ביזת הרכוש הערבי במלחמת השיחרור

 

במוסף "הארץ" מיום ה-2.10.20 התפרסמה כתבתו של עופר אדרת על ספרו של אדם רז "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" (הוצאת כרמל בשיתוף מכון עקבות). במוסף מיום ה-9.19.20 התפרסמו מבחר תגובות על הכתבה שבהן סיפרו אנשים דברים שהיו ידועים לי מפי הוריי – הביזה היתה עניין ידוע, והיא התרחשה בכל מקום שבו הערבים נמלטו או גורשו, כפי שהיא מתרחשת תמיד בכל מלחמה. אבי שלחם בסן-סימון בירושלים וניצל בנס מפגיעת פגז בשטח המנזר, לקח בעצמו ספרים מבית ערבי נטוש. בספרים היו כנימות שהתפשטו גם לספריו האחרים, והוא ראה בכך עונש מהשמיים. אחי סיפר לי על חברו של אבי ללחימה שאמר לו שכולם חיפשו זהב וכסף, ואבא שלך לקח ספרים. הוא אמר זאת לשבחו של אבי. אבי לא השתבח במעשה זה אבל גם לא הסתיר אותו, והוריי דיברו לא פעם על ביזת הבתים הערבים הנטושים. לפני כמה שנים קראתי שאנשי הספרייה הלאומית אספו בצורה מאורגנת ספרים מבתים ערביים נטושים ששמורים בספרייה עד היום. ייתכן שעדיפה ביזה ממלכתית מאורגנת על ביזה פרטית, אבל מבחינה מוסרית אין לזו יתרון על האחרת. איש לא התכוון להשיב לערבים את רכושם שנבזז, ואם בן-גוריון התיר את הביזה כדברי אדם רז מתוך כוונה פוליטית להניע את הציבור היהודי להתנגד לשיבת הערבים או התנגד לביזה כדברי יואב לביא במאמרו ב"הארץ" מיום ה-12.10.20 ("עוד עלילה בזויה על בן-גוריון") יש בכך אולי עניין היסטורי, אבל מבחינה מוסרית אין זה משנה דבר, כי כבר הממשלה הזמנית ב-16 ביוני 1948, חודש בלבד לאחר הקמת המדינה, החליטה למנוע את שיבתם של הפליטים הערבים, ולמעשה הפקיעה את הרכוש הערבי בתקנות חירום שעוגנו בשנת 1950 בחוק לנכסי נפקדים שהעביר את כל הרכוש הערבי הנטוש והנעזב, ולא רק אותו, לרשות מדינת ישראל. אפילו לתושבי איקרית ובירעם הידידותיים שהובטח להם לקבל חזרה את אדמותיהם לא הוחזרו האדמות מעולם אלא חולקו לקיבוצים ולמושבים השכנים. לכן הדיון בביזה הוא אולי מעניין לכשעצמו, אבל לא הביזה, אלא שוד בתיהם ואדמותיהם של הפליטים הערבים ובראש הכל מניעת שובם למדינת ישראל, היא העוול הגדול שנגרם להם ומקורה של בעיית הפליטים ושל היחסים הקשים בין היהודים והערבים. לו הורשו הפליטים לשוב לבתיהם ולאדמתם, היו כועסים בוודאי על ביזת שכיות החמדה שהותירו אחריהם, אבל כאבם הגדול הוא על גזל בתיהם ואדמותיהם וחייהם על אדמתם שנלקחו מהם ולא על שטיחים פרסיים ואפילו פסנתרים שיהודים שדדו מבתי ערבים.

