האיש שאף פעם איננו אשם

 

נתניהו אף פעם איננו לוחץ על ההדק. יגאל עמיר הוא זה שירה ברבין, והוא זה שיושב בכלא. נתניהו רק עמד על המרפסת בכיכר ציון כשצעקו "בדם ואש את רבין נגרש" וגרוע מכך. נתניהו רק צעד בראש ההפגנה שבה נשאו ארון מתים שעליו נכתב שמו של רבין. השב"כ הזהיר אותו אבל ההסתה לא נפסקה לרגע. אחר כך הוא עלה לשלטון על גופתו של רבין. הוא לא ישב בכלא, אפילו לא על הסתה.

גם את החטופים שנרצחו בעזה רצחו אנשי החמאס. נתניהו רק מונע במשך חודשים רבים מימוש עסקה להשבת החטופים שיכלה להחזיר אותם חיים. התעלול האחרון שלו היה העברת החלטה הפגנתית שצה"ל יישאר בציר פילדלפי גם אם תהיה עסקה. משמעותה האמיתית של ההחלטה היא שלא תהיה עסקה, ולכן משמעות ההחלטה היא שהחטופים ימותו. נתניהו כמובן לא יהיה אחראי למותם, כפי שהוא לא אחראי למות רבין. הרי החמאס הוא זה שהורג אותם. נתניהו רק מוריד את המוטיבציה של החמאס לשמור על חייהם. בצדק אמר גלנט שנתניהו יכול להחליט גם להרוג את החטופים. הוא התכוון שההחלטות של נתניהו אכן הורגות את החטופים, גם אם הן מנוסחות כהחלטות להישאר בכל מחיר בציר פילדלפי וכיו"ב. נתניהו כמובן לא תיאר לעצמו שהרצח של ששת החטופים הצעירים יהיה כל כך סמוך להחלטה שלו על ציר פילדלפי, כל כך סמוך שאנשים רבים חושבים שההחלטה ההפגנתית שלו היא הסיבה הישירה לרצח החטופים. כמובן אי אפשר להוכיח שלרצח החטופים יש קשר להחלטה של נתניהו וסריסיו להישאר בכל מחיר בציר פילדלפי. אפילו אי אפשר להוכיח שהרצח של ששת החטופים קרה לאחר ההחלטה על ההישארות בציר פילדלפי ובעקבותיה, ולכן מי שיגיד שנתניהו רוצח ישימו אותו בכלא על הסתה, ונתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה, ולמנוע עסקה, והחמאס יהרוג, או אולי כבר הרג בלא ידיעתנו עוד חטופים, אבל נתניהו יישאר ראש הממשלה והחטופים ימותו, ובכלל אי אפשר יהיה להוכיח שנתניהו אשם.

אולי אתם שמעתם את נתניהו מזהיר את החמאס לשמור על חיי החטופים. אני לא שמעתי. שמעתי ראשי ממשלה אחרים מזהירים שובים של ישראלים לשמור על חייהם ולא לפגוע בהם. אינני זוכרת שנתניהו היתרה פעם בחמאס לשמור על חיי החטופים. בעיקר שמעתי תומכים של נתניהו מקללים חטופים ששבו ומשפחות של חטופים. כמובן שנתניהו לא אשם שהתומכים שלו מקללים את משפחות החטופים ומנסים לפגוע בהן ובמי שתומך בהן. נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר. לא ברצח רבין, ולא בהתנתקות למרות שהוא הצביע בעדה, אבל השמאל ובג"ץ אשמים בהתנתקות, ונתניהו לא אשם בטבח בשמחת תורה, כי הצבא לא סיפר לו כלום, והוא לא אשם שהרמטכ"ל התחנן אליו להיפגש איתו והוא התחמק ממנו, והוא לא אשם באסון מירון כי לא משכו בדש מעילו, והוא לא אשם שהמלחמה לא משיגה את המטרות שלה, בזה אשמים הצבא ומשפחות החטופים והמחאה ויו"ר ההסתדרות ואשתו של היו"ר והעיתונות וכל מי שלא מעריץ את עפר רגליו. באופן עקרוני נתניהו אף פעם לא אשם בשום דבר, בייחוד נתניהו לא אשם בזה שאנשים מתים בהמוניהם תחת שלטונו. מאד לא הוגן להאשים אותו בגלל שכל מיני אנשים מתים כשאי אפשר בכלל להוכיח שהוא אחראי לרצח שלהם, כי הוא מעולם מעולם לא לחץ על ההדק.

עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.   

פגישת מחזור

 

לאחרונה יצרו איתי קשר כמה חברי ילדות

הם מארגנים כעת פגישת מחזור, אולי לרגל

מלאת חמישים שנה לסיום התיכון,

בשנה העצובה שלאחר מלחמת יום הכיפורים,

שנפלו בה כה הרבה מבני המחזורים שמעלינו.

אנחנו היינו אחרי ככלות הכל בני מזל:

מחזור שנמלט בעור שיניו מאימת המלחמות ואפילו חווה

את השלום עם מצרים.

בכל זאת אמרו לי שכעשרה אחוז מבני המחזור כבר הלכו לעולמם

וזה הרבה, ציין הדובר. באמת שאינני יודעת.

אולי זה רגיל. הייתי כל כך משוכנעת

שאהיה בין המתים, והנה אני חיה עדיין ועומדת על רגליי.

ובכן, שאלה ראשונה: האם התחתנת מחדש?

לא, לא נישאתי בשנית,

לא רציתי להינשא ואינני מעוניינת,

אנא שדכו את חבריכם הפנויים למישהי אחרת.

לפני מספר חודשים נספה בעלי לשעבר בתאונת צלילה

והמאהבת שהיתה לאשתו השנייה ולגרושתו השנייה באה להלוויה,

כך סיפרו לי, והתעניינה בירושה.

אני לא באתי להלוויה, והדבר היחיד שעלה בראשי

הוא דברי המאהבת בבית המשפט:

"את הדירה אנחנו נותנים."                  

בלשון רבים, כי מאחר ששכבה עם בעלי

סברה שיש לה בעלות בדירת מגורינו.

ואז הבנתי שכל הזמן היא היתה שם, מאז נישואינו,

כמו שחקנית שממתינה לתורה מאחורי הקלעים.

אף פעם לא היינו באמת שניים, היינו שלושה,

וכמו שאמרה הנסיכה דיאנה,

זה קצת צפוף, שלושה בנישואים.

ככה הבנתי שיחד עם הבעל

מתחתנים גם עם המאהבת, או המאהבות,

מי שלא תהיינה,

גם אם אין מחבבים אותן, הן שם,

כדי לעלות על הבמה בבוא העת ולהורות לך לרדת,

כי תם זמנך, ואני מעדיפה שתהיה לי במה לעצמי,

שעליה אשחק כל חיי.

מישהי, אינני זוכרת מי, אמרה לי:

עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה.

חשבתי שזו אמירה סרת-טעם.

אני רק גרושה. אינני אלמנה ואינני מתאבלת.

אני חיה את חיי, מטיילת עם הכלב,

מנקה את הבית, כותבת,

משחקת עם הנכד הקטן וקונה לו עוגיות וביצים משוקולד.

כן, יש לי שני נכדים, אם רציתם לדעת,

אחד מכל בת.

המשפחה שלנו קטנה, אבל מספקת.

ובכן, שאלה שנייה: למה את גרה בירושלים?

את לא סובלת מהסגירות?

ובכן, אני אוהבת לגור בירושלים.

אני סובלת מהשכן, אחד בנימין נתניהו,

שבגללו סוגרים לעתים את הרחוב,

ובכל זאת אני אוהבת מאד את ירושלים,

את הרחובות שלה, בייחוד אלה הצרים

עם הגינות ובלי חנייה למכוניות.

אני אוהבת את הבתים שלה

את הנופים שלה,

את האוויר שלה,

ואת חנויות הספרים שלה,

שאני מבלה בהן הרבה.

יש בה גם אנשים שאינני אוהבת,

אבל כאלה יש בכל מקום.

לא, הדתיים לא מפריעים לי.

גם אני לובשת חצאית ארוכה וכובע,

כבר שכחתם איך הציקו לי בבית הספר בגלל החצאית הארוכה?

לא המתקשרים, כמובן, אבל רבים אחרים.

