בנאומו
במוצאי שבת בחר נתניהו לתקוף ולנאץ את הרשות הפלשתינית כדי להצדיק את סירובו
להעביר את רצועת עזה לשליטתה, כפי שישראל התחייבה לעשות בהסכמי אוסלו. הוא
התלונן שהרשות משלמת למשפחות מחבלים
ושמחמוד עבאס לא גינה את הטבח של החמאס. בכך הוא ממשיך באותה המדיניות שהביאה
עלינו את אסון ה-7 באוקטובר: להחליש את הרשות הפלשתינית ולחזק את חמאס. יש רק שלוש
אפשרויות ריאליות לשליטה בעזה: שליטה ישראלית ישירה שכל העולם מתנגד לה, כולל
ידידינו, שליטה של חמאס שכבר נוכחנו במשמעותה, ושליטה של הרשות הפלשתינית, שכל
העולם יתמוך בה. אין שום אפשרות אחרת, שתתאים לדברי נתניהו ש"צריך משהו אחר"
מהרשות הפלשתינית. עד 1967 עזה היתה אמנם בשלטון מצריים, אבל מאז השתנו דברים רבים
וכיום אין היתכנות להשבת רצועת עזה לשלטון מצרי. יש רק חמאס ורשות פלשתינית, אלה
שתי האפשרויות הריאליות, ולכן צריך לבחור בגרועה פחות, שזה שלטון הרשות הפלשתינית,
שיחליף את שלטון החמאס. לומר שהרשות איננה ראויה לשלוט בעזה, פירושו לחזק את
החמאס, שיש לקוות שצה"ל יצליח להכניע, אבל הכנעת החמאס היא עדיין משאלת לב
ולא מציאות. מי שלא ירצה את הרשות הפלשתינית בעזה, יקבל משהו גרוע יותר, לא משהו טוב
יותר, כי פשוט אין כזה.
מה
שמפחיד במיוחד היא התחושה שנתניהו פשוט מסרב לוותר על החמאס כשותף להחלשת הרשות
הפלשתינית, מה שמעורר שאלות קשות לגבי כנות רצונו למוטט את חמאס, ולגבי רצונו
בכלל. כיצד הוא בכלל רואה את עזה אחרי המלחמה? מה הוא מצפה שיקרה שם? הרי ישנם שם
למעלה משני מיליון אנשים שרבים מתוכם הפכו לחסרי בית ופליטים. מה יהיה עליהם? אם
לא יימצא להם פתרון מוסכם, לא יהיה שקט לא להם ולא לישראל. בניגוד למעצמות הגדולות
שמנהלות מלחמות הרחק מביתן, ישראל ועזה צמודות זו לזו, ואם לא יימצא פתרון ראוי
לרצועת עזה, גם אזרחי ישראל לא יוכלו לחיות בשלום, כפי שנוכחנו לצערנו, באופן כה
נורא.
לא רק
הקונספציה שחיזוק חמאס ישרת את מדינת ישראל בכך שימנע את הקמתה של מדינה פלשתינית
קרסה ב-7 באוקטובר. גם הקונספציה הגדולה יותר של בנימין נתניהו, שהוא "הוריד
את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", כלומר שישראל תוכל לחיות היטב וגם לקשור קשרים
טובים עם מדינות ערב האחרות, בעודה מתעלמת כליל משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים
וממצבם, קרסה כליל. אם ישראל לא תסכים להשיב את עזה לרשות הפלשתינית ואת הרשות
הפלשתינית לעזה, ולא תאפשר לרשות הפלשתינית להפוך למדינה, לא יהיה שום פתרון בר
קיימא לעזה. גם שליטה ישראלית ישירה לא תמנע מעשי טרור פלשתינים נגד הכוחות
הישראלים, שתגרורנה מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים ואי שקט מתמיד, שלא יאפשר את
שיקום ישובי עוטף עזה, שהוא צורך חיוני של מדינת ישראל. החלומות על סיפוח עזה
לישראל והקמת התנחלויות בשטחה יביאו רק לעוד ועוד שפיכות דמים, כפי שהם גורמים
לשפיכות דמים ומתיחות תמידית ביהודה ושומרון. הציונות חלמה לפתור את בעיותיו של
העם היהודי על ידי ריכוזו במדינה שיש בה רוב יהודי, לא על ידי פיזורו בקרב
אוכלוסיה עוינת במצב מלחמה נצחי בינינו לבין הערבים, שבסופו של דבר ימוטט גם את
היחסים שנתניהו כה מתגאה בהם עם האמירויות במפרץ הפרסי, וגם את הסכמי השלום שנכרתו
ברוב עמל עם הירדנים ועם המצרים.
