תשעה באב ברחוב עזה

ערב תשעה באב, כבר שש בערב. אושר צועד בבטחה במעלה רחוב עזה. מישהו קורא בשמי, אני מסתובבת ולא מזהה. זה איציק, הבעל של חברת ילדותי מלכי, עם נכדם איתמר. הם באו לבקר את הנכדים בירושלים ועכשיו הם הולכים לבקר במאהל המחאה. איתמר זיהה אותי כי אנחנו נפגשים לעתים קרובות בגינת המשחקים שליד ביתי ואז הוא שואל אותי הרבה שאלות. סיפרתי לו שבלילות מדליקים ברחוב עזה מנורות של זהב והוא רוצה לראות אותן פעם, אבל הימים ארוכים וכשמנורות הזהב נדלקות איתמר ואחיו כבר ישנים. אחרי שבני גנץ חבר לנתניהו מלכי אמרה לי שהיא כל כך מיואשת. אני לא התייאשתי בגלל שזכרתי איך כשהלאומן האוסטרי חובב היטלר יירג היידר הצליח מאד בבחירות בשנת 1999 ונראה כמי שדוהר ללשכת קנצלר אוסטריה הייתי מיואשת ומפוחדת, וההיסטוריון אנטון פלינקה אמר שהיידר יהרוס את עצמו כי יש לו ייצר הרס עצמי. חשבתי אז שהוא מדבר ממשאלת לבו, אבל הוא צדק. גם לנתניהו יש ייצר הרס עצמי, בגלל שגעון הגדלות והיוהרה האינסופית שלו, ששזורים בקטנוניות ובקמצנות כספית ורגשית. תחבולותיו רבות, אבל חברים אמיתיים אין לו, ועל מי שבראש מעייניו כוח כבוד וכסף קשה לסמוך. מנהיג צריך חברים שילכו אחריו כאשר איננו יכול לתת להם דבר מלבד תקוה, אמונה ותחושת-מטרה. לשם כך הוא צריך שיהיו לו עצמו שלושת אלה, ואין מדובר בתקוה להישאר ראש ממשלה לנצח, אמונה שאין גבול לכוחך, ותחושת-מטרה לבטל את כתבי האישום נגדך. אלה אינן אלא ביטוי לריקנות משטרו של נתניהו, שמושך אליו את אלה ששאיפותיהם הן כוח כבוד וכסף. אבל מי שבראש מעייניו רק כוח כבוד וכסף לא ירחיק לכת.

אני חושבת ללכת איתם יחד, אבל אושר מבקש לחצות את הכביש. אני חוששת שפניו לגן העצמאות, אבל אם אלך לשם לא אספיק לבשל ולאכול לפני הצום. אני מושכת אותו לשדרות בן-מיימון. אושר איננו מתנגד. אנחנו שבים הביתה ואני קצת מצטערת שלא יצא לי לדבר עם מלכי, ושתמיד אני לחוצה לפני צומות, ואז מגלה שבישלתי יותר מדי ושיש לי מספיק ודי זמן לאכול ולשתות. תמיד לפני הצום אני נתקפת פחד מרעב וצמא, מין פחד שאי אפשר להסביר וגם לא להפיג במחשבות הגיוניות.