כן, טוב לי בירושלים, ואני מרגישה מאד בנוח

בין אנשים יראי-שמיים, או שאינם יראים,

ובלבד שהם נוחים לבריות ולא מציקים.

ולא, אינני סגורה, ומי שרוצה יכול לבוא לבקר,

ולנסוע אני ממעטת כי הנסיעות קשות עלי.

שאלה נלווית: יש לך חברים בירושלים?

תתפלאו, אבל יש לי חברים בירושלים.

כמעט חמישים שנה אני חיה בירושלים,

ועשיתי לי במשך השנים כמה חברים.

למען האמת, אני מעדיפה לבלות עם חבריי בירושלים,

או עם חבריי ממקומות אחרים,

מאשר עם אנשים שבמקרה למדו איתי באותה כיתה

או באותו מחזור, ואפילו באותם ימים

לא היינו חברים.

לפעמים בא לי להיות מרושעת ולשאול:

למה אתם תרים אחרי אנשים

שבמקרה ישבו אתכם באותה כיתה

לפני חמישים שנה,

כי ככה מישהו בהנהלת בית הספר סידר?

אין לכם חברים אמיתיים?

כאלה שאתם בחרתם?

כאלה שליוו אתכם בחייכם הבוגרים,

כאלה שלא אכפת להם למי אתם נשואים,

ואיפה אתם גרים,

וכשהם מדברים אתכם

הם שואלים למשל:

ענת, על מה את עובדת עכשיו?

מה את חוקרת?

מה את כותבת?

מה את מתרגמת?

או שהם כבר קראו מה כתבתי

ומה תרגמתי

ועל זה הם רוצים לדבר.

ואני מספרת להם, כי מה שמעניין אותי

מעניין גם אותם, ולהיפך.

ובגלל זה אנחנו חברים.

בכל אופן אני מקוה, בני מחזור יקרים,

שעניתי על כל שאלותיכם

ועכשיו אתם יודעים עלי כל מה שרציתם לדעת

ואני פטורה מלבוא לפגישת המחזור.

 

 

 

 

 

המופע של דיצה אור

 

