הסיפור הנורא של יסמין פורת

 

בבוקר יום רביעי שמעתי בתכניתם של קלמן וליברמן את סיפורה המצמרר של יסמין פורת, שנמלטה עם בעלה מהמסיבה ברעים לקיבוץ בארי, ומצאה מחסה בביתם של הדס ועדי דגן, שני חברי קיבוץ ותיקים. לרגע קל הם חשבו שנמלטו מהתופת, ואז הגיעו המחבלים והצליחו להיכנס לדירה והם מצאו את עצמם בני ערובה של מחבלי החמאס. אחר כך הביאו המחבלים לדירה את התאומים בני השתים-עשרה ינאי וליאל חצרוני יחד עם סבם ודודתם שגידלו אותם. רק היום הודיעו שזוהו שרידי גופתה של ליאל ומותה נקבע בוודאות. עד כה היא נחשבה כנעדרת. כותרת המשדר היתה: השעות האחרונות של ליאל חצרוני, כי באותו יום נורא המשפחה החליטה להתייחס אליה כאל מתה ולא כנעדרת, והם קברו חפצים שלה, כדי שיוכלו לשים לה מצבה.

יסמין סיפרה שהם היו חמישה עשר בני ערובה, ואז הגיעה המשטרה והחל קרב יריות בינה לבין המחבלים. בשלב מסוים החליט אחד המחבלים, שהיה מבוגר יותר מן האחרים, להיכנע ולמסור את עצמו לידי השוטרים, ולקח עמו את יסמין כמגן אנושי, וכך היא ניצלה ועברה לידי השוטרים יחד עם המחבל. ארבעה עשר בני ערובה נותרו במרפסת ובחצר של עדי והדס דגן. במשך שעות התנהל מעל ראשיהם קרב יריות בין השוטרים למחבלים, אבל לדברי יסמין הם נותרו בחיים, וכפי שסיפרה לה הדס דגן, היחידה מבין בני הערובה שנשארה בחיים, ליאל צעקה כל הזמן וכך ידעה הדס שליאל עוד חיה – הם לא העזו להרים את הראש ולהסתכל סביבם מפחד היריות. אבל בשלב כלשהו נורו לבית שני פגזים וליאל לא צעקה עוד. כל בני הערובה נמצאו מתים. גם כל המחבלים נהרגו. הדס דגן לבדה נותרה בחיים.

יסמין לא אמרה מי ירה שני פגזים שהרגו ככל הנראה את כולם, המחבלים ובני הערובה גם יחד. היא גם לא אמרה אם אלה היו פגזים של תותח או טנק. אבל לחמאס אין תותחים או טנקים שיכולים לירות פגזים. זה היה חייב להיות צה"ל שירה את שני הפגזים האלה, שהרגו את המחבלים ואת בני הערובה כאחד. אחר כך ליבסקינד שאל אותה על כך שבעצם המחבלים יכלו לחטוף את כל בני הערובה לעזה כי היו מעט שוטרים והם הגיעו מאוחר. יסמין אמרה כן, הם יכלו לקחת את כולנו כמה פעמים. המחבלים חשבו שיש יותר כוחות ממה שהיו באמת. היה לי מוזר שליבסקינד וליברמן לא שאלו דבר ולא אמרו דבר על כך שכנראה פגזים של צה"ל הרגו את בני הערובה. גם יסמין פורת לא אמרה על כך דבר, למרות היא חזרה יותר מפעם אחת על כך שאלה שני הפגזים שכנראה הרגו את המחבלים וגם את בני הערובה, ביניהם בעלה של יסמין, ועדי דגן, בעלה של הדס, והתאומים ליאל וינאי חצרוני עם סבם ודודתם, כי הדס דגן, הניצולה היחידה משם, סיפרה לה שאחרי הפגזים ליאל לא צעקה עוד, וקודם היא כל הזמן צעקה. אף אחד לא העלה את השאלה למה צה"ל ירה שני פגזים על בית שהיו בו ארבעה עשר בני ערובה, ביניהם ילדים. אולי הם לא רצו למתוח ביקורת על צה"ל שנלחם עכשיו ברצועת עזה וכל יום נהרגים שם חיילים שמקריבים את חייהם כדי להציל את מדינת ישראל מהחמאס. וגם לי היה קשה לכתוב על כך. אבל מאז יום רביעי בבוקר הסיפור הזה לא עוזב אותי. כל הזמן מדברים על ההפקרה וההזנחה שהיו בעוטף עזה, אבל אולי לבני הערובה בחצרם של עד והדס דגן דוקא זה שהמשטרה הגיעה וצה"ל הגיע, אולי דוקא הקרב בין צה"ל למחבלים שלא התחשב בכך שיש שם ארבעה עשר בני ערובה הביא למותם, כמובן יכול להיות שהמחבלים היו הורגים אותם בכל מקרה, ויכול להיות שהיו חוטפים אותם לעזה. אבל במקרה השני אולי הם היו נשארים בחיים. יכול להיות גם ששני הפגזים האלה נורו בטעות, אבל לא נראה לי שזה המצב, כי שניהם פגעו בבית בקיבוץ שבתוכו היו לדברי יסמין פורת עשרות מחבלים שלא רצו להיכנע. ובכל זאת, בהתחשב בבני הערובה שהיו בבית, היו צריכים לעניות דעתי לפעול אחרת, ולא להרוג את המחבלים יחד עם בני הערובה.

כמובן יכול להיות שבכלל לא הבנתי נכון, למרות שישבתי והקשבתי בריכוז רב, כי הרגשתי שהסיפור הזה הוא סיפור שאני חייבת לשמוע היטב, ומאז הוא איננו נותן לי מנוח. בתוך הסיפור הגדול של אסון ה-7 באוקטובר יש המון סיפורים קטנים שכולם נוראים, אבל הסיפור הזה מציק לי יותר מאחרים, ולכן אני מדברת עליו כאן. אני חושבת שגם על השאלות הקשות מנשוא צריך לדבר.