עשר בלילה. אושר מבקש לשכב בגינה ולהינות מאוויר הלילה הקריר אחרי יום של שלושים וחמש מעלות חום. על הספסל שאושר אוהב לשבת עליו יושבים כעת בחור ובחורה, והבחור מניח את רגליו על כתפיו של חברו שיושב על האספלט ומשעין את ראשו על הספסל. משהו בהנחת הרגליים הזאת על כתפי החבר מעצבן אותי, מין כוחנות שכזאת. אולי לחבר לא אכפת, אבל אולי לא נעים לו וגם לא נעים לו לומר. אנשים סובלים המון דברים בכדי להיחשב חברותיים. מולם יושב עוד זוג ואחר כך מגיעה עוד בחורה עם בקבוק ויושבת גם היא על הספסל, מצדו השני של מניח הרגליים, שמדי פעם מקפל את רגליו ואז מניח אותן שוב על כתפי חברו. הם שותים ואוכלים, ואני חושבת פתאם שהם סידרו להם מין פיקניק לילה בגינה כי בתי הקפה סגורים הערב, ובכלל אין ברחובות אנשים. לרוב בערב תשעה באב הולכות חבורות לכותל ושבות ממנו, והרחוב מלא לובשי שחורים ולבנים, הראשונים מתאבלים על חורבן הבית והאחרונים מצפים למשיח, וגם בגינה הם יושבים לפעמים. אבל לכותל קשה לגשת כעת, אסרו להצטופף שם מפחד המחלה, ועכשיו הגינה חשוכה וגם הרחובות חשוכים, ולגינה ירדו להם האפיקורסים לשתות בירה בחשכה.

גם בבוקר הרחוב כמעט ריק. אין שבים מן הכותל בהמוניהם, ואין יורדים אליו, במאהל המחאה בוודאי עוד ישנים. אפילו בעלי כלבים אינם מסתובבים בהמוניהם. אושר הרגיש רע כל השבוע ואני די מדוכאת מזה. בתשעה באב מתאים להיות מדוכאים.

אני חושבת שאקרא את מגלת איכה אבל אני קוראת רק את "הארץ", על המפגינים ועל לה-פמיליה שתוקפים את המפגינים באלות ואגרופנים ובקבוקי זכוכית שבורים. בעבר נתניהו הקפיד לשמור מרחק מאנשי לה-פמיליה. כעת הם מתגלים כמיליציה הפרטית שלו. זעקות הקרב שלהם "יגאל עמיר יגאל עמיר יגאל עמיר" חושפות את מה שאנשי הליכוד מנסים לרוב להסתיר: שלטון הליכוד איננו מבוסס על רצון העם, כפי שיש להם חוצפה לטעון לאחר שקנו את שלטונם בשיחוד עריקים מבין יריביהם. שלטון הליכוד מבוסס על בריונות ואיומי רצח על השמאל, שעליהם מנסים לחפות בסיפורי איומים ברצח כביכול על ראש הממשלה. אבל הניסיון לצייר את האלימים כקורבנות איננו משכנע אפילו אותם. בפועל הם אינם חדלים לאיים על השמאל, ובעצם על כל יריב שהוא, באלימות וברצח. כמו מאפיונרים מבסס הליכוד את שלטונו על האקדח שקנהו תמיד מציץ מהשרוול: או שתקבלו עליכם את עול מלכות נתניהו ותרעדו מפחד, או שנרצח אתכם. באופן מוזר, אחרי כל כך הרבה איומים שגם יוצאים לפועל, באופן מוזר הפחדים מתפוגגים. על זה נתניהו לא חשב, שכשלשמאלנים כבר אין מה להפסיד, הם כבר לא מפחדים.

מסתבר שרבים מהמפגינים הם אנשי ענפי התרבות הסגורים. נתניהו לא ציפה שדוקא הם יתקוממו. אולי האמין בעצמו בתעמולה הזדונית ששילחה בהם שנים מלאכית החבלה שלו מירי רגב, כאילו הם נטע זר, זרים לעמם, לא אהובים ולא רצויים. לא טוב להאמין בתעמולת הרשע שהמצאת בעצמך. כעת איש בענפי התרבות איננו מאמין לנתניהו שסגר אותם בגלל המחלה. כולם משוכנעים שסגר אותם בגלל שכמנהג הרודנים הוא רואה באנשי התרבות יריבים פוליטיים. הרודן איננו אוהב את האנשים היוצרים והחושבים והגורמים גם לזולתם לחשוב ולהרהר בדברים. הרי שנים השתלחה בהם מירי רגב, וסגירתם כביכול בגלל המחלה, וללא תאריך פתיחה, נראית כמו התגשמות חלומם הרטוב של נאמני נתניהו גסי הרוח והבורים. שני שרים לא יוכלו לתקן את מה שעשיתי הצהירה מירי רגב. לפעמים צריך להתייחס לדברים באופן מילולי, כי הפה מודה במה שהלב לא התכוון להודות אם יש בכלל לב. כששלטון בנוי כולו על אדני שקר, אבוי לו כשהנתינים כבר אינם מאמינים.