לפני שנים הציע הסופר יותם ראובני להקים להומוסקסואלים מדינת סדום. זו היתה דרכו להתריס התרסה כפולה, גם כנגד יחס החברה להומוסקסואלים וגם כנגד ההתברגנות וההתמסדות של ההומוסקסואלים עצמם, שוויתרו על הפוטנציאל המרדני של נטייתם והעדיפו לממש את האידיאל ההטרוסקסואלי של זוג נשוי עם שני ילדים (שנרכשו מפונדקאית). לאחרונה נזכרתי בדבריו המרים, כאשר נדמה שמדינת סדום כבר הוקמה והיא חופפת את ארץ המתנחלים. מאז מעצרם וחקירתם של אנשי מילואים שחשודים בפשעי התעללות בעצירים פלשתינים, נדמה שמעשי סדום בכפייה בפלשתינים הפכו למשאת נפשם של המתנחלים, ואין גבול לזעמם על כך שהדבר אסור בחוק ואף גורר העמדה לדין. כמה וכמה מופעים מפורשים בנושא כבר נצפו בטלויזיה, בלט במיוחד זה של עיתונאי "ישראל היום" יהודה שלזינגר. בדרך מרומזת יותר נקטה המתנחלת דיצה אור, שהופיעה בתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד על תקן אמו של החטוף אבינתן אור וחברת פורום "תקוה" הפועל נגד שחרור חטופים בעסקה – השם "תקוה" ניתן לו כמובן בלשון סגי נהור, מאחר שתפקידו לייאש את משפחות החטופים הכמהות ונאבקות לשחרורם, כפי ששמו של פורום דומה, "פורום גבורה", ניתן לו מאחר שהוא פועל להארכת המלחמה, עקב פחדם של נתניהו וחסידיו מאובדן השלטון. ובכן דיצה אור וחבריה לפורום היאוש ולפורום הפחדנות הוזמנו לנתניהו כדי לקבל את מסריו למען הכשלת העסקה לשחרור חטופים שהנשיא ביידן וממשלו מבקשים לקדם. במקרה זה פועל ביידן גם בברכתו של הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, שאף הוא הביע במלים מפורשות את רצונו בסיום המלחמה ואת דאגתו לחטופים שמתים בשבי חמאס, ביניהם גם אזרחים אמריקנים. האמריקנים חרדים מאד לא רק מהמשך המלחמה בעזה, אלא מהידרדרות של האיזור כולו למלחמה אזורית מסוכנת, שעלולות להיות לה השפעות קשות על המצב בכל העולם. נתניהו איננו מעז להתעמת בגלוי עם החזית האמריקנית תמימת הדעים בצורך לסיים את המלחמה, ולכן הוא מזמין אנשים מסוגה של דיצה אור, כדי שיסייעו לו להכפיש את הפועלים למימוש עסקה ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור, מבלי שהוא עצמו יקבל אחריות למסרים ששתל בפיהם, ובהנחה שמעמדם כהורים שכולים או כהורי חטופים יקל עליהם להשמיע את מסריו המרושעים והזדוניים. דיצה אור הציעה איפוא בשידור למסור לסינוואר תמורת החטופים את בנו של שר הביטחון גלנט, בנו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, בנו של ראש השב"כ רונן בר ובנו של האלוף ניצן אלון מצוות המשא ומתן לשחרור החטופים, ארבעתם אנשים שתומכים במימוש עסקה לשחרור החטופים הכרוכה בהכרח בסיום המלחמה, ולכן מסומנים כאויביו של נתניהו המבקש להמשיך את המלחמה עד למועד הבחירות הבאות, כאסטרטגיה להישארותו בשלטון. אבל דיצה אור לא הסתפקה בכך. היא צירפה לארבעת האישים הפועלים למימוש עסקת שחרור חטופים, שבניהם צריכים לדבריה להימסר לחמאס חלף החטופים, גם את הפרקליטה הצבאית הראשית, שלדברי דיצה אור "שכחה באיזה צד היא". דיצה אור לא פירשה מדוע לדעתה שכחה הפצ"רית באיזה צד היא, אבל לאחר כמה מופעי סדומיות של חבריה המתנחלים, אין ספק שכעסם שלה ושל חבריה על הפצ"רית נובע ממעצרם וחקירתם לקראת העמדתם לדין של המתעללים בעציר הפלשתיני, שכן כמו חבריה, גם דיצה אור הפכה לתושבת סדום המתנחלית, ולנציגתה של הסדומיות הגאה, ובלבד שקרבנותיה הם פלשתינים כמובן, ולצד פועלה בשירות נתניהו לסיכול עסקה להשבת חטופים, היא איננה שוכחת לקדם את מסריה של מדינת סדום המתנחלית, שהרי לא כולם זוכים לקבל במה נצפית בערוץ 12, ואסור להחמיץ שום מסר חשוב, כמובן לנאץ את הפועלים למען שחרור החטופים והצלת חייהם, למורת רוחו של נתניהו, אבל גם לקידום הסדומיות, שלצד הפקרת החטופים וההתעללות במשפחותיהם נמצאת על ראש שמחתם.

ואכן דיצה אור נראתה שמחה ומדושנת עונג, רחוק מאד מהתיאורים הסלחניים שתיארוה חברי הפאנל כ"אם לחטוף שמדברת מדם לבה". מדבריה לא נשמעה לא הדאגה של ניבה ונקרט, אמו של עומר החטוף, לא שברון-הלב של ד"ר איילת לוי, אמה של התצפיתנית החטופה נעמה, לא הצער והאימה של שרון קוניו, ששוחררה עם בנותיה הפעוטות משבי חמאס וחרדה לבעלה דוד שנותר בשבי הנורא, לא העלבון והעצב של עדינה משה שבעלה נרצח והיא נחטפה ושוחררה מהשבי, ומאז נאלצת להתמודד עם רשעות הביביסטים המקללים אותה ועם היגון על חבריה לקיבוץ המופקר ניר עוז, ששהו עמה בשבי ושבו בארונות, ולא הייאוש השקט של תמי מצגר ששוחררה מהשבי בעסקה כשבעלה נשאר חי מאחור, והשבוע קיבלה את גופתו בארון. שום דבר מהצער והייסורים שחרותים על פני משפחות החטופים כבר למעלה מעשרה חודשים לא ניכרו בפניה. היא היתה מרוצה מעצמה עד בלי די. בקריקטורה שפירסם הבוקר עמוס בידרמן ב"הארץ" נראה בנימין נתניהו מביע אף הוא את שביעות רצונו מ"מתווה דיצה". אינני יודעת מה באמת חושב בנימין נתניהו, שאיש לא החמיץ את העובדה שדיצה אור פעלה כשופר שלו להכשלת העסקה ולהפקרת החטופים לצורך המשך המלחמה ושמירת כסאו, ואיש לא החמיץ את העובדה שזו היתה הופעה מבחילה.

