ימי הולדת בימי קורונה

היום יום ההולדת של נכדי הקטן אביב שהוא בן שנה, ומחר יום ההולדת של נכדי הגדול דין שהוא בן שלוש. רצה הגורל ששניהם יוולדו בהפרש של יום בתאריך, כי דין הקדים להיוולד בשבועיים, ואביב איחר להיוולד בשבועיים, וכך שניהם חוגגים השבוע יום הולדת, אביב ביפו, ודין באנגליה, ובתי שרון הזמינה אותי לבוא ליפו לחגוג איתם, אבל אני מפחדת לנסוע באוטובוס לתל-אביב ואני גם מפחדת לעמוד בתור לאוטובוס לתל-אביב ואפילו להיכנס לתחנה המרכזית בירושלים אני מפחדת. מאז ששמעתי על ההתפרצות בגימנסיה העברית אני מפחדת עוד הרבה יותר מקודם, כי עכשיו זה ממש בשכונה שלנו, ואולי לאנשים שגרים רחוק מפה זה לא אכפת, אבל אני מפחדת. ובעצם כבר היום התגלו חולים בעוד בתי ספר בערים אחרות, ובכל פעם זה מדכא אותי מחדש, כי למרות שהבנתי שמדובר במחלה קשה שלא תיעלם בקלות, בכל זאת מאד קיוויתי בלבי שיקרה איזה נס והמגפה תיעלם. כשעצרו את הטיסות אחרי פורים קיוויתי שעד פסח הכל יירגע וניצן ודין יבואו מאנגליה לחגוג איתנו, ואז הבנתי שאפילו שרון ואביב שגרים ביפו לא יוכלו לבוא אליי, ונצטרך לחגוג את הסדר בסקייפ, שזה לא נורא אבל בכל זאת זה לא כמו להיות כולנו יחד. בחג השבועות שרון ואביב הקטן באו אליי וחשבתי לעצמי זהו, זה כבר הסוף של המגפה וכבר לא יגידו יותר שאסור לבקר סבים וסבתות, אבל עוד לפני שבועות חוה, שהבן שלה מנהל את חטיבת הביניים בגימנסיה, אמרה לנו שיש בגימנסיה קורונה, ובגלל זה הם שוב לא מתראים עם הבן והנכדים שגרים ממש ברחוב הסמוך ואני פוגשת אותם כל הזמן לגמרי במקרה, אבל אני חשבתי שמדובר רק בשניים שלושה מקרים, ורק השבוע הבנתי את חומרת ההתפרצות, וככה בזמן שהרבה אנשים חוגגים את החזרה לשגרה, לדעתי יותר מתוך משאלת לב מאשר מתוך נתונים אמיתיים, אני דוקא מרגישה את האיום הולך וקרב ומטיל עלינו צל כבד, ואני מפחדת לפגוש אנשים ולפגוש חברים, ואני מפחדת גם מזה שאנשים זרים אוהבים ללטף את אושר כשאנחנו מטיילים ואושר לפעמים דוקא נהנה מזה ומתחכך בהם, אולי קצת יותר מדי, אבל זאת אשמתם שהם מתעסקים עם כלב לא שלהם רק בגלל שהוא עובר לידם ברחוב, כי הרבה אנשים חושבים שכלב זה כמו צעצוע שכולם יכולים לשחק איתו, ושוכחים שהוא יצור חי ומרגיש ולא צעצוע. בכלל רחוב עזה שפעם היה רחוב מאד שקט נהיה רחוב הומה אדם ביום ובלילה וכבר הרבה זמן מתחשק לי לברוח מפה, למרות שאני גרה כאן כבר המון שנים. תמיד רציתי לגור במקום מרכזי, אבל עכשיו הייתי רוצה לגור באיזה כפר נידח ליד איזה יער, ובכל מקרה במקום שאין בו הרבה אנשים ושאפשר לצאת ולהסתובב בלי לפגוש אנשים. אני מקוה שהחלום הזה לא נשמע