בנט וליברמן כטרולים של גוש השינוי

 

הדברים שאמר גדי איזנקוט לבנט וליברמן נכונים ומדויקים. התנהלותם של השניים אנוכית, מזיקה, ומסכנת את המאמץ להחלפת נתניהו.

מאז תחילתה של מערכת הבחירות הנוכחית העמיד נפתלי בנט דרישה חצופה לבחור בו כראש הגוש וכמועמד לראשות ממשלה, ובכך חזר על התנהלותו החצופה והאנוכית ביוני 1921, כאשר דרש מלפיד, כתנאי לתמיכתו בממשלת השינוי, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות לכהונת הממשלה. העובדה שבראש הממשלה הועמד ראש מפלגה קטנה, בת ששה מנדטים בלבד, תרמה רבות לדה לגיטימציה של ממשלת השינוי ולנפילתה לאחר קצת יותר משנה. כמובן שבנימין נתניהו לא היה בוחל באמצעים להפיל את ממשלת השינוי ולחזור לשלטון, גם אם יאיר לפיד היה עומד בראשות הממשלה מלכתחילה, אבל כהונתו של בנט כראש ממשלה, כשהוא עומד בראש מפלגה קטנטנה, גם אם מילא את תפקידו בהצלחה יחסית, הפכה את טענת חוסר הלגיטימיות למקובלת, ולמרות שבכהונת בנט תמכו 60 חברי כנסת, הוא זכור כ"ראש ממשלה עם ששה מנדטים".

כהונתו של בנט בראשות גוש השינוי הפכה אותו לשנוא נפשו של הימין תומך נתניהו, ולמעשה הוא נחשב כלגיטימי רק בגוש השינוי, ותלוי בקולותיו של גוש זה. אבל בנט לא למד דבר מניסיונו כראש ממשלה מטעם מפלגה קטנה מאד, והתנהג כאילו מועמדותו לראשות הממשלה מטעם גוש השינוי היא מובנת מאליה ומתחייבת. גם לאחר שהתמיכה בו בסקרים ירדה מאד, תוצאה בלתי נמנעת לא רק מהאיחוד הבלתי מוצלח שלו עם יאיר לפיד, אלא מכך שכמו בעבר, הצלחתו הראשונית בסקרים ביטאה יותר התנגדות לנתניהו מאשר תמיכה בבנט, ועם התגבשותה והתחזקותה של מפלגת ישר בראשות איזנקוט, ירידתו של בנט בסקרים היתה צפויה, ולו גם באיחוד עם לפיד, שאכזב מאד את גוש מתנגדי נתניהו בהתנהלותו הנרפית מול ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ'-חרדים והאסונות שהמיטה על מדינת ישראל, והתאחד עם בנט לאחר שמפלגתו הידרדרה בסקרים ל7-8 מנדטים והסתכנה בהידרדרות נוספת. אין שום פלא בכך שמפלגת יחד מקבלת כעת בסקרים כתריסר מנדטים, שמשקפים את כוחם האמיתי בציבור של שני מנהיגיה: כששה מנדטים לכל אחד מהם.

אביגדור ליברמן ללא ספק שאב את דרישתו לכהן כראש ממשלה עם פחות מעשרה מנדטים מנפתלי בנט. אני משוכנעת שלולא עמדה לנגד עיניו הדוגמה של בנט, הוא לא היה מעלה בדעתו לדרוש לכהן כראש ממשלה. בקרב מתנגדי נתניהו התמיכה בליברמן כראש ממשלה נמוכה אפילו מהתמיכה בבנט, שהוא אדם חביב יותר מליברמן, ומשדר פחות התנשאות ותוקפנות. הנזק שגורמת התנהלותו של ליברמן לגוש השינוי חמור עוד יותר מזה שגורם בנט. תוקפנותו כלפי מנסור עבאס ורע"מ, והצהרתו שלא יאפשר לאיזנקוט להקים ממשלת מיעוט שנשענת על תמיכת הערבים, עלולה להשאיר את נתניהו בשלטון, ולעתים יש תחושה שזו בדיוק כוונתו, ושלא את השותפות עם רע"מ הוא מנסה לסכל, אלא את החלפתו של נתניהו באיזנקוט, שזו האופציה היחידה להחליף את נתניהו: רוב מוחלט של מתנגדי נתניהו מקבל ותומך באיזנקוט כמנהיג הגוש, ולו נדרשו להסכים להובלת הגוש על ידי ליברמן, רבים היו מסרבים לכך. מבחינה אידיאולוגית ברור שגם בנט וגם ליברמן שייכים לגוש נתניהו. משם הם באו והמניע שלהם להתנגד לנתניהו הוא אכזבה אישית ממנו שהובילה ליחסים מתוחים ואף לעוינות מצדם כלפי נתניהו, מן הסתם עוינות מוצדקת. אבל מבחינת הדנ"א שלהם הם אנשי ימין קיצוני, שחושבים שזכותם גם לנצל את השמאל כדי לרכב על גבו למימוש נקמתם בנתניהו, וגם להתייחס לשמאל כאילו דעותיו אינן לגיטימיות וכאילו הוא זקוק לרשות מהם לבטא את דעותיו ואמונותיו, כפי שאפשר לראות היטב מיחסו המתנשא של ליברמן ליאיר גולן, שממנו הוא דורש להתבטא באופן שינעם לליברמן, כאילו רק לתמיכתו של ליברמן בעונש המוות או בארץ ישראל השלמה שמעוררת מיאוס בשמאל מותר לקבל ביטוי, ואילו סלידתו של השמאל מהלאומנות הימנית, מהחרמת הערבים כאילו אינם בני אדם, מטרור המתנחלים, מעונש המוות לערבים בלבד ובעיקר מהחורבן וההרס בעזה כולל פגיעה קשה בחפים מפשע, אינן ראויות למצוא את ביטוין.

מתנגדי נתניהו ברובם הגדול מעדיפים את החלפת נתניהו באיזנקוט, ולרבים מהם זו האפשרות היחידה להמשיך לחיות במדינת ישראל. בנט וליברמן רוצים להחליף את נתניהו מסיבות אישיות וכדי לממש מאוויים פרטיים על גבם של אנשים שאמונותיהם שונות ורחוקות משלהם, והיה ראוי שיתנהגו בהרבה יותר צניעות והתחשבות.