 

אל תבכו, תזעקו חמס

 

בִּרְחוֹב עַזָּה שׁוֹתִים שַׁמְפַּנְיָֻּה וְרֻדָּה

וּבְעַזָּה דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ.

בִּרְחוֹב עַזָּה שׁוֹתִים עוֹד שַׁמְפַּנְיָה וְרֻדָּה

וּבְעַזָּה עוֹד דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ.

 

בְּעַזָּה דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ

וּבְקֵיסָרִיָּה מְשַַׁפְּצִים בְּרֵיכָה.

בְּקֵיסָרִיָּה מְשַַׁפְּצִים בְּרֵיכָה.

וּבְעַזָּה עוֹֹד דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ.

 

הוֹ עֲבָדִים מַעֲלֵי מַס

אַל תִּבְכּוּ, תִּזְעֲקוּ חָמָס!

כָּל מִי שֶׁשּׁוֹתֵק וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו

הַדָּם עַל יָדָיו

הַדָּם עַל יָדָיו.

 

 

מינוי מירי רגב לרמיסת הזיכרון

לאחר שברק חירם, האחראי לירי פגזי טנק על בני הערובה בבארי, נוקה בטיוח שהתחזה לתחקיר  ומונה לאחראי על אוגדת עזה, כהמשך לירי הפגזים שהרגו שלושה עשר בני ערובה בבארי, עומדת מירי רגב, בהמשך מסעו של נתניהו לרמוס את קרבנות הטבח שהביא על תושבי העוטף, להתמנות לאחראית על טקס לציון יום השנה לטבח. מירי רגב אחראית כידוע להפיכת הטקס הממלכתי והאהוב ביותר, טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, למופע תעמולה לליכוד וחנופה מחליאה לזוג נתניהו. מירי רגב גם מצטיינת בגסות רוח יוצאת דופן וחוסר רגישות קיצוני לכאבם של אנשים שאינם ממעריציו של נתניהו ואף אינם נמנים על מעריציה שלה. אלו מן הסתם התכונות שהפכו אותה ראויה בעיני נתניהו למינוי הזה: בעוד מפגן קיצוני של חוסר בושה ונכלוליות, אמורה מירי רגב לטשטש את המחדל הנורא של נתניהו, הוגה הקונספציה ש"חמאס הוא נכס" ומממן החמאס, במחשבה שכך תוחלש הרשות הפלשתינית, והבעיה הפלשתינית "תרד מן השולחן", כפי שהתפאר בימי כהונתה של ממשלת בנט-לפיד. כרגיל עסוק נתניהו בראש וראשונה בתדמיתו, והוא סימן בצדק את יום השנה לטבח כמועד מסוכן לתדמיתו ולהמשך שלטונו, ולכן מבקש לשלוט באמצעות מירי רגב באופיו של יום השנה, כדי להציג את האחראי מספר אחת למחדל ההפקרה של תושבי העוטף באור שיחמיא לו, תוך עיוות האמת ורמיסתם של הקרבנות ומשפחותיהם, וללא שמץ של רגישות לכאבם הנורא.