מדי מיזאנתרופי, למרות שאולי הוא כן. יש לי יחס אמביוולנטי לאנשים, ואני יותר רגילה לחיות עם כלבים, שזה די מעצבן את הבנות שלי, שאני יותר רגילה לחיות עם כלבים ועם ספרים ועיתונים מאשר עם אנשים וזה נוח לי. עכשיו כשאני זקנה אני חושבת הרבה על זה שכבר אין לי כל כך כוח לדבר עם אנשים ולראות אנשים, ואני אוהבת להיות בבית לבד בשקט עם העיתונים והספרים והכלב שלי שרוב הזמן הוא ישן ואני אוהבת להסתכל איך הוא ישן ואיך הוא נושם כשהוא ישן. אני גם אוהבת להסתכל על תינוקות כשהם ישנים. בחג השבועות אביב ישן אצלי בלול שלו והוא לבש חליפה עם ציור של היפופוטם גדול על הבטן, ובכל פעם שהוא נשם ההיפופוטם עלה והתנפח וזה היה מצחיק. לפעמים אני מצליחה להרדים את אביב, אבל בדרך כלל הוא לא ישן הרבה וגם דין לא ישן הרבה. הם ילדים שובבים שאוהבים להשתולל הרבה, שזה כמובן טוב לילדים להיות שובבים ורק להורים זה קשה. ועכשיו אני מרגישה שאני זקנה, ואין לי מספיק כוח לטפל בהם כמו שחשבתי שיהיה לי וכמו שרציתי. בכלל הכל נהיה לי מאד קשה לאחרונה, ואני לא יודעת אם זה בגלל הקורונה שמדכאת אותי או שזאת הזקנה, אני חושבת הרבה על מה שהיה קורה השנה לולא הקורונה ועד כמה הכל יכול היה להיות אחרת, יש כמובן דברים שאני מודה עליהם, ששרון ילדה ביוני ויכולתי להיות איתה בלידה ולהחזיק את אביב כשהוא רק נולד. הוא היה מאד רזה ומאד ארוך והרופאה אמרה שקשה לו לנשום ולקחו אותו להשגחה ואני הייתי חייבת לנסוע הביתה להוציא את אושר שהיה לבד כבר המון שעות וכל הדרך דאגתי מאד לאביב, ולא ידעתי שהוא כבר בסדר גמור ובבוקר הבאתי אותו מהתינוקיה  והוא היה התינוק הכי גדול בתינוקיה. מזל שעוד לא היתה קורונה ויכולתי להיות שם. אבל בפסח כבר לא יכולתי להיות איתו ועם שרון בגלל הקורונה. אני חושבת הרבה על מה שהיה אולי קורה אחרת לולא הקורונה, אבל אולי הרבה דברים היו קורים בדיוק אותו הדבר גם לולא הקורונה. אנחנו תמיד יודעים רק את מה שבאמת קורה, ולגבי הדברים שלא קרו אנחנו יכולים רק לשער. בעוד שבועיים יחול יום ההולדת שלי והיה לי בהתחלה חלום שאם לא יכולנו להיפגש בפסח, אולי כולם יוכלו לבוא ליום ההולדת שלי ונוכל ביחד לחגוג. עכשיו אני מבינה שעם בתי ניצן ונכדי דין שגרים באנגליה אני לא אוכל להיפגש עוד הרבה זמן וזה גם לא זמן טוב לחגוג עם החברים שלי שרובם מבוגרים, ושאת התכניות שלנו לבלות בבתי הקפה החביבים עלינו שנמצאים בדיוק מול הגימנסיה נצטרך לדחות. אבל אני מודה לאלהים שיש לי שני נכדים ושהשבוע נחגוג את ימי ההולדת שלהם אולי לא כמו שקיווינו, אבל נשמח במה שיש ונקוה ונייחל לזמנים יותר טובים שיבואו אי"ה בקרוב.