מסגור השואה כפרולוג לסכסוך הישראלי-פלשתיני

 

הבמאי הגרמני-שויצרי מילו ראו בא לישראל כדי לנגן בישראל אופרות של וגנר, מאחר שבישראל אין נוהגים לנגן אופרות של וגנר, וגרמנים, מתוקף אחריותם לשואה, חייבים לחנך את הישראלים לחבב דברים שהיטלר אהב, כמו אופרות של וגנר, שכמובן הרבה גרמנים מחבבים, אבל מרגישים לא כל כך נוח עם זה שהם מחבבים משהו שהיטלר מאד אהב וטיפח, כמו העלאת אופרות של וגנר בתיאטרון שלו בעיר ביירות, מסורת שחשוב לגרמנים להמשיך בה, שזה עניינם, אבל כמנהג הגרמנים, הם לא מסתפקים בכך שהם עצמם נהנים מאופרות של וגנר, שהיותר מפורסמות מביניהן, כמו זהב הריין וטבעת הניבלונגים והמייסטרזינגר מנירנברג הן אנטישמיות להחריד, בהתאם לחיבורו נוטף האנטישמיות "היהדות במוסיקה", שגם אותו היטלר חיבב מאד, אלא חשוב להם לנגן את וגנר גם באוזני היהודים, בתקוה שהיהודים ייעלבו ויתרגזו ולגרמנים תהיה שמחה וצהלה. אבל מילו ראו השמיע קטעים מאופרות של וגנר בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במתכונת צנועה של זמרת ופסנתרן, והיה שם קהל קטן של ערבים ויהודים שחלקם מחבבים את וגנר וחלקם, כמו איתי טיראן ועינת וייצמן, אינם מחבבים את מדינת ישראל, וכולם מחאו כפיים בנימוס, ובאופן כללי אף אחד במדינת ישראל לא התקומם, כי מעט מאד אנשים בכלל ידעו על ההופעה הזו, והיהודים שממש לא יכלו לסבול את וגנר כבר הלכו ברובם לעולמם בשיבה טובה, ולאלה שעדיין בחיים יש בעיות יותר גדולות כרגע מבמאי גרמני-שויצרי שרוצה לעשות ליהודים דווקא ולנגן את וגנר בישראל, בתיאטרון שממילא לא מאד פופולרי אצל קהל יהודי, ובקיצור, לא קמה השערוריה שהבמאי ראו ואולי גם המשתתפים הישראלים ציפו לה. כמובן ניסו לקשר בין המוסיקה של וגנר לסבל של תושבי עזה מההתקפות של ישראל עליה. אני לא יודעת מה המשתתפים הנכבדים בערב יודעים על האופרות של וגנר, שיש בכמה מהן מנגינות חביבות שאנשים מזמרים להנאתם, אפילו אני מזמזמת לעתים את האריה של לוהנגרין "לעולם אל תשאליני", בעיקר מפני שהסיפור של אביר הברבור, שווגנר עיוות לחלוטין את דמותו המלאכית, והפך אותו לגיבור מלחמה קשוח, חביב עלי, אבל אני מוכרחה לגלות להם שווגנר דווקא חיבב לוחמים אכזריים, שהאופרות שלו מלאות שפיכות דמים, והוא פחות הצטיין בהומניזם וברגישות לסבלות הזולת. אבל מי אני שאגיד לאנשים לאיזו מוסיקה לחבר את סבלות העזתים. אם מתאים להם וגנר, שיהיה להם לבריאות. את טבח השביעי באוקטובר כמובן לא הזכירו שם, והיו יהודים שלהם זה הפריע, אבל זה כנראה מה שמקבלים כשהולכים לקונצרט של וגנר בישראל.