כמה מקוממת המחשבה שהאחראים להפקרתם הנוראה של תושבי העוטף הם אלה שיחליטו כיצד יצוין האסון שהוא תוצאה של שורת מחדלי ענק, שאם לציין רק את חלקם: העברת כוחות צבא מהעוטף ליהודה ושומרון לשירות המתנחלים, השארת העוטף ללא סוללות תותחים ועם מספר זעום של לוחמים וטנקים בודדים, עצימת עין שערורייתית מול המידע המודיעיני ודיווחי התצפיתניות כדי להמשיך את האחיזה בקונספציית "החמאס מורתע", עיכובים בלתי נתפסים בהגעת כוחות צבא ומשטרה לעוטף לאחר פלישת חמאס והטבח בתושבים, ותפקוד ממשלתי לקוי גם אחרי הטבח שמותיר את הנפגעים כבר למעלה מעשרה חודשים ללא מענה, עם נזקים הולכים ומצטברים, ניהול לקוי של המלחמה והתמשכותה ללא סיבה אמיתית לבד מתרומתה להישרדותם בשלטון של נתניהו ושאר האחראים למחדל. כעת הם רוצים לשלוט גם בזיכרון, כל מי שהיו צריכים להישלח הביתה מזמן אבל דבקים בכסאם.

כל זה הזכיר לי טקס זיכרון שהתקיים לפני מספר שנים לפלישת בנות הברית לנורמנדי ביוני 1944, שבו השתתפו נציגי בעלות הברית שלחמו בנאצים, וגם נציגי ממשלת גרמניה, ואחד מן הלוחמים הבריטים הקשישים שהגיעו לטקס נשאל האם אין זה מפריע לו שהגרמנים משתתפים בטקס. למה שיפריע? שאל הבריטי חד הלשון, הרי ללא הגרמנים לא היתה שום פלישה לנורמנדי. כך אפשר לומר גם על מינויה של מירי רגב לאחראית על טקס הזיכרון לטבח: לולא שלטון נתניהו והליכוד לא היה שום טבח, לכן רק הגיוני שציון יום השנה לטבח יעוצב בידי סוכנת התעמולה הותיקה של נתניהו, בצלמה ובצלמו של אדונה, ובתקוה להעלות את קרנו ולבסס את שלטונו, על גבם של הקרבנות ומשפחותיהם, אלה שהאספסוף של נתניהו מנסה להשתיק באלימות בקללות ואיומים, ואלה שממילא כבר אינם יכולים, לא לדבר ולא לזעוק.        

ברק חירם והרשעות הביביסטית

 

