קהות

 

בשבועות הראשונים של הקורונה עקבתי כל הזמן אחרי מספרי הנדבקים והחולים ואחר כך המתים. כמעט התמכרתי לטבלאות הקורונה, למרות שידעתי שהתחזיות השחורות שישראל תהיה כמו איטליה וספרד מאד מאד מוגזמות. עכשיו פשוט נמאס לי מזה. זה לא שאני מזלזלת במחלה. ממש לא. אני מאד מקפידה לכסות את הפה והאף למרות שזה עינוי, ואני שומרת מרחק מאנשים ואפילו לא הסתפרתי מאז שהגיעה הקורונה בגלל הפחד להידבק, אבל אני כבר לא מסוגלת להקשיב לדיבורים על הקורונה, וכשמתחילים לדבר על זה בחדשות משהו בי נאטם, ואני לא באמת שומעת מה אומרים, כאילו כבר אין לי מקום לקורונה במוח, כמו שאני לא מסוגלת כבר לראות ולשמוע את נתניהו ואת מיקי זוהר ואת מירי רגב ואת דוד אמסלם ואת אסנת מארק וכשהם מדברים בטלויזיה אני אפילו כבר לא צריכה ללכת כי אני כבר לא רואה ולא שומעת. כאילו צומחים לי קרומים על העיניים והאוזניים ואני מרגישה מין קהות, ואין לי מושג מה אמרו ועל מה למרות שהייתי בחדר, או אולי לא הייתי, הרגליים שלי כבר הולכות מעצמן לחדר אחר או למטבח והידיים שלי עושות מעצמן משהו כמו לשטוף כלים או לטגן חביתה או להסתכל במיילים. ראיתי את "ארץ נהדרת" וצחקתי ואז חשבתי שזה בעצם עצוב. כל מה שקורה ממש עצוב. המון אנשים איבדו את פרנסתם והם מדוכאים ומיואשים ואף אחד לא יודע מה יהיה והשלטון של נתניהו נהיה בכל יום יותר דיקטטורי ועצרו את זאב אנגלמאייר וחנקו אותו והפשיטו אותו עירום כי הוא לבש את תחפושת שושקה שלו שעשויה מספוג ורוד בדמות אשה עירומה אבל היא לא נראית כמו אשה עירומה באמת, היא רק דימוי של אשה עירומה, אף אשה עירומה לא נראית ככה באמת, ואני מחבבת את שושקה ואת אנגלמאייר, ובהתחלה כשקראתי שעצרו אותו מאד צחקתי אבל אחר כך הבנתי כמה השוטרים התעללו בו ורק רציתי לבכות. אני יודעת שהקורונה מחלה מאד קשה, אבל כל הזמן מטרידה אותי המחשבה מה באמת המצב ואם נתניהו ממרר את חיינו בגלל המחלה או שהיא רק תירוץ, בגלל שהוא יודע שהרבה יותר אנשים רוצים שהוא יתפטר מאלה שרוצים שהוא יישאר והוא רוצה בכל מחיר להפסיק את ההפגנות, כי הוא יודע שעל כל אדם שיוצא מהבית להפגין למרות הקורונה והמשטרה שמתעללת במפגינים ישנם  אלפים רבים שמפחדים כמוני, ורק מתפללים שהסיוט של נתניהו והסיוט של הקורונה, שלא ברור איזה מהם גרוע יותר, ייגמרו כבר, ושיהיה אפשר להסיר את הרעלות מהפנים ולנשום קצת אוויר.