וחשוב מאד לומר שהבמאי ראו הוא גם נגד מדינת ישראל ומדגיש שהוא לא מקבל מימון ציבורי ממדינת ישראל, שאותי ההצהרה הזאת קצת הצחיקה, כי מדינת ישראל לא כל כך מממנת אמנים והופעות, ורוב האמנים שלה מקבצים נדבות בארצות עשירות כמו גרמניה כדי להעלות את יצירותיהם, ובקושי אזרחי ישראל מקבלים איזשהו מימון מהממשלה, אז מצחיק שבמאי גרמני-שויצרי שחי בכלל בוינה ועומד להעלות אופרה מוקדמת של וגנר בברלין, ויש לו כסף לבוא לישראל כדי לנגן בישראל מוסיקה של וגנר בתקוה שהיהודים יתרגזו, ושלצערו היהודים מאד אדישים גם אליו וגם לווגנר, כי יש להם כרגע המון צרות אחרות, צריך להצהיר שהוא לא מקבל כסף ממדינת ישראל, כאילו מה?

טליה בנון צור, שהקדישה כתבה לראו, במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ביום ששי האחרון (28.8.26), מספרת שלראו  יש חברת הפקות בשם "המכון הבינלאומי לרצח פוליטי" שממחיז סכסוכים ומהפכות, בעיקר של מדינות שאין לו מושג לגביהן, כמו רומניה, רואנדה, ברזיל וישראל, שאותן הוא רוצה לחנך.

כמובן שראו לא סתם מעלה בברלין את האופרה של וגנר "ההולנדי המפליג", שהישראלים קוראים לה בטעות קצת מצחיקה "ההולנדי המעופף", כי בגרמנית להפליג ולעוף ולטוס זה אותו הפועל fliegen, ווגנר כמובן התכוון להולנדי המפליג, שהוא רב חובל הולנדי שקולל בקללה שעליו להפליג לנצח ולא לדרוך על יבשה. בעיני היא דווקא לא מהאופרות המאד אנטישמיות שלו, היא סתם קיטשית, אבל זה כמובן עניין של טעם. היא אופרה על אהבה והקרבה עד מוות ומעלים אותה בגלל המוסיקה ולא בגלל הסיפור הטראגי, אולי גם בגלל שהגיבורה מתאבדת כדי להציל את רב החובל המפליג מהקללה. אבל לראו זה לא מספיק. וכך הוא מספר לטליה בנון צור: באופרה שנעלה, "ההולנדי המפליג" הופך לאשמה הגרמנית, המצפון הפוליטי המוסרי לאחר השואה, סנטה (אהובת רב החובל שמתאבדת כדי להצילו מהקללה) הופכת לישראל, ואריק (המחזר השני של סנטה) הופך לפלשתין – משולש אהבה כמו באופרות הרומנטיות הקיטשיות. נעסוק בסיפור מכמה נקודות בהיסטוריה: מהמלחמה והשואה, דרך שנות החמישים, כשגרמניה וישראל התקרבו מחדש מסיבות כלכליות, שנות השבעים עם פיגועי ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן, ונסיים בחנוכת אנדרטת השואה בברלין. בסוף זה מחזה פוליטי על מלחמה ואשמה, ועל מה האשמה הזו יצרה אחרי המלחמה".

