פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, שיר 104

 

אני כמובן שמחה עבור כל המשפחות שתחבקנה בשבת את יקיריהן, ביניהן גם משפחותיהם של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שמחכות כבר יותר מעשר שנים, שזה סבל בלתי נתפס, אבל מאז ששמעתי על החזרת גופותיהם של שירי ביבס וילדיה ירד עלי עצב כבד. הלכתי למאהל משפחות החטופים בירושלים, ובאו כמה נשים לשאול  מה קורה וכשסיפרתי להן גם הן בכו. כל הזמן המצאתי לעצמי סיפורים שחמאס מחביא את משפחת ביבס כי הם מפורסמים ובכל העולם התינוקות הג'ינג'ים נכנסו לכולם ללב, ולא רציתי בשום אופן להאמין שבאמת הם כבר לא בחיים ושירדן ביבס שהתענה שנה וחצי בשבי חמאס איבד את כל משפחתו. עכשיו במקום לחבק אותם הוא צריך לקבור את אשתו ואת הילדים הרכים המקסימים האלה, והפנים המבועתים של שירי ביום הארור ההוא עומדים לי לפני העיניים, ואני חושבת איך בכלל מתמודדים עם דבר כזה, שאפילו לנו שמכירים את המשפחה רק מהטלויזיה זה בלתי נסבל ובלתי אפשרי להשלים עם המוות הזה, שקראתי שנגרם מהפצצה של צה"ל, שזה עוד יותר בלתי נסבל לקבל, אפילו עכשיו כשכבר אי אפשר להתכחש למציאות המחרידה.

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, שיר 104

 

הוֹ יַקִירַי אֲהוּבַי

שְְׁנֵי קְטַנְטָנַי, שְׁנֵי פָּעוֹטַי,

תָּמִיד יַחַד שֶׁבֶת אַחִים יָשְׁבוּ,

זֶה אֶת זֶה אַהֲבָה טְהוֹרָה אַהֲבוּ,

אֵיךְ אֶת הַזְּרוֹעוֹת כָּרַךְ

אָח עַל צָוַארוֹ שֶׁל אָח

וּלְחִִי עַל לֶחְיוֹ שֶׁל אָח.

עַל אוֹתוֹ כִּסֵּא שְׁנֵיהֶם יָשְׁבוּ,

עַל אוֹתָה מִטָּה שְׁנֵיהֶם שָׁכְבוּ,

עַל אוֹתוֹ שֻׁלְחָן שְׁנֵיהֶם שִׂחֲקוּ.

כָּךְ בַּגֻּמְחוֹת מֻזְהָבוֹת שֶׁל גַּן עֵדֶן

הָלְאָה יְפַכּוּ

כְּמוֹ פַּעַם כָּאן בְּחַדְרִי

יַלְדָּתִי וְנַעֲרִי,

מְשׂוֹשׂ כָּל הַמַּלְאֲכִים

עִם גּוּמוֹֹת הַלְּחָיַיִם

וּתְמִימוּת הַמִּלְמוּלִים

וּצְחוֹקִים מְצַלְצְלִים,

כְּמוֹ אֶת לִבִּי, יַגְעִישׁוּ אֶת הַשָּׁמַיִם.

 

Ach von meinem lieben Schwärmchen Die zwei kleinsten, die zwei feinsten, Immer unter sich am einsten, Die sich hatten lieb am reinsten, Wie sie mit geschlungnen Aermchen Eines um des andern Näckchen, Eines an des andern Bäckchen, Saßen zwei auf einem Stühlchen, Lehnten zwei an einem Pfühlchen, Spielten zwei auf einem Tischchen; So im golden-schönsten Nischchen Paradieses-weiter Hallen, Wie einst hier im engen Stübchen, Soll mein Mädchen und mein Bübchen, Sitzen, allen Engeln itzt ein Wohlgefallen, Mit den leisen Wangengrübchen, Und ihr Unschuldslallen, Ihres Lachens Schallen, Mache wie mein Herz den Himmel wallen!