בשלוש אני מדליקה את הטלויזיה לצפות במשדר החדשות של ערוץ 2 לראות מה קורה בארץ ובעולם. גם בערוץ 2 מדברים על דנה רון שכביכול איימה בפייסבוק לרצוח את נתניהו שמתברר שהפרופיל הזה מזויף. באתר הארץ כתבו הרבה מגיבים שבטח יאיר נתניהו זייף את הפרופיל. אני לא יודעת אם זה נכון אבל ברור שנתניהו מנסה לשכנע שהוא המאוים ולא המפגינים נגדו, וברור שרוב הקוראים לא מאמינים.

ירון אברהם שמגיש את המשדר אומר שעוד מעט תדבר סיון רהב-מאיר על תשעה באב ושיש לה מה להגיד. אני בטוחה שיש לה מה להגיד ואני ממהרת לכבות את הטלויזיה. לפני כמה ימים שמעתי אותה מסבירה בתגובה למחאתה של השרה מירב כהן על כך שבקבינט הקורונה אין כלל נשים, שצריך להיזהר עם הדרישה לשלב נשים, כי גם חנין זועבי היא אשה. בשביל סיון רהב-מאיר הדרישה לשוויון לנשים מאד מסוכנת, גם כי היא מרגיזה את הגברים הדתיים השוביניסטים שהם קהל נלהב של פיליס שלאפלי הישראלית, וגם בגלל שאם מכבדים את ערך השוויון עוד אפשר לחשוב שצריך לשלב גם ערבים, וזה ממש מסוכן לסיון רהב-מאיר שעיקר מפעלה הוא לשלול את זכויות האדם של הערבים כדי להכשיר את הגזל של המתנחלים, שכמובן בשפה המיוחדת של המתנחלים קוראים לזה אהבה ואחדות. לטיפול במחלת הקורונה קוראים כל הזמן מלחמה כדי להעביר את המסר שזה עניין רק לגברים ורק ליהודים. אבל הקורונה היא מחלה, לא מלחמה. גורם אותה נגיף שכל האנשים שווים בעיניו. זה מה שיפה בנגיפים, שמבחינתם בנימין נתניהו ואמיר אוחנה וסיון רהב-מאיר, הם בדיוק כמו אחמד טיבי ואיימן עודה, הנגיפים מבחינתם ממש לא מבדילים. היה הגיוני שבימים שבהם צריך לטפל במגפה, תהיה שותפות של יהודים וערבים, שגרים באותה ארץ ונפגעים מאותן מצוקות ומאותם נגיפים. היה הגיוני שתהיה הנהלה משותפת של יהודים וערבים, שיהיו בה רופאים ורופאות מנוסים משני העמים. אבל כנראה שבלי להדביר את נגיף הגזענות, יהיה קשה להדביר נגיפים אחרים.

