האזרחים משעממים אותם

 

שר הביטחון ישראל כץ היה מדושן עונג: חיים כץ, השר שלא רק מחזיק במשרד התיירות, אלא שמאז פרישת החרדים מחזיק גם במשרדי השיכון, הבריאות והרווחה, שאל אותו אם אפשר לנסוע לחו"ל, והוא ענה לו בחיוב. תוצאת המתיחה הזו, שכל כך שעשעה את ישראל כץ, היא שהשר כפול ארבע חיים כץ נתקע בחו"ל עם פרוץ המלחמה, ואזרחי ישראל נותרו בימי המלחמה הראשונים ללא שר מכהן במשרדי השיכון, הבריאות והרווחה. גרוע יותר המשתמע מכך: בישיבת הקבינט שדנה במתקפה על איראן, לא דנו באזרחים שייפגעו במערכה: ממשלת ישראל שתקפה את איראן ביוזמתה ולא בתגובה להתקפה עליה, לא הקדישה זמן לתכנון הטיפול באזרחים שייפגעו במלחמה המתוכננת: לא למי שייפצעו ויזדקקו לאישפוז, לא למי שביתם ייהרס, לא למי שפרנסתם תיפגע. איזה תיאום נפלא עם ארצות הברית, משתבחים באוזנינו כל העת, איזה תכנון מדוקדק של המתקפה על איראן. כמה טרח נתניהו לתאם עם נשיא ארצות הברית איך לחרחר מלחמה ואיך לבטל את משפטו. אך על אזרחי ישראל שישלמו את המחיר, לא טרח לתת את דעתו.

רק לאחרונה צפינו בזעזוע במצב בית החולים יוספטל באילת, וכיצד אנשי בית החולים באילת מתחננים לבתי חולים במרכז הארץ לקבל חולה שאינם יכולים לטפל בו, כדי להציל את חייו, ומועברים מאחד לשני. החולה מת מחוסר טיפול. לכך צריך שר הבריאות לדאוג, שהטיפול באזרחים יהיה מתואם ושכל נזקק יקבל טיפול ראוי. בזמן מלחמה התיאום בין בתי החולים קריטי עוד יותר. בתי החולים צריכים למצוא מיגון לחולים הקשים, ולהמשיך לטפל, ליילד ולנתח תחת אזעקה ולפעמים גם תחת אש, וכמובן לקלוט פצועים וחולים חדשים. בקריית שמונה אמור היה להתחיל לפעול חדר מיון קדמי באחריות בית החולים שיבא. משרד הבריאות לא אישר את ההפעלה באחריות שיבא, וסוכם לבסוף שבית החולים רמב"ם בחיפה יפעיל את חדר המיון, אך בית-החולים רמב"ם נזקק לתוספת זמן עד שיוכל להפעיל את חדר המיון בקריית-שמונה, אז אזרחי קריית-שמונה המופגזת נשארו בינתיים בלי טיפול דחוף בלילות.

כבר שנים מתקשות המערכות לתפקד נוכח המחסור ברופאים, באחיות, בעובדות סוציאליות, במורים וגננות. עבור נתניהו כל משרתי הציבור האלה, שעוסקים בהצלת חיים, בסיוע לאזרחים, בחינוך, הם "פקידים", שראוי לקצץ בשכרם ובמספרם. שריו משתלחים כל העת במי שהם מכנים "פקידים". את עצמם הם רואים כנבחרים, ושוכחים שגם שר הוא "פקיד", כלומר אדם שראש הממשלה הפקיד על תחום מסוים, שהוא חייב לטפל בו בנאמנות. אבל את ראש הממשלה נתניהו ואת ממשלתו האזרחים אינם מעניינים. לא בימי מלחמה וגם לא בימים כתיקונם. צרכי הציבור משעממים את ראש הממשלה, כפי שאמר לתושבת קריית-שמונה. הצורך לדאוג לציבור ולטפל בו נראה לו בזבזני. המיליארדים שהוא זורק כפצצות על טהרן, המיליארדים שעולה המתקפה האווירית שלא נועדה להגנת ישראל, אלא להרשים את תומכיו שעזבוהו לאחר השביעי באוקטובר, בתקוה שישובו אליו בקלפי, זו ההוצאה שנראית לו ראויה. אפילו לדבר אל הציבור בישראל, לענות על שאלות, לשמוע גם ביקורת, הוא איננו טורח. את כספי הציבור הישראלי שנועדו לספק את צורכי הציבור, להעניק לו קורת-גג וחינוך, רפואה ראויה וסיוע נדרש, הוא גוזל כדי לשפר את סיכוייו להיבחר מחדש. לא שלום ורווחה הוא מבטיח, אלא מלחמה אינסופית. במקום להקשיב לאזרחים ולמצוקותיהם, נוזפים בהם שלא יתפנקו, כי בממלכת נתניהו מיום שנולד תינוק הוא חייל בשירותו, אבל נתניהו, שרואה את ראשות הממשלה כרשומה על שמו בטאבו, איננו מרגיש שום צורך לדאוג לאזרחי ישראל, ואפילו לא לבוחריו, לא בינקותם ולא בזקנתם, לא בימי שלום ולא בימי מלחמה. הם משעממים.

ואת שר הביטחון כל זה מאד מאד מצחיק.