד הרבה יותר זועק, מפני שהחקירה במקרה תאיר ראדה החלה עם מציאת גופתה בשירותי בית הספר ולא היה ספק לגבי הרצח ומקום הרצח, ואילו אל-עביד הורשע על סמך עדויות מפוקפקות מבלי שהיתה בידי החוקרים גופה ומבלי שמקום הרצח היה ידוע. הוא הורשע על סמך הודאה שקרית שהוחתם עליה כאילו רצח את חנית וזרק את גופתה באתר דודאים שגופתה לא נמצאה בו למרות חיפושים דקדקניים, כי היא מעולם לא היתה שם, היא היתה בבור ביוב בבאר-שבע, ובמשך כשלושים שנה לא הצליחה מערכת המשפט הישראלית לתקן את טעותה ולשחרר אדם חף מפשע שהורשע ברצח שלא ביצע. זה דבר שקשה לי מאד לחיות איתו, כי בתי המשפט מאד חשובים לי והרבה פעמים הם הגנו עלי מהתנכלויות כלפי וממעשי עוול שנעשו לי, וקשה לי מאד לחיות עם המחשבה שאדם חף מפשע יכול להיות מורשע על לא עוול בכפו בפשע החמור ביותר - רצח, והמערכת לא תדע לעשות עמו צדק ולתקן את טעותה. המחשבה שאפילו אדם אחד הורשע ברצח על לא עוול בכפו היא בלתי נסבלת, וככל הנראה ישנם הרבה יותר ממקרה אחד כזה, אבל מקרהו של אל-עביד הוא בעיני הזועק ביותר לשמיים, שבו אין נוקפים אצבע למצוא את הרוצח האמיתי, אלא המערכת משקיעה את כל משאביה בהרשעת חף מפשע ובתיקוף ההרשעה השגויה הזאת. עוד לפני רצח חנית קיקוס היה מקרה רצח של בחורה שערער את אמוני במערכת, והוא קרה מאד קרוב אלי. זה היה רצח החיילת רחל הלר שגופתה נמצאה אנוסה וחנוקה. היא היתה בקורס המורות חיילות שקדם לקורס שאני השתתפתי בו, והקצינות שלנו היו בטראומה וכל הזמן שמרו עלינו בצורה קצת מוגזמת, כאילו בכל פינה אורב רוצח, וכשהייתי בטירונות ניגשה אליי מישהי שלמדה אתי בתיכון והיתה כבר מ"כית, וסיפרה לי שהיא היתה חברה של רחל הלר ושהיא בטראומה מהרצח, ושהזכרתי לה משום מה את רחל בצורת הדיבור שלי, והיא גם אמרה שאני דומה לה, מה שבכלל לא היה נכון כי רחל הלר היתה יפהפיה גבוהה ובלונדינית ורקדנית בלט ואני הייתי נמוכה וחולנית והיה די נס שצלחתי את הטירונות הזאת, והבחורה הזאת סיפרה לי כל מיני דברים על רחל הלר, ושאלתי אותה אם המשטרה חקרה אותה, והיא אמרה שלא, ואז הבנתי שהמשטרה עשתה עבודה מאד שטחית ולדעתי גם מטומטמת לגמרי, כי למרות שהגופה נמצאה בחולות רחוק ממקום ישוב, הם החליטו שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שהכיר אותה והיה חבר שלה, ואז הם התעללו ביורם ביכונסקי שהיה חבר שלה וניסו לסחוט ממנו הודאה, וכשלא הצליחו עצרו את עמוס ברנס שהיה מיודד עם רחל והיכו אותו מכות רצח וסחטו ממנו הודאה ברצח. אבל ברור מהמקום וממצב הגופה שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שלקח אותה טרמפ ולא חבר שלה, ובכלל למה שאנשים נורמטיבים שהיו חברים של רחל הלר יאנסו וירצחו אותה? אבל המשטרה לא חקרה בשום כיוון אחר, רק התעללה בחברים של רחל הלר כדי להוציא מאחד מהם הודאה בעינויים. כשהרשיעו את אל-עביד חשבתי על רצח רחל הלר שלא הכרתי אבל שמעתי עליה כל כך הרבה מאנשים שכן הכירו אותה ביוזמתם, לא ביוזמתי, כי הדברים שסיפרו לי הרעישו אותי והטילו עלי מועקה קשה שמעולם לא התפוגגה, וחשבתי ששני המקרים האלה דומים לא רק בכך שבחורה צעירה ויפהפיה נאנסה ונרצחה, אלא בכך שמנסים לטפול את הרצח על מישהו חף מפשע, במקום לחפש את הרוצח באמת. שנים רבות אחר כך היתה פעם שלישית של הרצח בבר-נוער ששוב דיברו עליו השבוע כשאחד הפצועים שם קץ לחייו. מהרגע הראשון המשטרה הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים ושזה בכלל לא פשע שנאה. היה נורא חשוב למשטרה להפריך את הטענה שמדובר בפשע שנאה. השמועות השקריות האלה הופצו לכל כתבי הפלילים ולי הם אמרו דבר אחד: המשטרה כלל איננה מחפשת את הרוצח האמיתי, שברור שביקש לבצע פשע שנאה כלפי הומוסקסואלים, ולכן ניסה קודם ללא הצלחה להיכנס למועדון אחר של הומוסקסואלים ולא הצליח, ואז פרץ למועדון הבר-נוער וירה לכל עבר. אבל המשטרה חיפשה תירוץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח, והיא השתמשה בעבריין הומוסקסואל שכבר הסתבך קודם לכן בעדות שקר על אחיו הבכור של בן-דודו חגי פליסיאן שאותו ניסה להרשיע ברצח. הפרט היחיד שידוע על הרוצח בבר-נוער שהיה רעול-פנים הוא שעיניו, כך העידו ניצולי הירי, היו ירוקות. עיניו של חגי פליסיאן חומות והמשטרה ממשיכה להתנכל לו שנים לאחר שהאשמה הופרכה. רוצח הבר-נוער מעולם לא נתפס למרות שהמשטרה מצאה את כלי הרצח. אמנם סיפרו לנו שחקרו ביסודיות והפכו כל אבן, אבל אינני מאמינה לכך, בגלל הפצת השמועות מהרגע הראשון שמי שירה הוא בעצמו הומוסקסואל, שלא התבססו על כלום, חוץ מרצון של שוטרים הומופובים להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם. בשלושת המקרים האלה גם כיום, אחרי עשרות שנים, איננו יודעים מי הרוצח האמיתי ובמשטרה ובפרקליטות וכנראה גם בבתי המשפט לא באמת רוצים שנדע, וקשה מאד לחיות עם המחשבה הזאת, שאנשים חפים מפשע יכולים להיות מורשעים ברצח ולשבת שנים רבות במאסר על לא עוול בכפם, אם לא ניחנו באישיות מאד חזקה ואינם שייכים לזרם המרכזי של החברה. אי אפשר לומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה קורה למי שחלש חברתית וכלכלית ואישית, וזה מה שהופך את זה אפילו לעוד יותר נורא.