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני כשקראתי את הקטע הזה בכתבה נהיה לי רע, ולא רק בגלל שסנטה בתפקיד ישראל מתאבדת כדי להציל את רב-החובל שמסמל את גרמניה, והרבה פעמים אני מרגישה שהגרמנים חולמים שישראל תמות וכך גרמניה תינצל מהאשמה, או כמו שבגרמנית מנומסת אוהבים להגיד את זה: Bald Israel wird nicht an der Karte sein (בקרוב ישראל לא תהיה על המפה). אין לי בעיה עם זה שגרמנים אוהבים קיטש ומות, כל עוד אנחנו היהודים לא חלק מזה. אבל מה שראו עושה זה קיטש ומוות במובן שאליו כיוון ההיסטוריון ניצול השואה שאול פרידלנדר: שימוש בקיטש לצורך גימוד השואה או הכחשתה. גם טליה בנון צור אמרה לו שהוא יוצר הקבלה בין היהודים לנאצים והוא כמובן קישקש משהו לא ברור ומתחכם שהוא לא משווה אבל הקהל יכול להשוות. הוא הרבה לדבר על החרם על ישראל ועל שיחותיו עם אנשי ה-BDS כאילו אין בכלל בעולם אנשים שלא מחרימים את ישראל, ולפחות לפי התרשמותי, ובלי להביע עמדה אם החרם מוצדק או לא, נדמה לי שהחרם על ישראל הוא מאד חלקי ובולט בעיקר במדינות שהן ממילא אנטישמיות למדי והיו כאלה גם לפני המלחמה בעזה. ראו כל הזמן מקביל בין החרם של ישראל על וגנר לחרם על ישראל, שהוא מביע לגביו עמדה מבולבלת: מצד אחד טוען שאיננו מחרים ישראלים ופלשתינים, מצד שני מקבל עמדות של ה-BDS. זה לא הכי חשוב לי. מה שכן חשוב לי אצל ראו זו הכחשת השואה, במיוחד שראו מבטא את השיטה הגרמנית המקובלת להכחשת השואה: לעולם לא לדון בשואה כאירוע שבין גרמנים ליהודים, ליתר דיוק יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה המאוחדות ובמדינות אירופה שהגרמנים כבשו במלחמת העולם השנייה או שהיו בנות ברית של הגרמנים כמו צרפת, איטליה והונגריה, ולא היה לו שום קשר למדינת ישראל שטרם הוקמה או לפלשתינים. בשואה החליטו הגרמנים ובני בריתם להשמיד את אזרחיהם היהודים וביצעו את ההשמדה על אדמת אירופה. קורבנות השואה לא היו ישראלים, ובישראל קורבנות השואה שניצלו והגיעו אליה, תמיד היו מיעוט, מיעוט חשוב אבל מיעוט. רוב היהודים בישראל הגיעו אליה לפני השואה, או מקהילות שלא נפגעו בשואה, או נולדו בישראל. לו היתה לגרמנים טיפת הגינות ורצון אמיתי לחשבון נפש, הם היו מתעסקים בשואה כפי שהיתה: השמדה של קהילות יהודי גרמניה ואירופה על אדמת אירופה בידי העמים שבקרבם חיו, ביוזמת ובהנהגת הגרמנים והאוסטרים. אין לשואה שום קשר למדינת ישראל ולפלשתינים, מלבד העובדה שחלק קטן מניצולי השואה עלו לישראל. חלק אחר מניצולי השואה היגר בעיקר למדינות שלחמו בנאצים כמו רוסיה, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, ומיעוטם החליטו להישאר במדינות שרצחו את בני עמם, ואליהם נוספו עם השנים מהגרים מארצות אחרות.

אבל קשה למצוא עיסוק בשואה באירופה ובמיוחד בגרמניה, שמרכז הכובד שלו איננו דיון בישראל ויחסה לפלשתינים, וזה מאד נוח לגרמנים. במקום לשאול מדוע לעזאזל החליטו לרצוח את כל אזרחיהם היהודים ואת כל היהודים בעולם, וביצעו את תכניתם בנחישות רבה, הדיון הגרמני המקובל בשואה מתנהל על פי התסריט שלהלן: פעם הגרמנים היו נאצים ורצחו המון יהודים (לפעמים יציינו גם שהמספרים שמקובלים קצת מוגזמים), אבל מאז הגרמנים נהיו עם של צדיקים וטהורים, ולעומת זאת הקורבנות היהודים הפכו לנאצים ומשמידים את הפלשתינים, שהם הקורבנות האמיתיים של השואה, ואילו היהודים הם הנאצים האמיתיים. כך מאד נוח לגרמנים לדון בשואה, כאשר הם בתפקיד המצפון, היהודים בתפקיד הנאצים, מה שלא מונע מהם להתאבד כמו סנטה, כי בסופו של דבר זה סיפור גרמני והיהודים צריכים איכשהו למות ולהיעלם, אבל חלילה להאשים במוות הזה את הגרמנים. היהודים מתאבדים בעצמם או שמישהו אחר רוצח אותם, אבל אסור לדבר עליהם בתור קורבנות. כמובן שבמסורת הנוצרית היהודים מעולם לא היו קורבנות, הם היו תמיד רוצחי האלהים שהתעללו באלוהי הנוצרים ישו המשיח ורצחו אותו סתם מתוך רשעות, ולכן מקוללים לנצח, ולכן מה שחשוב לגרמנים ולנוצרים בכלל כשהם עוסקים בשואה זה להחזיר את היהודים לתפקיד הרוצחים ולשלול את היותם קורבנות. אמנם קשה להכחיש לגמרי את השואה, אבל אפשר לגמד אותה כאשר מתארים אותה כפרולוג קצר שבו היהודים לא ממש הושמדו אלא בעיקר למדו איך להיות נאצים ולעשות שואה לפלשתינים. כשהגרמנים דנים בשואה, עיסוקם העיקרי הוא בשואה שעושים כביכול היהודים לפלשתינים, ולכן אין מקום לטבח השביעי באוקטובר, שבו היהודים ברוב חוצפתם הם קורבנות אזרחיים של טבח אכזרי ולא מתפקדים כרוצחים שעליהם אפשר להשליך את האשמה הגרמנית.

