אלזה לסקר-שילר / אסתר, עמי

 

 לאסתי

 

אֶסְתֵּר

 

אֶסְתֵּר תְּמִירָה כְּמוֹ הַדְּקָלִים

וּמִשְּׂפָתֶיהָ נִיחוֹחַ שִׁבֳלִים

וְהַחַגִּים שֶׁבִּיְּהוּדָה חָלִים.

 

בַּלַּיְלָה נָח לִבָּה עַל מִזְמוֹר תְּהִלִּים

וְאֶלִילִים מַאֲזִינִים בְּהֵיכָלִים.

 

הַמֶּלֶךְ מְחַיֵּךְ לְקִרְבָתָה –

כִּי בְּכָל מָקוֹם הָאֵל בָּה מִסְתַּכֵּל.

הַיְּהוּדִים הַצְּעִירִים שָׁרִים לַאֲחוֹתָם שִׁירֵי הַלֵּל

שֶׁהֵם טוֹבְעִים עַל עַמּוּדֵי מְבוֹאָתָָה.

 

Esther

 

Esther ist schlank wie die Feldpalme

Nach ihren Lippen duften die Weizenhalme

Und die Feiertage, die in Juda fallen.

 

Nachts ruht ihr Herz auf einem Psalme

Die Goetzen lauschen in den Hallen.

 

Der Koenig laechelt ihren Nahen entgegen _

Denn ueberall blickt Gott auf Esther.

 

Die jungen Juden dichten Lieder an die Schwester

Die sie in Saeulen ihres Vorraums praegen.

 

 

עַמִּי

 

מִתְעַרְעֵר הַסְֶלַע

מִמֶּנּוּ אֶנְבַּע

וְאָשִׁיר אֶת שִׁירֵי אֵלִי...

אֶתְרַסֵּק מִן הַדֶּרֶךְ

וְאֶדְלֹף לְתוֹכִי

הַרְחֵק, לְבַד מֵעַל כֹּתֶל הַדְּמָעוֹת

אֶל הַיָּם.

 

כֹּה זָרַמְתִּי לִי

מִדָּמִי

תְּסִיסַת תִּירוֹשׁ.

וְתָמִיד תָּמִיד עֲדַיִן הַהֵד

בְּתוֹכִי,

כְּשֶׁלּוּז הַסֶּלַע הַמִּתְעַרְעֵר

עַמִּי

זוֹעֵק לְהַחֲרִיד מִזְרָחָה

לָאֵל.

 

Mein Volk

 

Der Fels wird morsch,

Dem ich entspringe

Und meine Gotteslieder singe…

Jaeh stuerz ich vom Weg

Und riesele ganz in mir

Fernab, allein ueber Klagegestein

Dem Meer zu.

 

Hab mich so abgestroemt

Von meines Blutes

Mostvergorenheit.

Und immer, immer noch der Widerhall

In mir.

Wenn schauerlich gen Ost

Das morsche Felsgebein

Mein Volk

Zu Gott schreit.