ההנחות שמניח אדם רז נראות לי תמימות להחריד. אחרי מלחמה שבה נהרג אחד מכל מאה תושבים יהודים בארץ ישראל, 6000 חללים מישוב של 600,000 נפש בלבד, ושלוש שנים אחרי השואה ואימת המוות שהפילה על כל יהודי העולם, לא היה צריך לשכנע את היהודים להתנגד לשיבת הפליטים הערבים. זו היתה האווירה הכללית ביישוב והממשלה נתנה לה ביטוי בהחלטותיה. רק המפלגה הקומוניסטית ואנשי ברית-שלום חפצו בשיבת הפליטים, והם היו מעטים ושוליים עוד יותר מהשמאל כיום. לא היה קשר בין עמדה פוליטית וביזה: אבי יוסף מרגלית היה חבר מפלגת הקומוניסטים העבריים וגם אחראי על היחסים עם הערבים במפלגה, וזה לא מנע ממנו לבזוז ספרים מבית ערבי נטוש. ביזה היא בת לוויה קבועה של מלחמות, וסיבתה איננה דיעות פוליטיות אלא הטבע האנושי שחומד את רכוש הזולת. גם ההנחה שבן-גוריון או הממשלה הזמנית בכלל שלטה במה שקורה בכל הארץ היא הנחה מרחיקת לכת. בן-גוריון וממשלתו ישבו בתל-אביב וירושלים שבה נלחמו אבי וחבריו, על בתי הפאר הנטושים המלאים כל טוב בטלביה וקטמון, היתה למעשה שטח הפקר. גם מרות המפקדים היתה חלשה בהרבה ממרותם כיום – עוד לא היה שיפוט צבאי. לביא מתאר צווים של בן-גוריון לירות בבוזזים. על כך אמר לנו פעם מורי הפרופ' אמנון לינדר, שאם אנחנו מוצאים במסמכים היסטוריים חוקים שחוזרים על עצמם בחומרה הולכת וגדלה, שנדע שאיש לא קיים אותם. אולי היו כמה צדיקים, תמיד יש כמה צדיקים. על פי מסורתנו מספרם איננו עולה על ל"ו.

הדבר החמור באמת הוא שביזת אדמות הערבים מעולם לא נפסקה. שאחרי שוד אדמות הפליטים שהוגדרו "נפקדים", המשיכה מדינת ישראל להפקיע אדמות בבעלות ערבית שחלקן הועברו ליישובים יהודים וחלקן נותרו בידי המינהל. כאמור אפילו לישובים הידידותיים איקרית ובירעם סירבו להשיב את אדמותיהם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה ממשלת ישראל בשוד אדמות הערבים בגדה המערבית וברצועת עזה לצורך הקמת ישובים יהודים. גם בשטח מדינת ישראל נמשכו ההפקעות. בתקופת ממשלת רבין הראשונה בשנת 1976 הופקעו אדמות ערבים בגליל. כבר כתבתי כמה פעמים על הפקעת אדמות עין-מאהל עד בתיהם שהרתיחה את אבי. בעקבות ההפקעות האלה, שלא היתה להן ממש מטרה מלבד גזל אדמות הערבים – בחלקן לא נעשה דבר עד היום – התעוררה מחאת יום האדמה בשלושים לחודש מרץ שהפך למסורת, ורבים כבר אינם זוכרים שמדובר בהפקעת אדמות שהתחוללה תחת שלטונו של יצחק רבין. בנוסף לגזל האדמות תוכננה מדינת ישראל כך שהערים הערביות חנוקות בין ישובים יהודיים ואין להן רזרבות קרקע לבנות שכונות למשפחות צעירות. כך נבנתה נצרת עילית שהחליפה לאחרונה את שמה לנוף הגליל, כדי לחנוק את נצרת הערבית, וכך חנקו תל-אביב מצפון, בת ים מדרום וחולון ממזרח את יפו. בחיפה נכלאה האוכלוסיה הערבית שנשארה בעיר בעיקר בעיר התחתית ורק אט אט טיפסה להדר הכרמל, בעוד היהודים נודדים לשכונות הכרמל. בבתים הערביים היפים ברחוב עבאס התנחלו משפחות יהודיות או רשויות שלטוניות. באווירת הגזענות של שלטון נתניהו אפילו בחיפה, שנחשבה תמיד לעיר שבה חיים יהודים וערבים בשלום יחסי, יש כיום מתח בין האוכלוסיות. חוק הלאום המביש הפך את הגזענות לחוק המדינה. את הסיבות ליחסים הגרועים בין יהודים וערבים אין צורך לחפש דווקא באירועי העבר. ההווה מספק לסכסוך בין שני העמים די והותר סיבות.