הרבה אנשים התרגזו מהנאום של ברק חירם ואני דוקא לא התרגזתי, אולי כי לא הרגשתי שהוא מתייחס אליי. אין הרבה הוללות בחיים שלי וגם אין כל כך כסף. והאמת שלמרות שהלכתי בקביעות -ועדיין אני הולכת, להפגנות נגד המהפכה המשטרית ונגד הממשלה – לא אהבתי את עשירי ההייטק שהתפארו שהם שווים מיליארדים ואם הם יברחו מישראל המדינה תפסיד מיליארדים במסים. תמיד חשבתי כמו ישו שנקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים. וגם אותי מקומם שכל כך מעריכים בארץ כסף וחומר וכל כך מעט מעריכים את הרוח ואת האנשים שתורמים לחיי הרוח ושבכלל תורמים תרומות שאינן בכסף אלא בעבודה, במאמץ, ביצירה, בהתמסרות ובכל מה שאיננו נמדד במטבעות. אבל אני כן כועסת מאד על המינוי של ברק חירם למפקד אוגדת עזה, שזה לא רק להכאיב למשפחות האנשים שנהרגו בפקודתו, כולל שני התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני, אלא זה ממש לדרוך עליהם, למנות דוקא את האיש הזה להגן על חבל הארץ המיוסר ומוכה האסון שבתושביו הוא כל כך פגע. וגם אם בצבא חושבים שהוא פעל כראוי או שלא היתה לו ברירה אחרת, עדיין אפשר היה לפחות למצוא לו תפקיד אחר במקום אחר, ולא ממש על הדם השפוך. האמת היא שלא נראה שהצבא באמת חושב שברק חירם נהג בסדר כשהורה לירות פגזי טנק על הבית של פסי כהן, שהיו בו המון מחבלים אבל גם ארבעה עשר בני ערובה, כולל התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני. כי אם היו חושבים בצבא שהכל היה בסדר, לא היו מתאמצים כל כך לסלף את העובדות ולמרוח את התחקיר, שסותר את הדברים שחירם עצמו אמר לניו יורק טיימס, שהיה לו ויכוח עם מפקד יחידת הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים ורצה להמשיך לנהל משא ומתן, אבל חירם דחק אותו הצדה והורה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה, בטענה הדי מגוחכת שאסור להיכנס לחשכה כי אז המחבלים עלולים להימלט עם בני הערובה, כאילו עדיף להרוג אותם מאשר שהם ייחטפו לעזה. בתחקיר הצה"לי כתבו שהכל היה בתיאום עם הימ"מ והצניעו את חילוקי הדיעות שחשף ה"ניו יורק טיימס" על סמך דבריו של חירם עצמו. וגם כתבו בשקר בתחקיר הצה"לי שלא ידעו מה קורה בבית וכמה בני ערובה יש, למרות שברק חירם הורה לירות על הבית פגזי טנק הרבה זמן אחרי שיסמין פורת הובלה ליחידת הימ"מ על ידי המחבל שנכנע וסיפרה להם בדיוק מה קורה בבית, והשקר הכי גדול שכתבו בתחקיר הצה"לי, שרוב בני הערובה נהרגו קודם לכן על ידי המחבלים, וזה לגמרי לא תואם את העדות של הדס דגן, הניצולה היחידה, שסיפרה שליאל צעקה כל הזמן, ורק אחרי יריית הפגז קולה נדם. בקיצור, צה"ל מיהר לפרסם תחקיר שקרי ומסולף שמטהר את ברק חירם, כדי למהר ולמנות דוקא אותו למפקד אוגדת עזה, ודוקא לדרוך על משפחות בני הערובה שנהרגו, כמו שדורכים על החטופים ועל משפחות החטופים ועל משפחות השכולים, כמו שהביביסטים בעטו בראשו של גדי קדם שהבת והחתן ושלושת הנכדים שלו נרצחו. המינוי של ברק חירם דוקא למפקד אוגדת עזה הוא חלק מהאכזריות של הדיקטטורה הביביסטית, אכזריות שהיא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית השליטה והדיכוי של הדיקטטורה הביביסטית, כי אנשים אינם תומכים בנתניהו מפני שהם חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין, או שהוא מנהל את המדינה למופת, ולא מפני שהם בהכרח מסכימים עם האידיאולוגיה שלו. אנשים תומכים בנתניהו מפני שהוא מנוול ורשע ונבזה ושפל וקמצן ונצלן וחזיר, ומפני שהוא מעודד גם אותם לבטא את התכונות האלה שקיימות גם אצלם. זה נכון כמובן לגבי כל דיקטטורה פשיסטית, כי הפשיזם מבוסס על עידוד אנשים לשחרר את היצר הרע ממוסרות המוסר, שזו המשמעות של מוסר, לשים כבלים על היצר הרע ועל האנוכיות והרשעות האנושית. הביביסטים מעריצים את נתניהו מפני שהוא לא רק מנוול בעצמו, אלא מעודד גם אותם ומאפשר גם להם להיות רשעים ואכזריים בלי גבול, לצעוק לחטופות ששוחררו "זונות, חבל ששיחררו אתכן" כמו שעדינה משה סיפרה בדמעות ובשברון לב נורא. בדיוק זה מה שהביביסטים כל כך אוהבים בנתניהו ושכל כך מדביק אותם אליו, זה שהוא מאפשר להם לבעוט בראש לאב שכול חמש פעמים ולהרגיש נפלא עם עצמם, ואם הוא יגנה אותם בלית ברירה, הוא תמיד ידאג להשוות את הרשעות והאלימות החולניות שהוא עודד אותם לבטא למפגינים שמוחים נגדו מחאה דמוקרטית, שהרי אין דבר זר יותר לדיקטטור הפשיסטי נתניהו ממחאה דמוקרטית או מדמוקרטיה בכלל. שלטון נתניהו הוא שלטון הרוע והאכזריות, זאת האידיאולוגיה שלו וזאת האסטרטגיה שלו, וזה סוד קסמו והצלחתו – היכולת שלו להפעיל את רוע הלב של חסידיו ומעריציו ללא גבולות, ובינתיים הוא מצליח, אבל הרשעות סופה להביס את עצמה, מפני שהרוע והאכזריות אוכלים בסופו של דבר גם את מי שמתפלש בהם ומתמוגג מהם. ושם רשעים ירקב.