הרבה דם

שום דבר השבוע לא קרה כמו שתכננתי. ידעתי רק שביום חמישי אלך לשוק ואפילו זה קרה באיחור, כי בלילה אושר התחיל לדמם בכמויות, וכשחזרנו  מטיול הבוקר רחצתי אותו וניקיתי את כל הדם ממנו ומהרצפה וכשסיימתי כבר היתה שעת צהריים ואז הלכתי לשוק וחשבתי איך ביום חמישי לפני הקורונה בקושי אפשר היה לזוז בשוק ועכשיו הקונים מעטים. כשחזרתי הביתה נראה היה שאושר בסדר גמור, אבל בערב הוא שוב התחיל לדמם וכל הרצפה התכסתה דם ורצתי איתו לרופא שניסה לעצור לו את הדם ולא הצליח ואמר שחייבים להגיע בשיא המהירות לבית החולים הוטרינרי, כי הוא מאבד דם וגורם הזמן הוא קריטי. סידרו לנו לנסוע עם איש אחד שיש לו חתוליה וכל המכונית שלו היתה מלאה בכלובים ריקים ואושר ישב מאד בשקט בבגאז' כל הדרך לבית דגן. כשבאנו לבית החולים הכניסו אותנו מיד למחלקת חירום והיתה שם מתמחה שכבר הכירה את אושר מהביקורים הקודמים. הרבה מתמחים וגם רופאים בבית החולים מכירים את אושר, כי בשנתיים האחרונות הוא מבלה הרבה בבית החולים וכבר עברנו שם ברוב המחלקות. דווקא הרופאה בחירום לא התרגשה במיוחד, היא אמרה שלא צריך לצרוב את הפצעים ולא צריך להרדים את אושר, רק להצמיד תחבושת עם כל מיני חומרים ולתת לו כדורים והיא רצתה לשחרר אותנו מיד ואפילו היתה מוכנה להסיע אותנו בעצמה לבית של שרון ביפו. אבל אני פחדתי שאושר יתחיל שוב לדמם באמצע הלילה ואני לא אדע מה לעשות. הם שאלו אם אני רוצה להישאר איתו ואמרתי שכן, אז במקום לשים את אושר בכלוב בחירום לקחו אותנו לחדר בדיקה ופרשו לנו על הרצפה שמיכה ענקית עם ציור של נמר גדול, וזה הזכיר לי תמונה מסדרת טלויזיה של בית, אולי בית אנגלי קולוניאלי בהודו, עם פרוות נמר שניצוד שפרשו על הרצפה בתור שטיח וזה נראה מפחיד, אבל הנמר המצויר על השמיכה נראה דווקא חביב, ואז הביאו לנו עוד שמיכה שיהיה לנו ממש נוח, ואני ואושר שכבנו על השמיכה ביחד. בדרך כלל אושר אוהב לישון במיטה משלו או בקיץ על הרצפה, אבל בבית החולים הוא שכב על ידי ושנינו קצת רעדנו, אני מהמזגן ואושר מקור או מאיבוד דם ונרדמנו מרוב תשישות. אחרי שעה או שעתיים התעוררנו ואני התכסיתי באחת השמיכות ואושר ירד לשכב על הרצפה ושוב נרדמנו. באמצע הלילה בא להעיר אותנו מתמחה כי הוא חשב שצריך לתת לאושר כדורים, אבל זאת היתה טעות, אז נרדמנו שוב עד הבוקר. ביום ששי בבוקר בית החולים היה כמעט ריק, כי ביום ששי המרפאות לא עובדות, ורק במחלקת חירום וטיפול נמרץ ובמחלקת כירורגיה מאושפזות הרבה חיות שעברו ניתוחים או טיפולים והמתמחים צריכים להוציא כל כלב לחוד לטיול בוקר בחצר, כי אלה כלבים חולים ואי אפשר לטייל עם כולם ביחד כמו שעושים האנשים ברחביה ובקטמון שמוציאים כלבים בתשלום והולכים עם ארבעה או חמישה כלבים ואפילו ראיתי מוליך אחד עם עשרה כלבים והוא בעצמו החליק על סקטים ועם כל הכלבים שרצו אחריו הוא נראה כמו מאלף חיות בקרקס. כשהאיר היום די נבהלתי כי החדר שישנו בו היה די מלוכלך בדם, אבל הרגיעו אותי שזה לא דם חדש, רק דם ישן שלא הצליחו לנקות מאושר, כי הוא דימם כל כך הרבה והיה כולו מלוכלך. ניסיתי לרחוץ אותו בצינור שבחצר, אבל אושר פחד מהזרם החזק אז הנחתי לו. כבר לא הייתי מסוגלת להישאר בחדר המלוכלך בדם שהמראה שלו דיכא אותי, אז יצאנו לקבלה וחיכינו שישחררו אותנו. אושר היה נורא עצבני כי שמו לו קולר גדול מפלסטיק שהרופאים קוראים לו קולר אליזבת, כדי שלא יפתח את הפצעים שלו בשיניים שזה מה שהוא עושה כל הזמן ואז הוא