נדמה
לי שעכשיו זה באמת הגיע אליי. הסגר הזה כבר גורם לי תחושת מחנק שאני לא מצליחה
להדוף. כבר נדבקה לי המסכה לפנים, ואי אפשר לנשום יותר. נמאס לי כל כך. אני רוצה
להפסיק כבר לראות מחסומים ושוטרים ולהפסיק כבר לחשוב על מחסומים ושוטרים, למרות
שאת רובם אני רואה בגלל ההפגנות מול בית ראש הממשלה, ואני גרה במורד הרחוב. לכל
מקום שאני הולכת אני רואה שוטרים. רק בלילה אין אף אחד, רק אנשים כמוני עם כלבים
שצריכים לטייל אפילו אם קר מאד וגשום ואין שום בית קפה שאפשר להיכנס אליו ולהתחמם.
כשירד ברד עמדנו מתחת לצלון של בית קפה אחד שהיה כמובן סגור, אבל יש אנשים בשכונה
שבאים לאכול לפני בית הקפה הסגור, מביאים איתם אוכל מהבית ויושבים שם ביחד לאכול,
כדי להרגיש נורמלי. אני רק מדברת עם אנשים ברחוב בלי להתקרב ולא יושבת עם אנשים
בשום מקום, כי אני בקבוצת סיכון ולא התחסנתי. פחדתי בגלל האלרגיות ובגלל שאני
צריכה לטפל באושר ואין מישהו שיכול לטפל בי אם ארגיש לא טוב, ולשרון אסור לבוא
אליי עכשיו בגלל הסגר. בכל שבוע אנחנו מתכננות שהם יבואו אליי. כבר לא פגשתי אותם
מחנוכה ואני כל כך מתגעגעת לחבק את אביב הקטן. מאז שהוא נולד עברה רק שנה וחצי וכל
כך הרבה מתוך זה הוא היה בסגר ולא יכול לבלות עם סבתא, רק עם אמא בבית. מי יודע מה
הילדים הקטנים מרגישים וחושבים. האם הם מבינים שהכל לא נורמלי ושקודם היו חיים
אחרים, חיים שמותר לפתוח חנויות ולמכור לאנשים תחתונים וגרביים או ספרים או צעצועים
בלי לקבל עונש, ומותר לנסוע לסבתא ולהיות אצלה בבית ולפתוח את המגירות בסלון ולזרוק
את כל מה שיש בתוכן על הרצפה. זה שסגרו את חנויות הרחוב נראה לי העוול הגדול
ביותר, כי לחנויות האלה לא נכנסים יותר מאחד או שניים גם בזמנים רגילים, ואני לא
מאמינה שאנשים נדבקים מזה שהם קונים בחנויות קטנות בשכונות, שמדי פעם נכנס אליהן
קונה, ובשאר הזמן המוכר מסדר את החנות והסחורות וחלון הראוה ולפעמים גם מטאטא את הכניסה
לחנות. בכל פעם אני רואה שנסגרים עוד מקומות שאהבתי ואני לא יכולה לראות את זה.
והרחובות כל כך עצובים עם החנויות הסגורות, כאילו עקרו לרחובות את העיניים והם
נהיו עיוורים וריקים. זה מדכדך. בכלל לא ידעתי כמה אני אוהבת חנויות קטנות. בכלל
לא חשבתי שאני אוהבת לקנות. אבל עכשיו כשבכלל אי אפשר זה מדכא אותי. אי אפשר לקנות
חולצה לעצמי וגם לא לנכדים, וככל שהסגר מתארך זה מתחיל להעיק עלי. אם היו שואלים
אותי מקודם לא הייתי מאמינה שכל כך יעיק עלי שאי אפשר ללכת לחנות ולקנת חולצה
לעצמי או לנכד, אבל עכשיו זה מעיק עלי. ככה מרגישים בוודאי אנשים בכלא שלא יכולים
ללכת לאן שהם רוצים ולא לעשות מה שהם רוצים, ואם הם עושים משהו שאסור הם מקבלים
עונש, אפילו אם זה לא דבר רע לכשעצמו, כמו לצאת לחצר, ורק לשבת קצת בשמש. עכשיו
כולנו אסירים, וכמעט כל דבר שמתחשק לעשות אסור או בלתי אפשרי, אפילו אם רוצים
דברים מאד קטנים כמו לפגוש את הילדים והנכדים או לנסוע מירושלים לתל-אביב או להיפך.
ניצן חלמה לילה אחד שהיא באה אליי מאנגליה ועל השולחן יש המון עוגות. ואני מדמיינת
לעצמי איזה עוגות אופה להם כשהם יבואו, איך אמלא את השולחן בקרואסונים ושטרודל
ועוגת גבינה עם דובדבנים ופאי שוקולד ואגסים ובורקס ממולאים בגבינה. יום לפני שהם
יבואו אני כבר אכין הכל ואז אפרוש מפה נקייה ואולי גם אקנה פרחים לשים באגרטל,
ומסביב אסדר את כל העוגות, שהם ייכנסו ויתפעלו. אבל בינתיים זה רק חלום. לא רק
מאנגליה אי אפשר לבוא, אפילו מתל-אביב אי אפשר. ואני חושבת על כל אלה שמצליחים
לחיות כאילו אין קורונה, הולכים לחברים ויושבים אצלם בבית ומדברים וצוחקים. כשאני
מטיילת עם אושר בלילה ברחוב והכל ריק, אני שומעת אנשים יושבים מאחורי תריסים
מוגפים ומדברים וצוחקים בקולי קולות. למרות שאני חצי חירשת אני שומעת אותם ממש חזק
בלילה, כשהרחובות ריקים ושומעים את הצעדים של עצמך מכים במדרכה ומהדהדים. ואני
מתגעגעת לרחוב עזה כמו שהוא היה מקודם, למרות שאז, כשבתי הקפה והברים היו מפוצצים,
זה קצת עצבן אותי. י=עכשיו אני מצטערת שבר היין סגור וריק ולא מלא אנשים שיושבים
בחוץ במדרכה עם כוסות ובקבוקים וכשאני כבר הולכת סופסוף הביתה לישון בחצות, הם
עדיין מבלים. נמאס לי נורא מהשקט העצוב הזה, ואני רק רוצה שיוציאו אותנו כבר
מהכלא, ויתנו לנו לחיות חיים רגילים.