ברבע לארבע אושר מבקש לצאת והפעם אנחנו שמים את פעמינו לגן העצמאות. אנחנו עוברים ליד המוחים. רובם יושבים ליד הגדר של טרה סנטה, אבל בחלק הקרוב לכניסה למתחם, שפעם היה בית בודד נמוך גדר וכעת הוא מתחם מבוצר בגדרות וסורגים ומסכים וחיילים ומאבטחים, מתקבצים תומכי נתניהו עם השלטים "נתניהו טוב לישראל" ו"השמאל מצפצף על הכרעת הבוחר" – כאילו לא זכו מתנגדי נתניהו בששים ושניים מנדטים בכנסת, שנגנבו מהם כמנהג נתניהו בדרכי שוחד והפרת אמונים. עשרים שנה ויותר שמענו שהסכם אוסלו איננו לגיטימי, כי קנו את הצבעתו של אלכס גולדפרב במיצובישי. כעת מסתבר שקניית עריקים שגונבים את קולות בוחריהם היא "הכרעת העם". היום תומכי נתניהו שקטים. לרוב הם מפעילים מגאפונים, נואמים ומשמיעים שירים בקולי קולות. כבר כשהמוחים הקשישים החלו במחאתם הצנועה ניסה הליכוד להחריש את דבריהם בעזרת מכונית שהשמיעה שירים וקריאות למען נתניהו בקולי קולות. הליכודניקים כדרכם מרעישים ללא הרף בקולי קולות ואז מבקשים להפסיק את ההפגנות נגד נתניהו בטענה שהן מפריעות לשכנים – ולא שיש שם כל כך הרבה שכנים, במתחם שעליו השתלטה כדרכה משפחת נתניהו וסילקה את רוב האחרים.

בגן העצמאות אני רואה שוב את החבורה שישנה שם על הדשא על מזרונים. תהיתי מי הם, כי הם מוקפים בדגלי ישראל ואינם נושאים דגלים שחורים. מכתבתו של ניר חסון ב"הארץ" למדתי שהם נגד נתניהו אבל מנסים להיות אחרים, לחשוב מה יהיה אחרי שלטון נתניהו. זה קצת מצחיק אותי. קודם כדאי שתצליחו לסלק את נתניהו מהשלטון, אחר כך תחשבו מה אתם רוצים במקומו. כשיש לאשה בעל אלים שמכה אותה שנים, היא זקוקה להרחקת הבעל ממנה, רצוי למאסר, כדי שתוכל להמשיך בחייה. היא איננה זקוקה לדיונים על משמעות החיים. בכל מקרה קראתי בכתבתו של ניר חסון שהמשטרה מנסה לסלק אותם מגן העצמאות בטענה הם מפריעים למעבר. הם מתקבצים בפינת המדשאה ולא מפריעים לשום מעברים. למטה, ליד קפה עלמה, מתאספים שוטרים ואנשי מג"ב לקראת ההפגנה בערב. הפעם אינני רואה פרשים עם סוסים.

פתאם מסדרים במעלה גן העצמאות שולחן ומקרופונים ובאים צלמים וכתבים. שלושה ממפגיני בלפור עומדים לדבר. מאחוריהם שלט גדול Crime Minister וגם שלטים קטנים עם אותם מסרים. אני נעמדת עם אושר מאחורי העיתונאים והצלמים. אינני קולטת את שמו של היושב באמצע שהוא כאילו המנחה ומדבר ראשון. הוא אומר שהמשטרה מכירה טוב מאד את לה-פמיליה, מכירה אישית את האנשים ודרכי הפעולה, ואם תרצה לטפל בהם היא תדע בדיוק מה לעשות. הוא מוסיף שהם, המפגינים, לא מפחדים והם לא יפסיקו למחות ולהפגין. אחר כך מדבר היושב לימינו חיים שדמי, פעיל המחאה שנתניהו האשים שאיים עליו ועל בני ביתו, וחיים שדמי אומר שצריך לשמוע את דבריו הלא ערוכים. אני מאמינה לו, כי מירי רגב ונתניהו גם טענו שהעבודה של איתי זלאיט "הסעודה האחרונה" עם בובת נתניהו ליד שולחן ערוך בכל טוב היא איום על נתניהו בצליבה. אני הבנתי שהעבודה הזאת אומרת שנתניהו החזיר זולל וסובא על חשבון הישראלים הרעבים, אבל סוף שלטונו קרוב, כי בישראל שולחים מושחתים לכלא אם הורשעו בבית המשפט, לא מוציאים להורג ולא צולבים. נתניהו נורא מנסה להמציא את עצמו כבן דמותו של יצחק רבין, אבל זה רק מזכיר שהוא המסית נגד רבין, לא הקורבן, ומי שתמיד ייזכר כראש המסיתים. ואי אפשר שלא לחשוב על אנשי לה-פמיליה שתוקפים את המפגינים נגד נתניהו באלות ובקבוקים שבורים וצועקים יגאל עמיר יגאל עמיר יגאל עמיר והם הפרצוף האמיתי של נתניהו מאחורי ההתחסדויות וההתקרבנויות והשקרים.    