מדמם נורא. אושר ניסה לדפוק את הקולר בכל דבר שאפשר בתקוה לשבור אותו ולהיפטר ממנו אבל הוא לא ממש הצליח ואז הוא נהיה עוד יותר עצבני. אולם ההמתנה היה די ריק חוץ מאיתנו וגברת אחת עם שמלה נוצצת וכפכפים נוצצים וכלבה מלטזית קטנה. אחר כך בא לשם בחור שאמר שהרדימו שם את הכלבה שלו והביאו לו קופסה וחשבתי שכנראה בקופסה נמצאת הגוויה של הכלבה שלו וזה עורר בי חלחלה. בזמן שהוא חיכה לקופסה הוא סיפר לי שהם זוג סטודנטים ששילמו את כל הכסף שלהם כדי להציל את הכלבה הזקנה שלהם, אבל בכל זאת היא מתה. הוא לא אמר מתה, הוא רק אמר הרדימו אותה ואני שונאת את המלים האלה כי להרדים זה משהו נעים כמו שמרדימים תינוק בשיר ערש, ואני שונאת שאומרים את זה כשהורגים חיה. אחר כך הביאו לבחור את הקופסה והוא הלך ובאו שלושה שוטרים צעירים, שתי שוטרות ושוטר באוטו משטרה ובהתחלה לא הבנתי מה השוטרים מחפשים בבית החולים ואז ראיתי אותם יוצאים עם כלב שרגל שמאל הקדמית שלו מגובסת וחשבתי שאולי זה כלב משטרה שנפצע בפעילות מבצעית ועכשיו הוא נכה של כוחות הביטחון. השוטר רצה להוציא בקבוק משקה מהמכונה אבל המכונה לא עבדה, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אתה גבר, תן למכונה בעיטה, והוא צחק ואמר לה אני שוטר, והאשה עם השמלה הנוצצת והכלבה המלטזית אמרה לו אז מה, אבל השוטרים הלכו לאוטו משטרה עם הכלב המגובס ובלי שתיה. בסוף נתנו לנו תרופות ושחררו גם אותנו, ושרון באה עם אביב התינוק לקחת אותנו לבית שלה ביפו שהרבה יותר קרוב לבית החולים מהבית שלנו בירושלים. אביב מאד התרגש לראות את אושר, כי הוא רגיל אליו מאז שהוא נולד ואושר יותר מפחד מאביב מאשר אביב מאושר, כי אושר פשוט שומר מרחק מאביב ומנסה לישון בשקט, אבל אביב כל הזמן רץ אליו ומנסה לגעת בו מלפנים או מאחור ששניהם לא מומלצים, ולפעמים אושר ממש מתעצבן וצריך לשים לו כל הזמן מחסום כדי שלא יאכל את אביב שמעצבן אותו ולא יפתח לעצמו שוב את הפצעים שיתחילו שוב לדמם. בלילה שוב אושר דימם אבל לא כמו בלילה הקודם, ואני קמתי והתחלתי לנקות במגבות נייר את הדם מהרצפה עד שהפח התמלא. בבוקר לקחתי את אושר לים בתקוה לשטוף אותו במי מלח, אבל אושר פחד מהגלים בחוף והצלחתי לנקות אותו רק קצת. למרבה המזל הוא הפסיק לדמם אבל לא עבר לי הפחד שהוא יתחיל לדמם מחדש, כי דם זורם זה משהו שכל כך קשה לשלוט בו. עדיין הייתי צריכה  לשמור כל הזמן שאושר לא ייכנס לחדר שינה ושאביב לא יכניס את הידיים לקערת המים של אושר, אבל לא שמתי לב ואביב שפך את המים של אושר על הרצפה ושרון אמרה שהמים ירטיבו את הקרטונים שיש בהם בגדים כי היא רק עברה דירה ועוד לא הספיקה לסדר את כל הבגדים בארונות וגם תפוחי האדמה שבישלתי נשרפו ובקיצור שום דבר לא יצא כמו שצריך. אביב שיחק באוטו שלו שבכל פעם שנוגעים בו שומעים "שלום חברים, הנה אני מגיע" ורצה לדחוף לי את האצבעות הקטנות שלו לתוך הפה כדי שאגיד לו הם הם הם אני אוכל אותך תינוק מתוק כמו סוכריה, בייחוד עכשיו שנשרפו לנו התפוחי אדמה. במוצאי שבת שרון שאלה אם אני רוצה לראות את הסרט הקוריאני "פרזיטים", שזכה לפרסים ותשבחות בלי די, אז אמרתי למה לא, ומהר מאד ראיתי שזה סרט מופרך ומגעיל עם נוכלים ורוצחים ומטורפים והרבה הרבה דם שזורם, ודוקא דם שזורם ראיתי השבוע מספיק ודי, ועכשיו אני מנסה להוציא מהראש את כל הדם השפוך שראיתי השבוע במציאות ובמציאות מדומה, אבל דם שנשפך קשה לנקות מהרצפה וקשה לנקות מהכלב והכי קשה לנקות מהזיכרון.