בגרמניה צעדו עם שלטים "רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר", כלומר שהשואה איננה מצדיקה את רצח העם שעושים כביכול היהודים לפלשתינים. חשוב מאד לגרמנים ולשאר שונאי ישראל להגדיר את החורבן וההרג שזרעה ישראל בעזה כרצח עם, למרות שבשום הקשר אחר אין מגדירים הרג – מוגזם ומיותר ואכזרי ככל שיהיה – של שבעים אלף איש, או אפילו מאה אלף איש, כרצח עם. הגדרת המלחמה בעזה כרצח עם נובעת אך ורק מהרצון למחוק את השואה באותה צורה שבה מכחישים אותה כבר שנים רבות לפני שמישהו בישראל חלם להרוס את עזה – על ידי השלכת פשעי הגרמנים על מדינת ישראל שמזוהה כמדינת היהודים. אצל ראו, כמו אצל רוב בני עמו, השואה היא אירוע משני שחשיבותו אך ורק בכך שהפך את הגרמנים לאנשי מצפון ואת היהודים לנאצים, וכך יש לדעתם להתייחס אליו.  

אבל הגרמנים אינם מסתפקים בהשלכת פשעיהם על הקורבנות היהודים באמצעות האשמת ישראל ברצח עם. כדי להשליך את פשעיהם באופן מושלם על היהודים, הם מוחקים את השביעי באוקטובר ומציגים את מלחמת ישראל בעזה כתגובה על השואה, לא פחות. אבל מלחמת ישראל בעזה, גם אם מזדעזעים מההרס והחורבן וההרג שזרעה שם ישראל, היא תגובה לטבח השביעי באוקטובר. היא איננה תגובה לשואה ואיננה קשורה לשואה בשום צורה, למעט העובדה שחלק מקורבנות הטבח הרגישו שטבח משפחותיהם בשביעי באוקטובר דומה לחוויית היהודים בשואה, אבל דווקא האנשים שאחראים לחורבן עזה, כלומר ממשלת ישראל, חלק מחבריה משיקולים זרים כמו תאוות השתלטות על עזה והקמת התנחלויות בשטחה, הם האנשים שהכי מתנכרים לסבלם של הנטבחים בעוטף עזה, ונתניהו אפילו מצא לנכון לציין שהשואה היתה אירוע גדול פי אלפי אלפים מהשביעי באוקטובר, לאו דווקא מתוך רצון לכבד את זכר השואה, אלא בניסיון לגמד את מחדל השביעי באוקטובר ואת אחריותו למחדל.      

לדברי ראו, הוא הגיע לישראל כדי להבין יותר לעומק את האשמה הגרמנית ומה קרה בעקבותיה. למעשה הוא הגיע לישראל, כדי להעמיק את הוצאת השואה מההקשר האירופי שלה, שבו התקיימה בפועל, ולנטוע אותה בהקשר הישראלי-פלשתיני הכל כך נוח, כאשר הוא בעמדת איש המוסר, והיהודים בעמדת הרוצחים. הלוואי שהיה מחרים אותנו ונשאר לנוע בין וינה וברלין, ששם מקומו.