חיים שדמי מתרגז יותר ויותר. הוא מספר שעמד לצאת לפני כמה ימים כדי לערוב לאחד מהמפגינים שנעצר, ואז נגשו אליו שני שוטרים סמויים ואמרו לו שיתלווה אליהם לחקירה על נהיגה בהשפעת סמים. הוא התרגז והתרגז ואמר שלא ניתן למשטרה להטריד אותו ככה ושאם הם ימשיכו נמלא את בתי המעצר ונגרום למערכת כולה לקרוס. ידעתי ישר שלא ישדרו את הדברים שלו כי הם נשמעו כמו חלק ממחאת הקנאביס של גיא לרר, בזמן שהוא היה צריך להגיד רק משפט אחד – שהשוטרים עצרו אותו מעצר שוא בעילה של נהיגה בהשפעת סמים כדי לעצור את פעילותו הפוליטית, ודוקא את זה הוא לא אמר וזה חבל שהוא לא אמר את זה במקום כל הדיבורים האחרים. באמת בערב משדרים רק את דברי הפעיל המבוגר על כך שהמשטרה מכירה טוב מאד את לה-פמיליה, שזה יותר רלוונטי לעניין. בשלב הזה מגיע מישהו עם כלב שמתחיל לנבוח על אושר ואושר נובח עליו בחזרה, אז אני מושכת את אושר ומסתלקת, ולא שומעת מה אמר הדובר השלישי הגדול והקירח שהיה לבוש כמו עורך-דין.

השעתיים האחרונות של הצום הן הקשות ביותר, אבל גם הן מסתיימות ואני שותה סודה קרה ואוכלת אבטיח ואפרסקים, כמעט כמו נתניהו בפסל הסעודה האחרונה, אבל בלי עוגה ובלי נקניקים. בעשר אנחנו יוצאים לטיול ערב, ושומעים את קולות המחאה, אבל אושר מקפיד לפנות לגן הג'ירפה ולא להפגנה. הוא מאד מפחד מרעש ומאנשים. כשאנחנו שבים הביתה אני שומעת אשה צועקת שניים וחצי מיליון, שניים וחצי מיליון, וכשאני מתקרבת לפיצריה של הלל פרקש אני רואה שהיא לובשת חולצה של מח"ל וצועקת על המפגינים שבאו אחרי ההפגנה לאכול פיצה שאנחנו, כלומר הליכוד, לא הולכים לשום מקום, אנחנו ארבעים שנה פה ואנחנו נשארים. האנשים ביקשו ממנה כמה פעמים ללכת אבל ליכודניקים אינם ממהרים להסתלק. ובכל זאת אחרי שאשה אחת אומרת לה יופי אבל אני לא רוצה לדבר איתך היא הולכת ומשתרר שקט ליד הפיצריה, ואני חושבת איך הליכודניקים תמיד מאיימים וכופים את עצמם, כי בתוך תוכם הם יודעים שלמרות שהם חוזרים ומצהירים כמה העם רוצה רק אותם, בלב הם יודעים שכולם מחכים שהם ילכו כבר ביחד עם המנהיג המרושע והמושחת שלהם, ואפשר יהיה לפחות לאכול פיצה בשקט בלי לשמוע איומים מליכודניקים, ובלי שנתניהו יבכה לנו כמה הוא מאוים בזמן שהוא קורא למפגינים מפיצי מחלות ומלוכלכים ומשסה בהם את ביריוני לה-פמיליה שלו ששוברים על ראשם בקבוקים.